חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רכו

מהני לפסלו כנ"ל. ומדוקדק שסדר הרא"ש לשון שמעיד כנ"ל. דאם יעיד שהלוהו ועי"כ ממילא נשבע שקר אינו מועיל כלל כנ"ל רק שמעיד סתם דעבר על שבועה כנ"ל. וממילא מיושב תמיהת ב"י דשפיר אינו נפסל רק מאז והלאה דכשמעיד שעבר על שבועה בלי דו"ח כו' שאינו מעיד הזמן מבואר לעיל בטור דאינו נפסל רק משעת עדות דמוקמינן לי' אחזקת כשרות דרגע זו שעבר ע"ש ובש"ע ס"ט וא"כ כיון דע"כ לא יעיד איך עבר על השבועה רק סתם שעבר אינו נפסל רק משעת עדות ואילך כנ"ל. וה"ה אם יעיד היום שנשבע שקר ג"כ נפסל מאותו יום ואתי רק לאפוקי כשיעיד כל העדות שלוה רק סתם כנ"ל. ומה שכתב טור ור' יקר שאינו נוגע שכבר נפטר ממנו בשבועתו כו' היינו דאם באמת הי' תובעו לא הי' מהני לומר פ"ד כמ"ש הש"ך דלא כריב"ש דהא ע"כ צ"ל שנשבע נגדו לשקר כדי לתבעו ורק משום דכבר נפטר ולא יתבענו עוד שיודע שלא יזכה כנ"ל רק ממילא נוגע לזכותו ואדם קרוב כו' ושוב פ"ד וכשר אף דאומר שנשבע נגדו שקר דנשבע שקר עכ"פ

וכן משמע מלשון הרא"ש פ"ג דסנהדרין אהא לדידי אוזיף ברבית דאמר פ"ד הביא מכאן דקדק הר"י שהנשבע כו' העד ובע"ד מצטרפין כו' דאינו נוגע כו' ע"ש. והא כשאינו נוגע לא הוצרך ללמדו מאוזיף כו' ולהקדים דפ"ד דמשמע דעלה קאי ע"ש ומשמע דגם שנפטר ואינו נוגע לחוש שבשביל הנגיעה משקר גם עליו שלא יהי' שייך דפ"ד מ"מ צריך טעם דפ"ד דבלא החשש מ"מ נוגע לזכותו. דהרא"ש סובר כטעם ע"ש סי' ל"ז דנוגע פסול משום קרוב לממונו כדמוכח מדבריו פ' הכותב מהא דבקרא ע"ש. והקושיא ג' הנ"ל שהוצרך הרא"ש שגם העד יחזור ויעיד. נראה לע"ד דהנה רשב"א בת' המיוחסת לרמב"ן ס' ק"ט תמה לפ' הנ"ל א"כ בשבועות ע"א מעולם לא שנה אדם בה דמיד אחר שנשבע להכחיש העד פעם ב' נפסל מאז והלאה לכל עדות ושבועה דיש ב' עדים דשקר נשבע והוכיח מזה דאחר שנשבע אין נאמנים לפסלו כיון שהאמינתו התורה בשבועה ע"ש. והוא תימה רבה לע' הנ"ל דנהי דבע"ד צריך לחזור ולהעיד אבל העד א' א"צ לחזור ולהעיד א"כ כשנשבע ב"פ להכחיש עד שאינו עד הא' פסול מאחר השבועה שני'. ועכ"פ שלישית לא משכחת לה. ועוד דגם שני' אין סברא כלל שהב"ד יפסקו לו שישבע ושיהי' פסול והא אפי' בחשש שמא יפסלנו כו' חששו גבי שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ושקלוהו לשבועה כו' וכ"ש כשודאי נפסל כנ"ל שלא הי' ראוי ליתן לו שבועה כנ"ל. ולמ"ש גם הרא"ש ס"ל סברת רשב"א ומה"ט דוקא כשחוזר העד ומעיד אח"כ מהני לפסלו ואלא"ה לא. וממילא לא קשה תמיהה הנ"ל דכשאין חוזר העד ומעיד לא נפסל כלל אף שנשבע כמה פעמים. והטעם לע"ד דהא הלואה אחר הלואה דקי"ל דמצטרפין דעל מנה מסהדי ע"ש. ויש להסתפק בעד א' מכחיש א' מהעדים הנ"ל אי שייך בי' אין דשל"א במקום ב' או לא דכיון דעל המעשה שמעיד הוא אין הב' מסייעו ממילא אוקי חד להדי חד ואין נשאר להצטרף דאין נשאר כ"א ע"א. ואף אי נימא דגם כה"ג כיון שעל החיוב עכ"פ אמנה מסהדי שחייב שייך גם בזה אין דבריו ש"א במקום ב'. מ"מ אם העיד רק א' לבד והוכחש מא' ונתבטל עדותו לא מהני אח"כ אם מביא עוד על הלואה אחרת כיון דנשאר ביטול של עד הראשון איך יצטרף ויתכשר ע"י עד ב' שאינו מסייעו כלל. ואם הביא עד על אותו הלואה שהעיד הא' ודאי מהני דאגלאי כו' שלא בטל כלל דיש ב' נגד א' משא"כ בהלואה אחרת וממילא נראה דאף שיחזור העד ויעיד אותה הלואה שהעיד כבר והוכחש ג"כ לא יועיל בצירוף הב' דלא נתוסף בעדותו שום דבר ממה שכבר העיד. אולם זה ודאי דיכול לחזור ולהעיד בצירוף הב' דיודעין שזה חייב לזה ק' ושפיר יועיל לחייבו דאף דהוכחש מא' על הלואה מ"מ על חיוב סתם שמעיד עתה לא הוכחש וקי"ל כר"ה דזו באה בפ"ע כו' וכיון שמעידים סתם על חיוב ויש ב' ואין דבריו של א' במקום ב' ודאי מהני ואין לנו לחוש שמא חיוב זה מאותה הלואה שהוכחש דמ"מ הא ב' מעידין שחייב. ומה ששואלין היאך אתה יודע שזה חייב בדיקות הוא מכלל דו"ח שכתב הר"ן ז"ל בחי' סנהדרין שאינו מעכב בד"מ ואף דמעיד סתם שחייב והלך לו או שא"י מ"מ מחייבין ע"ש. ומ"ש לעיל סי' ל' והעד בעצמו רשאי להעיד, כן סתם כיון דיודע שהאמת אתו ואותו עד שהכחישו הי' בשקר למה לא יצטרף להעיד על סתם חיוב. וכמו עדים היודעים שביום פלוני לוה פלוני ויודעין שיש עדים שקרים שרוצים להזימם על יום זה בשקר דודאי רשאים להעיד סתם שזה חייב ולא יזכירו היום כדי שלא יתבטל עדותם ע"י עדים שקרים וזה ממש כנ"ל

וא"כ נראה דגם לענין כשנשבע נגד ע"א ג"כ הדין כן דאף דקי"ל דכשאחר שנשבע מביא עוד ע"א חייב לשלם כמ"ש סי' פ"ז מ"מ דוקא במביא עוד עד על אותה הלואה שהעיד הא' דנגד ב' לא האמינתו תורה בשבועה כלל משא"כ כשמביא עוד א' על הלואה אחרת אף דאם הי' מעיד קודם שנשבע הי' הדין דמצטרפין ולא הי' שבועה מ"מ עתה שכבר נשבע והי' נאמן דסמכה תורה דאמת נשבע דאמר בש"ס (שבועות ל"ב) דקרוי גורם ופירש"י ז"ל דרוב אין נשבעין שקר וראי' זה מהני כחזקה שהעד משקר והוי כהוכחש מע"א דלא מהני אח"כ לצרפו כיון שאין עד הב' מסייע לו ונשאר בטיל עדותו כמו שהי' שהוכחש ע"י. השבועה ושוב לא מצטרף לחייבו כנ"ל. ומ"מ אם יחזור ויעיד עם הב' על סתם חיוב שחייב שפיר מהני דעל סתם חיוב לא הוכחש ורשאי להעיד כן כנ"ל. וא"כ מיושב הכל דכאן בנשבע ב' פעמים נגד ע"א לא מיפסל כלל ממילא כיון שכל א' העיד על הלואה מיוחדת שאין הב' מסייעו וע"ז הי' נאמן בשבועתו אין כאן עדות כלל לפסלו מחמת שהעד העיד שלוה ועי"ז נדע דלשקר נשבע הא אדרבה כיון שהאמינתו תורה כו' כמ"ש רשב"א הנ"ל וכאלו הוכחש מע"א דלא הי' מצטרף לפסלו כנ"ל כיון שאין הב' מסייע לעדותו שלוה וכיון שנתבטל עדותו שלוה וכהי' מוכחש מא' לא נשאר עדות שפסול כלל כנ"ל. אבל כשחוזרין אלו ב' ומצטרפין ומעידין אנו יודעין שזה נשבע שקר ופסול שפיר עדותן מהני לפסלו כנ"ל דהא מעידין ב' שפסול ולא הוכחשו ע"ז כלל ורשאין להעיד כן סתם כנ"ל. וממילא מדויקים דברי הרא"ש ז"ל דלס"ד דהרא"ש דגם הבע"ד יחשב תביעתו עדות לענין לפסול הנתבע דנימא פ"ד שפיר לא הוי קשיא לי' על העד כלל דהא יש ב' על הלואה א' דלא מהני שבועתו כלל שיהי' מוכחש רק כיון דמסיק דבע"ד בתביעתו לא מהני רק כשיחזור ויעיד ומטעם פ"ד כמ"ש דמעיד עכ"פ שזה נשבע לשקר א"כ ממילא אף שבע"ד חוזר ומעיד מ"מ גם העד צריך לחזור להעיד דלא מהני מה שהעיד שלוה ועי"כ יודעין דנשבע שקר. דז"א דעל הלואה שאין לעד צירוף דהבע"ד פסול ממילא הי' נאמן בשבועתו שלא לוה ובטל עדותו ע"י השבועה כמוכחש מע"א כנ"ל דמצירוף הבע"ד שמעיד אח"כ אינו סיוע לעדות על הלואה זו שלוה דע"ז נוגע כנ"ל ורק דנשבע שקר וכמו בהלואה אחר הלואה כו' ולא מצטרף עדותו שלוה שיהי' פסול דנשאר בטיל עדותו ע"י השבועה כנ"ל רק דיכול לחזור ולהעיד בצירוף הבע"ד דיודעין שנשבע שקר וזה שפיר רשאין ומהני לפסלו כנ"ל ושפיר הוצרך הרא"ש ששניהם יחזרו ויעידו ואז נפסל כנ"ל. וכה"ג י"ל דגם רשב"א מודה ואין כאן מחלוקת כלל:

עוד נראה דלמאי שפסק רמ"א לעיל סי' ל"ג בנפסק הדין כשהי' קרוב דלא מהני שיחזור ויעיד וע"ש. ומ"ש דנראה דמטעם קם דינא כיון שנפסק כדין וגם עתה שנתרחק לא איגלאי שהי' הפסק שלא כדין רק עכשיו ושפיר קם דינא ודוקא מביא ראי' סותר דאיגלאי שלא הי' הפסק כדין ע"ש ס"ק ל"ד. וגם בנוגע שהעיד קודם שנסתלק י"ל ג"כ כשנפסק דלא מהני אינו מועיל לחזור להעיד אחר שנסתלק. ועיין מ"ש שם דיש להסתפק בזה דגם כן אז הי' הפסק כדין דבטל וא"כ י"ל כאן דסברת הרא"ש ז"ל שפיר דא"א לדון לפסלו מצד עדות העד שלוה ועי"ז יודעין ששקר נשבע דהא אז שהי' רק ע"א והי' הפסק כדין שישבע ויהי' נאמן נגדו דלא לוה שוב קם דינא דהא עכשיו אף דגם הבע"ד מעיד מ"מ לא איגלאי שהי' שלא כדין דהי' אז כדין שעדות בע"ד הי' בטל קודם השבועה דנוגע כנ"ל ושוב הוי כנפסק הדין כשהי' ע"א דזה הפסק שנאמן להכחיש העד שלא לוה נשאר קיים לבטל עדותו שהי' רק עד א' וכיון דעל זה קם דינא לא מהני גם שיחזור ויעיד שלוה שממילא יופסל דהא נפסק ע"ז שנאמן נגד העד שלא לוה והפסק כדין הי' כנ"ל. ונראה להנ"ל דאף אי נימא דלא כמ"ש לעיל בהלואה אחר הלואה רק דאף אי נשבע נגד ע"א ואח"כ מביא עד על הלואה אחרת דמהני