חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רלב

בא' מאלו כו' קא"פ עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה) ואם הי' כולם כשרים א' שנתכווין להעיד ואחד שלא נתכווין וראה וכיוון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו (אבל א"י לכתוב שטר כו')

(א) עדים רבים שנמצא כו' בטלה. הטעם דקי"ל כרבי דגם בדיני ממונות בטלה דמקשינן ג' לב' כו' ולדעה זו לא בעינן בא לב"ד והעיד רק כיון שנצטרפו בשעת ראי' לחוד פוסל ע"ש

ולכאורה יש להקשות הא בממון לא בעינן עדים דוקא לגוף המעשה דכשלוה זה מזה בלא עדים ג"כ חייב רק דהעדים הם לברר אם האמת כן כנ"ל וא"כ כיון דהאמינה התורה לב' עדים כשרים שאינם משקרים רק עדים פסולין פסלה התורה וא"כ כאן כיון דלא נצטרפו רק בשעת ראי' לחוד והיינו שהכשרים אומרי' עתה שנצטרף עמהם פסול בשעת ראיית ההלואה וכה"ג וא"כ נהי דאם האמת כן באמת בטלה עדותן מ"מ נחייבו ממ"נ אם האמת כדברי העדים שכשראו ההלואה נצטרף הפסול א"כ ודאי חייב דהא לוה ומה בכך שבטל העדות כיון שבאמת לוה חייב גם בלא עדים וע"כ דנימא שאומרי' שקר ולא לוה כלל וא"כ הא כיון שמשקרין לא נצרף עמהם הפסול כלל כיון שלא ראו כלל גם הם וא"כ הם עדים כשרים מה שמעידים עכשיו והא עדים כשריה ודאי אינם משקרין דהאמינה תורה לעדים כשרים שאינם משקרין. דבשלמא בעדים פסולין דעלמא שפיר אמרינן כיון שפסולין משקרין דפסולין יכול להיות שמשקרין אבל הכא אם משקרין צריכין לומר דכשרים משקרים כנ"ל וא"כ יתחייב ממ"נ כנ"ל. אך לא קשה דכדאמר ביבמות מ"ז גבי גר שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו נאמן משום דלדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ע"ש. ואף דאי משקר א"כ הוא ישראל מ"מ אי אפשר להאמינו כיון שלדבריו אינו עד כשר וע"ש. וא"כ גם הכא לכך בטל דלדבריהם אינם עדים דלדבריהם שראו ונצטרף עמהם הפסול עדותן בטלה ולכך אינם נאמנים כנ"ל

אמנם נראה דזה דוקא באותן הפסולין שאינו מחשש שקר רק דגזה"כ לפוסלם אף שהוא אמת נחזיק אותו לשקר כמו קרובים וגם בפסולי עבירה דקי"ל לא בעיון רשע דחמס ואף דכשאינו חמס אינו חשוד לשקר כמ"ש תוס' דלא בעינן הוחזק בב"ד בחתם בשטר כשהי' כשר ונפסל באינו חמס כו' ע"ש (בב"י סי' מ"ו) והוא דאף דאינו חשוד לשקר מ"מ פסלתו התורה אף שהוא אמת כנ"ל. ולכך שפיר שייך לדבריך היינו דהא אף שהוא אמת כדבריו והוא פסול שוב אינו נאמן דהוא מגזה"כ כנ"ל. אך בפסול נוגע דהיכא דמעיד לחוב נאמן רק לזכות משום שמא משקר ולא מטעם קרוב כמ"ש הש"ך ז"ל לקמן אבל אם אומר אמת אינו פסול כלל א"כ שפיר לא שייך הטעם דנימא נמצא א' קא"פ בטלה כו' דכאן שפיר ממ"נ כנ"ל. וא"ל לדבריכם שנצטרף הנוגע בטלה עדותן ז"א דהא אם האמת כדבריהם אינו פסול כלל גם הוא דאם אף אמת הוא כשר ג"כ ומעידים ב' עדים שגם הג' כשר הוא כיון שבאמת ראה ובכל דוכתי פסול שמא משקר משא"כ כאן אם לא ראה הם כשרים שלא נצטרף ואם ראה גם הוא כשר כנ"ל. ומיושב בזה הטעם דלא אמרינן בנוגע נמצא א' נוגע שיתבטל עדות הכשרים כנ"ל דממ"נ אם אומרים אמת הוא חייב ואי שקר הם כשרים כנ"ל דלא שייך לדבריכם כנ"ל. ואף דלפי האמת איכא טעמא אחרינ' בנוגע דהוי בע"ד ובמקיימי הדבר הכתוב מדבר מ"מ קשה לס"ד דש"ס מכות דפריך רובע ונרבע יצילו ומשני רבא מאחוריו ולא פריך מלוה יציל בממון לרבי דפסול משום נוגע ולמ"ש א"ש כנ"ל. ובזה יתיישב מ"ש הרב"י בתשוב' דבפסולי עבירה דרבנן לא אמרינן שיתבטל עדות הכשרים בצירופו ע"ש. והובא בכה"ג ע"ש ובתומים חמה עליו למה לא יתבטל כיון שפסול. ולמ"ש מיושב דהא בפסול דרבנן קי"ל דבעינן רשע דחמס דוקא והיינו שלא פסלוהו רק מחשש שקר ומבואר בש"ג דאם קידש אשה וכה"ג ועדים אחרים יודעים שראה המעשה שוב גם הוא כשר אם בעינן חמס דכיון שהוא אמת כשר פ"ש. וממילא לא שייך נמצא א' כו' דממ"נ כנ"ל דכיון דהוא אמת כשר כנ"ל

ובמ"ש יש לישב מה שהקשה ב"י בסי' זה מאי דפסקו בל הפ' דהלכ' כרבי דגם בד"מ עדותן בטלה משום דר"נ פ' הלכה כרבי והא שמואל פ' כר' יוסי והוא רבי' דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ע"ש בב"י. ובאמת דברי הרא"ש תמוהים שכתב טעם הנ"ל דלכך קי"ל כר"נ דהלכה כר"נ בדיני. והרא"ש בעצמו פ' הזהב גבי אונאה בקרקע דחה דברי הרי"ף וכ' דדוקא נגד ר' ששת משא"כ נגד שמואל רבי' ע"ש. ואפשר לדחוק ולומר דהרא"ש מפ' ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר"י ור"נ אמר הלכה כרבי היינו דתרוייהו פליגי אליבי' דשמואל ולכך שפיר הלכה כר"נ נגד ר"י. והוא דוחק דא"כ הוי אמר ר"נ אמר שמואל כו'. ועוד דהרא"ש ז"ל כ' אח"כ וא"ת לשמואל דפ' כר' יוסי כו' הי' לו לומר לר' יהודא דפ' כר"י וע"כ דר"נ פליג אשמואל וקשה כנ"ל. ובאמת ראיית הרא"ש מכתובות נכונה ע"ש. והב"י תירץ משום דמוקי רבינא דהוא בתרא ריש סנהדרין דרבנן כרבי לכך קי"ל כוותי' ע"ש. וג"כ אינו מוכרח דלא מוקי התם רק לענין זה דבעינן התרו בו כרבי אבל לא לענין דגם בדיני ממונות נמצא א' כו' עדותן בטלה ע"ש. ולמה קי"ל גם בזה כרבי. ולמ"ש יש ליישב דהא באמת טעמא דר' יוסי איני מובן למה בד"מ לא יתבטל הא כ' ג"כ ע"פ ב' וג'. וע"ש ברש"י ותוס' שדחקו למצא טעם לר"י. ולמ"ש יש לומר בפשיטות דהא ר' יוסי סבר כרבא דבעינן רשע דחמס דוקא ע"ש סנהדרין כ"ז וא"כ לדידי' בכל פסולי עבירה הוא רק מחשש שמשקרין ואי אמת כשרין כנ"ל וממילא לא שייך כלל נמצא א' כו' כנ"ל דאי אמת אינו פסול כלל. ולכך בממון סבר ר' יוסי שפיר דלא אמרינן נמצא א' כו' כנ"ל דדוקא בנפשות אינו נהרג בלא עדים אף דאיכא הוכחה ושפיר בטל ולא שייך הנ"ל וגם הא בעי התראה משא"כ בממון שפיר אינו בטל. וממילא אף דבקרובים פסולין מגזה"כ מ"מ שוב לא שייך למילף ממשפט א' כיון דאינו שוה לגמרי לענין פסולין וכמ"ש תוס' ריש סנהדרין לענין מומחין ע"ש ולכך סבר ר"י לחלק בין ממון כנ"ל. ורבי דפליג משום דסבר כאביי דלא בעינן רשע דחמס וגם בממון נמצא א' כו' בטל ולכך ממילא א"ש דקי"ל כרבי בהא דהא קי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם דלא בעינן חמס וממילא הלכה כרבי כו'. ואין להביא ראי' דהלכה כרבי מהא דאמר בש"ם גיטין (י"ח) גבי אמר לעשרה כולכם דבגט נמצא א' כו' בטל והא דבעינן עדים בגיטין הוא משום דילפינן דבר דבר מממון וע"כ דגם בממון קי"ל דבטל כרבי כנ"ל. אך ז"א דהא תוס' מכות כ' להדיא דגם לר' יוסי בגט שייך נמצא א' ובטל כו' דדמי לנפשות ע"ש. וע"כ צ"ל דדוקא בשניהם מודים יליף דבר מממון אבל בהכחשה בעינן בנ"ז עדים כמו בנפשות כנ"ל ושייך גם לר' יוסי נמצא א' כו'

ובמ"ש מיושב ג"כ מאי שמקשין כיון דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונאמן לחובתו נגד העדים ועל ההלואה נאמנים העדים כמו כן נימא גם הכא כיון שאומר לא לויתי ומכחיש העדים שלא ראו יהי' נאמן לחובתו שלא ראה הפסול עמהם ועל הכשרים נאמנים הם כמו התם כנ"ל. ולמ"ש לא קשה כיון דהיכא דלדברי העדים עצמם הם פסולין לא האמינה התורה כדאמר לדבריך כו' וא"כ בשלמא התם אף דאמרו העדים לוה ופרע מ"מ אומרים שהם עדים כשרים על ההלובה רק שפרע אח"כ ולכך אף שנאמן לחוב שלא פרע מ"מ לענין ההלואה עדותן קיים שעל זה הם כשרים גם לדבריהם ואיך יהי' נאמן נגד העדים כשרים. אבל כאן דלדברי העדים עצמם הם פסולין ואינם עדים כלל א"כ איך נאמר שנאמן לחוב שלא הי' הפסול דא"כ נאמן להכחישם ג"כ שלא לוה דלא שייך שע"ז אינו נאמן נגד העדים ז"א דאין כאן עדים כלל כיון שלדבריהם הם פסולין שנתבטל בצירוף הפסול כנ"ל. א הטעם פשוט דשם כיון דאנו יודעין שלוה ע"י העדים א"כ כיון שמודה לחובתו שלא פרע ממילא חייב משא"כ כאן שאין אנו יודעין כלל שראו ע"י העדים דאין מאמינים להם שראו כלל ואיך יועיל הודאתו מה שאומר ג"כ שלא ראו כלל כו' דהא בלא הודאתו אה אומרים ג"כ שלא ראו לא הם ולא הפסול וגם הוא אומר כן שלא ראו לא הם ולא הפסול ובמה יתחייב ע"י אמירתו יותר. דבשלמא התם בלא הודאתו היינו אומרים שלוה ופרע וכיון שמודה על הפרעון חייב כנ"ל משא"כ כאן כנ"ל דבשלמא אם היינו מחזיקים זה לאמת