חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רכז

לחייבו. מ"מ דוקא שזמן שמעיד הב' הוא על קודם הזמן שנשבע דג"כ אגלאי מילתא שלא הי' הפסק כדין דאם הי' העד הב' מעיד אז לא הי' פוסקין שישבע דהא"ה מצטרף וכשאר מביא ראי' שסותר אבל היכא שעד הב' מעיד על הלואה שאחר פסק הראשון או הודאה נראה דלרמ"א הנ"ל דלא מהני להצטרף לחייבו דהא נפסק הדין ונשבע כדין שהי' רק ע"א וגם ניתה לא איגלאי שהי' אז ב' וכיון שנפסק קם דינא לענין בטול עד הראשון כמו בנפסק כשהי' פסול א' אף שהב' הי' כשר כנ"ל ונעשה עתה ב' עדים כיון שאינו למפרע כנ"ל. וכן בהנ"ל דנפסק שבטל נשאר הדין כנ"ל. וממילא גם כאן כיון שאז נפסק כדין שע"י השבועה בטל עדות הע"א שלוה שהבע"ד הי' פסול לא מהני אף שיחזור ויעיד עדות זה עצמו שהעיד שלוה גם לענין לפסלו דהא קם דינא מה שנפסק. אבל כשמעיד אח"כ עם בע"ד סתם שלשקר נשבע ופסול שפיר מהני דלענין עדות זה מעולם לא נפסק שאינו מועיל דכשפסקו שישבע ולא הי' שייך עדות זה אי פסול או לא דענין זה העדות לפסלו התחיל כשנשבע ולא דנו ע"ז אי פסול מחמת השבועה עד עכשיו ויש כאן ב' עדים ששקר נשבע ופסול ומהני שפיר עדותן דלא שייך כלל קם דינא ע"ז. ודוגמא לזה נראה למאי דבעינן חו"ס בכשרות ובאמצע פסול אינו מזיק ובזה שיש ב' עדים שלוה שהיו אז קרובים כשלוה ואח"כ נשבע שלא לוה ובשעת שבועה היו כשרים. דנראה שאם א"י מהשבועה או שאין מעידין על השבועה רק שהעידו שלוה ועי"ז יופסל דלא מהני דתחילתם בפסול כשראו העדות שלוה שבאנו לדון מחמתו שפסול. משא"כ אי מעידין שנשבע שקר אז שפיר מהני דהוי חו"ס בכשרות דראיית עדות זה לפסלו היו כשרים אף שהגורם שיודעין דשקר ע"י דראו שלוה מ"מ קודם שנשבע לא הי' בשם עדות כלל לענין לפסלו כנ"ל וכן בהנ"ל לענין קם דינא דלא שייך כשמעידין שפסול משא"כ כשמעידין שלוה וע"י עדות זה יהי' נמשך ממילא שפסול לא מהני דזה כבר נפסק שבטל עדותו על שלוה מחמת השבועה כנ"ל. ושפיר הוצרך הרא"ש ששניהם יעידו אח"כ ובנוסח שכ' שיודעין שעבר שבועה כנ"ל ולא קשה קושיית רשב"א כנ"ל. ואף לטעם העיטור והש"ך סי' ל"ג בנפסק משום עביד לאחזוקי דיבורי' י"ל ג"כ כאן דכיון דמה שהעיד אז הע"א בטל דהי' נאמן בשבועה. שוב שיעיד אח"כ להצטרף עם הבע"ד לא מהני דעביד לאחזוקי דיבורי' מה שחוזר ומעיד שלוה כיון שהוא עדות זה עצמו שכבר העיד. משא"כ כשמעיד סתם שעבר כו' שנשבע שקר ועדות זה לא העיד מעולם ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורי' ומהני כיון דעתה יש ב' עדים עם הבע"ד ושפיר צריך לחזור ולהעיד כלשון רא"ש ז"ל

או י"ל דכמו דכיון דהגיד אחו"מ דחדא הגדה כתיבא ע"ש ברש"י (כתובות י"ח) כן שיועיל העדות ג"כ לא מהני כיון שהגדה ראשונה של העד נתבטלה שנאמן נגדו בשבועה לא מהני שיחזור ויגיד עדות זה בעצמו שיועיל עכשיו כנ"ל. משא"כ לענין עדותו ששקר נשבע שעתה הוא שמעיד כנ"ל שפיר מהני: עוד נראה לע"ד למאי דאמר גמ' (סנהדרין ל') מ"ד הלואה אחר הלואה לא מצטרפי סבר ע"א כי אתי לשבועה ומ"ס לממון אתי כו' ע"ש דמשמע דכיון דאתי לשבועה לא חשוב עדות שיועיל לממון דהעד צריך לידע על מה מעיד לחייב ומאן דפליג משום דאתי לצירוף שאם יהי' עוד א' יועיל לממון וא"כ עד זה שהעיד שלוה לחייבו שבועה י"ל דלא מהני כלל אחר שנשבע שיהי' ממילא עדות דנשבע שקר ונפסל הא מעולם לא העיד כלל לפסלו רק לחייב שבועה ולא הי' עדות זה אז כלל שנפסל. ואף בב' עדים שהעידו שלוה לחייב ממון ואח"כ נשבע שלא לוה ואין חוזרים ומעידים לפסלו ג"כ לא נפסל משום תורת עדות דנימא דעדותם שלוה הוי עדות לפסלו. דהא לא עדיף משלא בפני בע"ד דאם היו מעידים על ב' ועל א' הוא שלא בפניו אינו מועיל נגד זה שלא בפניו לפסלו להפ' דגם דיעבד לא מהני ע"ש. וכ"ש כאן שעדותם הי' שלא בפניו שלא הי' אז בע"ד כלל ואיך יחשב עדות על מה שנעשה אחר כך שלא העידו על זה כלל. רק דמ"מ מהני לפסלו מטעם חזקה דהוחזק בפנינו ברור שלוה וממילא כשנשבע יודעין אנו דלשקר נשבע. ומה"ט עדי קדושין וביאה לא הוי חצי דבר דהוחזקה מקודשת ע"י העדות ממילא חייב מיתה הבא עלי'. וכן בכל עידי צירוף דשני חזקה ונגיחה דתם דעידי נגיחה ראשונה שנתקבלה מהני על הג' לחייב נ"ש אף שאין חוזרים ומעידים דהוחזק על פיהם משא"כ כאן ע"א דע"פ ע"א לא הוחזק שלוה דאדרבה לוה הי' נאמן בשבועה והבע"ד הי' נוגע וא"כ אחר שנשבע כשמעיד הבע"ד א"א לצרף עדות העד שהעיד אז שלוה דיופסל עי"ז דבתורת עדות לא מהני שלא העיד מעולם שפסול ובא לדבר אחר לשבועה או לצירוף ממון ומטעם הוחזק לא מהני דלא הוחזק כלל וממילא אינו פסול עד שיחזור ויעיד שיהי' העדות כדי לפסלו כנ"ל. וה"ה ב' עדים שנשבע נגד כל אחד בפ"ע לא נפסל כלל ממילא כקושית רשב"א דאין כאן עדות לפסלו והוחזק לא הוי רק כשחוזרים ומעידים כנ"ל. וא"ש דברי הרא"ש ז"ל כנ"ל. והיכא שאין הם יודעין שנשבע רק אחרים וע"י צירוף י"ל דהוי חצי דבר שהעד ובע"ד אין מועילים בלא העדים שנשבע אך כשבעצמם יודעין לא שייך זה. וגם בל"ז יש לדחות. אולם טעם הנ"ל נראה דלאו עדות כה"ג

אולם בטור סי' פ"ז פסק בנשבע נגד ע"א ואח"כ מביא עוד ע"א דמשלם ונעשה חשוד כו' דמשמע דא"צ עד א' לחזור ולהעיד. הגם דמב"י משמע דמפרש בטור הנ"ל ג"כ ע"י שיחזור ויעיד דאל"ה לק"מ מה שתמה שסותר דבריו לסי' ל"ד. והסמ"ע דחה דבריו כן כאן ושם דהבע"ד צריך לחזור ולהעיד משא"כ העד. ופשוט הוא שלא הי' ראוי להיות נעלם מב"י. ולמ"ש א"ש דב"י סובר דלא מהני גם בע"א כיון שלא העיד מעולם על לפסלו. ולא הוחזק כנ"ל וצריך ג"כ לחזור להעיד וקשיא לי' שפיר דהול"ל רבותא שגם בע"ד שיחזור ויעיד יפסלנו ג"כ כנ"ל. אך מ"מ באמת פשט לשון הטור משמע כסמ"ע דא"צ העד לחזור להעיד ומ"מ נפסל ע"י צירוף הב'. אך מ"מ אין ראי' משם דשם מיירי שעד הב' מעיד ג"כ על הלואה זו שהעיד עד הראשון וא"כ איגלאי שסותר הדין ככל מביא ראי' שלא הי' ראוי לפסוק שבועה כלל. וממילא אף שלא העיד הראשון לפסלו מ"מ כיון שברור לנו ע"פ שלוה ממילא יודעין דלשקר נשבע וסבר הטור ז"ל דאין חילוק בין הוחזק קודם השבועה או אח"כ ושפיר נפסל. משא"כ כשעד ב' על מעשה אחרת דעדין לא הוחזק על מעשה הלואה דיש רק ע"א על ההלואה ורק על הפסול יש ב' והא על הפסול לא העיד ע"א מעולם כנ"ל. וכן העד ובע"ד דלענין ההלואה גם עתה לא הוחזק שבע"ד א"נ ורק על הפסול שפיר צריך לחזור ולהעיד כנ"ל. וריא"ז הובא בש"ג פ' ז"ב בשם מז"ה גבי הא"ה דהברירה ביד תובע להשביעו ב' שבועות ואחר שבועה ב' נפסל מיד כו' דמשמע דא"צ לחזור להעיד. היינו ג"כ כנ"ל דהא נתברר קודם השבועה דק' חייב בודאי ושוב אחר שבועה ב' שאינו חייב כלום ממילא פסול דהוחזק כנ"ל. ולכך לולא דברי רבותינו האחרונים ז"ל נראה לע"ד ברור דדעת הרא"ש ז"ל דבע"ד וע"א צריכין שניהם לחזור ולהעיד שנשבע שקר בסתם וודאי פסול ורק משעת עדות וא"צ לחקור היך דאף דבמעידים שחייב שואלין היך אתם יודעין משום דא"י לפסוק דין. משא"כ שמעידים שנשבע שקר הוא עדות ברור לפסלו וא"צ דו"ח איזה שבועה. וממילא אף שמעידים מפורש הבע"ד דנשבע שקר כנגדו שלא לוה ולוה ג"כ פ"ד ונאמן דנשבע שקר ולא נגדו בענין שאומר דנוגע שחייב לו עדיין וככל פ"ד. וממילא נפסל ג"כ רק משעת עדות אלא א"כ מעיד שיום פלוני נשבע לשקר נגדו דנשאר עדות הזמן ג"כ קיים אף דפ"ד ונפסל מזמן שמעיד כנ"ל. ואם חוזר ומעיד רק שלוה ועי"ז נדע ממילא דשקר נשבע לא מהני דלא שייך פ"ד דא"כ לא נשאר עדות ששקר נשבע. וכן העד אם אינו חוזר ומעיד לא מהני כטעמים הנ"ל ובחוזר ומעיד לשקר נשבע מהני. וכן ב' עדים נפרדים שנשבע נגדם חוזרים ומעידים סתם דנשבע שקר ופסול ע"י. ונראה לע"ד שזה לכ"ע וגם רשב"א מודה דכל ראיותיו לא שייכי ע"ז ע"ש. רק באין חוזרים ומעידים בעדים נפרדים שנשבע נגדם אף שלא דיבר הרא"ש מזה מ"מ מדהצריך בעד ובע"ד שגם העד יחזור ויעיד ממילא גם ב' נפרדים כן ומטעם נפסק הדין וכטעמים הנ"ל. וסובר כרשב"א הנ"ל. וכן אם יחזרו ויעידו ג"כ רק על המעשה שלוה וכה"ג ועי"ז נדע ממילא דשקר נשבע ג"כ לא מהני דמה תועלת בחוזר ומעיד מה שכבר העיד. דאף דטעם