חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רלה

דכיון דפ' ר' נחמן הלכה כרבי ע"ש דגם בממון נמצא א' קא"פ בטלה כו' וא"כ אי נימא דלא כרשב"א רק בכת א' גם ב"ה סברי נחלקה עדותן אלא בב' כתות סבר ב"ה יש בכלל ר' מנה א"כ קשה לב"ה קושית תוס' כיון דבכת א' נחלקה כו' והאחד פסול ממילא גם בב' כתות יתבטל מטעם נמצא א' קא"פ. דליכא למימר תירוץ תוס' דב"ה ס"ל כר' יוסי דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דכיון דהלכה כב"ה וסברי כר' יוסי ואיך פ' ר' נחמן הלכה כרבי ואלא מוכח ע"כ דר' נחמן סבר כרשב"א דבב' כתות לכ"ע יש בכלל ר' מנה דק בכת א' פליגי וא"כ ב"ה סבר שפיר כרבי דלדידי' אין שום אחד פסול דהא גם בכת א' לא נחלקה כו' ורק ב"ש סבר כר' יוסי ואין הלכה כמותו רק כב"ה וממילא מוכח שפיר דר' נחמן פ' כוותי' דרשב"א דבשלמא אי אמרינן דלא כר' נחמן רק כשמואל התם דהלכה כר' יוסי י"ל כאן דלא כרשב"א ומ"מ לא קשה לב"ה די"ל דסבר כר' יוסי דהלכתא כוותי' כנ"ל אבל לר' נחמן דהלכה כרבי ממילא ע"כ הלכה כרשב"א וסבר ב"ש כר"י ובית הלל כרבי כהלכה כנ"ל דאי דלא כרשב"א יהי' ב"ה דלא כהלכתא. וא"ש פי' דברי התו' דפ' ר"נ כוותי' והיינו מדפסק הלכה כרבי כנ"ל וא"ש. וא"כ ממילא אדרבה מבואר מדברי תוס' להיפך דגם כן פוסקים ככל הפ' דהלכה כרבי כנ"ל

סימן לז

סעיף א' עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של ב' שותפין ובא אחד להוציאה מת"י א' לומר שאותו שמכרה להן גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עלי' לפסול עדי המערער ואפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו אלא א"כ סילק עצמו ממנו וקנו מידו שנתנו לשותף ואפי' לא סילק כו'

(א) כל כו' הנאה כו' הע"ש כ' הטעם הפסול לא משום חשד שקר אלא משום אדם קרוב אצל עצמו כו' וסמ"ע דחה מנין לו כו' ופשוט משום חשד כו' ע"ש. ולע"ד קשה להיפך לסמ"ע מנין לנו שיפסל מחשש שקר בשביל ממון. הא קי"ל דאף חשוד אממון ל"ח אשבועה ואף אי חשוד כו' שיודעין שחשוד יש חשש שיעשה איסור ג"כ בשביל ממון אבל מי שאינו חשוד מנ"ל שנחוש להעיד עדות שקר בשביל ממון ובשלמא כשכל העדות לעצמו הוי בע"ד ואינו עד כלל ככל בע"ד דאין עליו שם עדות רק טענה אבל בענין שותפין דלגבי חבירו הוא עדות רק דנחוש שמעיד שקר משום שגם לו מגיע הנאת ממון מנין לנו זה הפסול והי' צריך איזה לימוד לזה. ואדרבא טעם ע"ש מבואר בש"ס פ"ק דסנהדרין דאדם קרוב אצל ממונו רק דאינו קרוב כ"כ דנפלוג דבורי' כמ"ש רש"י ותוס' שם וגם לראב"ד ע"ש. ואין להקשות הא כל הקרובים צריך קרא ומנ"ל קורבה זו לממונו לא קשה כמ"ש רש"י ז"ל סנהדרין כ"ח אשכחן אבות לבנים כו' וכ"ש אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו אתו ע"ש. וא"כ כיון דילפינן ממשפט א' לממון דפסול לקרובו לממונו וכ"ש דפסול לממון עצמו דקרוב מכח דידי' ופסלתו תורה לממון קרובו כ"ש לממונו ומוכח שפיר. ומשם לא מוכח רק פסול מגזה"כ כשאר קרוב דלא מחשש שקר כמבואר בש"ס ב"ב (קנ"ט) וכן לממונו כע"ש הנ"ל אבל חשש שקר מנין לנו. עוד קשה אי זה מסברא דפסול א"כ למה קרא לא יומתו אבות בעדות בנים כו' הא בל"ז נוגע ליורשו כשמעיד להמיתו. ודוחק דקרא לגברא ערטילאי שאין ירושה פ"א. ואפשר דנוגע דממון מחשש שקר לא מיפסל לעדות נפשות כדסבר ר"י דהוזם בעדות ממון כשר לנפשות ולא קי"ל הכי משום דמ"מ רשע פסול אבל אי מחשש שקר לא הוי חשוד וא"כ נוגע דממון י"ל דכשר אי הטעם משום חשש שקר. מ"מ דוחק דהא אינו חשוד כלל ומ"מ חושדין ממילא שייך לחשדו גם בנפשות משום נגיעה מעיד שקר ולא דמי כלל להא דר"י דפסול משום שנעשה חשוד ולדבר חמור דלא נחשד נשאר בחזקתו משא"כ נוגע כנ"ל. ולטעם ע"ש שפיר איצטריך קרא דמהאי קרא הוא דיודעין דקרוב פסול ואל"ה גם נוגע הי' כשר כנ"ל. ומיושב בזה תמיהת ראב"ד על רש"י ותוס', (סנהדרין י) ברבע שורו דקרוב לממונו ל"א ומיגו דמהימן להורגו ע"ש שתמה להיפוך מצינו וגם מנ"ל לחלק בין הקורבות. ולמ"ש י"ל דמהא ילפינן מדתלתה תורה לא יומתו כו' מחמת קרבות דבנים ולא בקורבה דממונו שלפי האמת קרוב לממונו ג"כ ופסול. ע"כ כיון דמעיד להרגו הי' נאמן על הירושה ג"כ ולא מבטל קורבה דממונו לעדות נפשות אף דא"א למיפלג ורק משום קורבה דבנים פסול נראה טעם סמ"ע ז"ל דכמו שבע"ד מיקרי תובע ונתבע ולא עד א"כ כשנוגע לו וא"א למיפלג דבורי' א"כ כל מה שמעיד לחבירו מעיד לעצמו לזכותו וא"כ אינו מתחיל להקרא עד כלל דנאמר שאינו חשוד להעיד שקר משום ממון דלמה נאמר שהוא עד ושיהי' שייך טעם הנ"ל אדרבא אינו מעיד כלל רק תובע לעצמו כיון שא"א לו לומר זכותו אם לא שיעיד כן. וי"ל בזה טעם הריב"ש סי' ל"ד בלדידי גזל כו' דפ"ד והש"ך דחה דאיך נימא פ"ד שמא בשביל זכותו ככל נוגע מ"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דפלגינן דיבורא והעדות שעל חבירו מועיל בלי שיהי' זכותו ממילא אמרינן להיפוך דפ"ד וכוי עדות על חבירו עכ"פ ושוב אין חשד שבשביל נגיעה מעיד דכיון דהוי עדות אינו חשוד כלל להעיד שקר משום נגיעה כנ"ל

ולשון רשב"ם פ' ח"ה ג"כ נוגע כו' ונמצא לעצמו מעיד ע"ש ומה"ט אין נוגע פוסל הכשרים בצירופו ולא מבטל משום עדות שבטלה מקצתה וכן מהני סילוק משום שלא נקרא עד ואי משום קורבה לא הי' הדין כן בכל הנ"ל. אך לכאורה הא הראב"ד ז"ל ושאר פוסקים מפרשים להדיא הך דפ"ק דסנהדרין דקרוב אצל ממונו לא אמרינן שלא יהי' נקרא עד רק דחשוב עדות לממונו ומ"מ בטל משום קורבה ושייך עדות שבטלה מקצתה כו' ע"ש (ברא"ש סוף פ"ק דמכות). אך החילוק פשוט דבכל נוגע לזכותו שהדין עם בעל הממון נקרא לעצמו ולא לממונו שדנין הבעלים אם חייב או פטור. ואפי' פקדון וקרקע מ"מ הדין אם יזכה בו הוא על בעל הממון ואין שם עד לענין כל דינים הנ"ל. רק בשור הנסקל דמצד ממונו מהני הודאתו דהא רשות להרוג שור שלו בלי דין רק גזה"כ בתורת שור הנסקל לדון השור גופי' בעדים וב"ד. ובזה הפסול של בעל השור רק מצד קורבה דקרוב לממונו

שוב ראיתי להר"ן ז"ל בחי' סנהדרין י' כתב להדיא כנ"ל דוקא בשור שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו דהא הקפידה תורה לדונו בכ"ג כו' לפיכך כו' רק כמעיד על קרובו כו' אבל אם יאמר שנכסים אלו שלו או שאינם שלו זהו ודאי מעיד על עצמו ולא שייך בו עדות כלל כו' ע"ש. מבואר מדבריו כע"ש ולא משום קרוב לממונו רק אדם קרוב אצל עצמו וכבע"ד ושגם לחוב אינו בגדר עד כלל רק מצד הודאה בכל מקום. ונראה במלוה שאומר שטר אמנה או פרוע בחב לאחרים דלא מהני בתורת עדות לחייב שבועה או להצטרף עם עוד עד דכיון דל"מ בתורת הודאה בחב לאחריני א"נ בתורת עדות על שלו גם לחוב שאין כאן סילוק דההודאה לא מהני. ואינו מוכרח די"ל כיון דמלוה דידי' לאו בתורת גוביינא מנכסיו גובה החוב שלו דמילי נינהו כמ"ש רשב"א ור"ן (סוף כתובות) דמה"ט איצטרך דר"נ וגובה רק בתורת שיעבודא דר"נ וכאלו הלוה לזה א"כ הלוה כאחר דמי וכמוכר שמעיד דאינו נוגע לו כלל אם יגבה מזה או לא ורק שיהי' נשאר לוה רשע כו' והא כ' סמ"ע לקמן דגברא דידעינן שלא קפיד מלהיות לוה רשע אינו נוגע כלל. וא"כ לענין להיפוך לחוב שמעיד שיהי' לוה רשע אינו נוגע כלל. וי"ל דמ"מ כיון די"ל דקפיד שוב הוי לחוב ואינו עד. אולם למ"ש לקמן דכיון שאין לו זכות אינו נגיעה ובמוכר הוא רק משום דעדיין יש לו זכות בנכסים שמכר לענין לפרוע מהם לבע"ח שלו דהמכירה לא הפקיעה זה כמ"ש רש"י פסחים פ' כ"ש דא"י למכור זה שיהי' נפקע שיעבוד הבע"ח דאינו ברשותו ע"ש וא"כ עדיין שלו לענין זה. ומ"מ צריך טעמא דלוה רשע דאל"ה זכות זה אינו זכות כלל ומשום לוה רשע כיון דמחילת מלוה הוי שיוי ממון דאשה מתקדשת בו א"כ זכות זה בנכסים שמכר שיש לו בהם לפריעת בע"ח הוי זכות ממון כנ"ל. וא"כ בשיעבודא דר"נ להפ' דגם באית לי' נכסי א"כ חשבינן כאלו הוא לוה שלו ואינו בכלל נכסיו לא הוי ממונו כלל אך הא לזכות דהשטר כשר לקיימו