חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רלד

כנ"ל. ולכך מיושב שפיר דדוקא לר"י דלא בעי כיוונו להעיד שפיר שייך כנ"ל ההיקש ולכך בממון לא אמרינן נמצא א' כו' אבל רבי דסובר דבעי כיוונו להעיד ממילא ע"כ גם בממון מקשינן ג' לב' דא"ל להיפך דהא ממ"נ אי בב' מסברא בטל אם כן גם בג' בטל כיון שכיוונו כנ"ל ואי גם בב' מסברא אינו בטל א"כ אין צורך להקיש ב' לג' וע"כ מקשינן ג' לב' [שבב' עדותן בטלה לענין חיוב הממון] ובטל כנ"ל. וממילא מיושב הא דקי"ל כרבי דכיון דפסק רבינא כוותי' דבעינן כיוונו להעיד ממילא גם בזה הלכה כרבי דגם בממון בטל דהא בהא תליא כנ"ל

עוד י"ל דהא לכאורה תירוץ תוספות אינו מובן דלכך לא מקיש בד"מ ג' לב' דגם בב' לא בטל לגמרי כו' והא מ"מ לענין החיוב ממון שייך שפיר להקיש מה ב' בנמצא א' כו' אינם מחייבין ממון גם ג' כן כו' והא גם בנפשות לא בטל בב' העד הכשר רק משום דממילא אין עד אחד מועיל ובממון יכול גם אחד לחייב שבועה כדי לברר אבל מ"מ לענין לחייב ממון או שום דבר שייך שפיר ההיקש כנ"ל. אך י"ל למ"ש תי"ט הנ"ל דלכך אינו מחייב שבועה העד הכשר בב' שנמצא אחד כו' משום דחוזר ומקיש לג' כו' ובאמת קשה אי אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון גם בהיקש א"כ נהי דמקשינן ג' לב' מה ב' כו' וכיון דגם בב' שנמצא אחד כו' מסברא מחיוב שבועה עד הכשר הנשאר כיון דאמרינן דל כפ' הנ"ל. וא"כ נימא גם בג' שנמצא אחד כו' שעכ"פ יצטרך לישבע נגדם דלענין זה לא יתבטל כמו בב' כיון דהא דבטל הוא רק מההיקש לב' א"כ דיו לבא מן הדין כו' וכמו בב' דלא בטל רק לענין החיוב ממון אבל שבועה בעי כמו כן ג' עכ"פ צריך לישבע כנ"ל. וממילא גם ב' שנמצא אחד כו' יחייב שבועה דלא שייך סברת התי"ט דחוזר ומקיש לג'. ז"א דהא גם בג' חייב שבועה כנ"ל. וא"ל דדוקא במידי דשייך גביה שייך לומר דיו כו' משא"כ בב' עדים לא מצינו כלל חיוב שבועה ולא שייך דיו כו'. אך זה דוחק דמ"מ הא יש גם עד אחד ולמה יגרע במה שיש ב' כנ"ל

אך י"ל דלא שייך שישבע כנ"ל דלכאורה איך בנמצא א' בג' כו' עכ"פ לדידן נשבע היסת והא איך נשבע הא יש ב' עדים דלשקר נשבע. אך ז"א כיון דפסלה תורה עדותם אין יודעין כלל ששקר הוא וכמאן דליתא דמי כנ"ל. אך אי נאמר כנ"ל דבאמת לא בטל עדותם לגמרי רק לענין החיוב ממון מקשינן דאין מחייבין כנ"ל א"כ אי"ל שישבע בג' שנמצא א' כו' דהא יודעין שלשקר נשבע כיון שיש ב' עדים ובאמת לא בטל עדותן שיהי' כמאן דליתא כנ"ל רק שאין מחייבין ממון כנ"ל וגרע משמא יוציא הלה הפקדון ויפסלנו כו' (שבועות מ"ג). אך לכאורה דמי לחשוד דשייך מתוך שאי"ל משלם וכיון שבאמת יש חיוב שבועה בג' שנמצא א' רק שאינו יכול לישבע כנ"ל וא"כ יתחייב לשלם כנ"ל. וא"ל דשוב לא דמי לב' שנמצא א' כו'. ז"א דשפיר שייך ההיקש כמו ב' שנמצא א' כו' ואינו יכול לישבע דחייב לשלם היכא שא"י וכה"ג כמו כן בג' שנמצא אחד כו' ג"כ מחויב שבועה וכיון שאי"ל משלם כנ"ל. אמנם כיון דקי"ל היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו כו' וא"כ הכא כיון דאי נימא דיו כו' א"כ צריך לישבע וכיון שאי"ל משלם א"כ מיפרך ההיקש לגמרי דלא בטל כלל עדותם ושוב לא אמרינן דיו וגם שבועה אינו צריך כנ"ל. אך לחד תירוץ תוס' ב"מ דבחשוד שרוצה לישבע רק שאין מניחין אותו לא שייך מתוך שאיל"מ ומדאוריי' פטור רק מדרבנן חייב ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דיו דחייב שבועה וכיון שא"י לישבע כיון שיש ב' עדים באמת פטור מדאורייתא משבועה ומתשלומין כיון דמה שא"י לישבע הוא בשביל שאין מניחין אותו מחמת העדים וממילא לא מיפרך ק"ו ואמרינן דיו ואעפ"כ פטור מדאורייתא כנ"ל וא"כ שוב מדרבנן חייב דאמרינן מתוך שאי"ל כו' כמו בחשוד כו' כיון דבאמת יש כאן חיוב שבועה עליו רק מדאורייתא פטור מחמת שאי"ל וא"כ מדרבנן חייב כנ"ל. וי"ל ממילא דהפ' כ' דר' יוסי דסבר בשניהם חשודין דיחלוקו היינו משום דסבר כתי' תוס' הנ"ל דמדאורייתא לא שייך בחשוד מתוך רק מדרבנן ולכך יחלוקו ור' אבא דפסק חזרה שבועה כו' ומשלם סבר דמדאורייתא משלם כו'. ולכך י"ל גם כאן דר"י דסבר דלא שייך מתוך מדאורייתא ממילא כאן חייב מדרבנן כנ"ל דשפיר אמרינן דיו ולא מיפרך ק"ו דבאמת פטור מה"ת כנ"ל. וכין שחייב, ואי"ל ממילא מדרבנן חייב ולכך סובר בממון דאינו בטל כנ"ל. אבל לרבי דסבר דמדאורייתא שייך מתוך כו' ממילא גם מדרבנן פטור כאן דאין כאן חיוב שבועה כלל דליכא למימר דיו כו' דהא מיפרך כו' שיתחייב מדאורייתא ולכך גם בממון בטל כנ"ל. אך יש לדחות חדא דאף דמדאורייתא חייב מ"מ לא מיפרך ההיקש דבקרקעות ושטרות כו' מועיל ההיקש דלא שייך מתוך ובטל עדותם כנ"ל ועוד דדוחק לר"י דהא דלא בטל הוא רק מדרבנן כו' ועוד א"כ בקרקעות כו' גם לר"י יהי' בטלה עדותם דלא שייך מתוך כו' וז"א. ולתוס' לא קשה זה שתירצו משום דא' מחייב שבועה ולכאורה קשה ג"כ בקרקעות וכה"ג יהי' בטל דליכא שבועה בעד א' כו' דלא קשה כיון דבשאר מילי דאיכא חיוב שבועה לא בטל שוב לא שייך היקש דג' לב' וממילא גם בקרקעות כן כנ"ל. ומ"מ הוא דוחק די"ל דדוקא במה דאיכא חיוב שבועה שוה ג' לב' דגם בב' לא בטל לגמרי וכן בג' לא בטל כו' אבל בקרקע וכה"ג נימא ג"כ דשוה נב' דבטל לגמרי וכן ג' וכמו בנפשות. וגם לתוס' קעה בקרקע וכה"ג. וי"ל בדוחק. או אפשר דשוב ילפינן ממון מאהדדי ממשפט א' כמ"ש תוס' ריש סנהדרין ע"ש. ובמ"ש דנימא דיו כו' י"ל למ"ש הרמב"ם ז"ל מפי השמועה למדו כל מקום שב' מחייבין ממון אחד מחייב שבועה כו' אבל היכא שגם אם מצטרף עם עוד א' לא יחייב ממון אינו מחייב שבועה ע"ש (פ"ה מה"ע). וא"כ לא קשה דנימא דיו כו' והיינו דגם בג' שנמצא א' כו' יחייבוהו שבועה כמו בב' כו' ולהנ"ל ז"א דאיך נימא דיו שיהי' כמו ב' הא אי נימא דבג' שנמצא אחד כו' אינן מחייבין רק שבועה א"כ בב' שנמצא א' כו' גם שבועה אינו מחייב הכשר דהא גם אם יצטרף עה עוד א' ג"כ לא יתחייב ממון רק שבועה שיהי' ג' שנמצא א' כנ"ל וממילא גם שבועה אינו מחייב. ושוב בג' ג"כ אינם מחייבין שבועה דלא שייך דיו כב' כנ"ל. ואף שיש לדחות דעד זה הכשר הי' ראוי להצטרף עם עוד א' לחייב ממון רק דאיתרמי שהעיד עמו הפסול וי"ל דכל מקום שב' מחייבין ממון כו'. אך אינו מוכרת דמ"מ עדות זה שהעיד אינו ראוי להצטרף לחיוב ממון כנ"ל. או י"ל דאינו חייב שבועה בג' שנמצא כו' דלכאורה גם בעד א' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא מעיד שחייב ממון ולהוציא ממון בטל עדותו שאינו נאמן א"כ יתבטל גם לשבועה. אך זה טעות דבשלמא בעדים כו' שדין נאמנות שלהם הוא לגמרי ובעל עדותם לענין מקצת שפיר בטלה כולה אבל בע"א דנאמנות שלו הוא רק לחיוב שבועה ולא לממון ולא בטל כלום מנאמנות שלו כנ"ל. וא"כ ממילא בג' שנמצא אחד כו' דיש ב' עדים ובטל עדותן לענין ממון משום נמצא א' כו' ממילא אין יכולין לחייבו שבועה משום עדות שבטלה מקצתה כיון שדין נאמנות שלהם הוא גם להוציא ובטל מחמת צירוף הפסול שוב בטלה כולה כנ"ל. ויש לדחות. ומ"מ יש לדמותו לעדים הקרובים לזה ורחוקים לא' למ"ב דשייך שם עדות שבטלה כו' גם כאן שייך כנ"ל

והנה מדברי כל הפ' מבואר דקי"ל כרבי דגם בממון נמצא א' קא"פ בטלה כו'. אך מדברי תוס' ב"ב מ"א ע"ב ד"ה נחלקה עדותן כו' משמע לכאורה דאין הלכה כרבי שכתב וז"ל ואומר ר"י דב"ש כר"י ס"ל כו' אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפ' ר' נחמן כוותי' ע"ש. אך ז"א דבל"ז דברי תוס' תמוהים לכאורה חדא דאיך כתב דר"נ פסק כר"י הא אדרבה ר"נ פסק בהדיא כרבי שם ע"ש. והג' מהר"י בהגהותיו לש"ס כ' שמצוה לתקנו דמבואר להיפך ע"ש. ולע"ד נראה פי' דברי תוס' בפשיטות דמה שכתבו תוס' והכי הלכתא לא קאי אר' יוסי רק על ר' שמעין בן אלעזר דאמר לא נחלקו בב' כתות עדים כו' דיש בכלל מאתים מנה רק בכת א' סברי ב"ש נחלקה עדותן וב"ה סברי יש בכלל ר' מנה ומאן דפליג ארשב"א סבר להיפך דבכת א' ד"ה נחלקה עדותן גם לב"ה רק בב' כתות פליגי ב"ש וב"ה ע"ש. והקשו תוס' לרשב"א קשה לב"ש דסבר בכת א' נחלק' וא' פסול א"כ גם בב' כתו' יתבטל מטעם נמצא א' קא"פ כו' ותי' ר"י די"ל ב"ש כר"י ס"ל דבממון לא אמרינן נמצא א' כו' ואח"כ כתבו תוס' והכי הלכתא היינו כרשב"א דתו' הוכיחו דע"כ הלכה כרשב"א דהא פ' ר' נחמן כוותי' היינו כוותי' דרחב"א ע"כ