חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רכה

כפירה כלל. והא במשביע עדי קנס למאן דמחייב אף דאי אודי יפטר השתא לא אודי וחשוב חיוב אף דאפשר להפטר כל שלא פטר ומכ"ש כאן לפטרו דאף דאפשר שיפטר בשבועתו מ"מ כל שלא פטר עצמו אינו כפירה כנ"ל. ואף למאן דפטר בעדי קנס מודה כאן דהא בידו שלא לישבע ושלא לפטור עצמו ולא נגמר כפירתו כלל כשמחויב ש"ד כנ"ל. והא הר"ן ז"ל כ' בשבה"ע כיון שדרך להשביע דלא חשיב כפירה עד שמשביעין אותו וכפרו ע"ש ואף להחולקין והכי קי"ל היינו דעדות גמור בלי שבועה ואינו ענין כלל להשבועה. משא"כ לגבי בע"ד שכופר בפקדון וחייב לשלם כל שלא נשבע דלא חשיב כפירה כלל כנ"ל דכיון שכבר העיד העד הוי כאלו העידו כבר העדים דאף שכופר הוי רק כפירת דברים. ואף דלענין פסול משמע דפסול כופר בפקדון אף שהעידו עדים ואח"כ כופר. י"ל דהטעם הוא חשוב כגוזל בפנינו דהא מ"מ כיון שכופר ואינו רוצה לשלם אף והעידו עדים ויודע שב"ד יחייבוהו ומ"מ מנו רוצה חשוב גזלן דמה וב"ד מפקא מיני' אינו תשובה כמ"ש תוס' ובי האי רעיא כו'. אך זה דוחק די"ל דאינו מתחיל להיות נקרא גזלן כלל כיון דחשיב רק כפירת דברים. והא אינו אומר שאינו רוצה לשלם רק שכופר וכיון שהעידו עדים אינו מועיל כלום. אך הטעם פשוט בחפץ וכה"ג בפקדון דאף דמשלם עבר בלא תחמוד וחמסן הוא. רק דתוס' ומרדכי מחלקין בין חציף ובין שמעלים חמסנותו ע"ש. וא"כ נהי דעל התשלומין הוי רק כפירת דברים שהב"ד יחייבוהו מ"מ על גוף החפץ הוי כפירה גמורה דכשאינו מחזיר הב"ד א"י לכופו רק לשלם ולמיחות לנכסי' וא"כ פסול ג"כ ואין זה נקרא מעלים חמסנותו כיון שיש עדים וחצוף לכפור. וא"כ ממ"נ פסול אם כופר קודם שהעידו העדים דלא מיקרי חצוף מ"מ פסול דהוי כפירה גמורה דזמנין דמייתי עדים דהא קי"ל דלא כרבה. ואי כופר אחר שהעידו מ"מ ג"כ פסול דחצוף ועכ"פ הוי כפירה על החפץ כנ"ל. ואף אי הוי פקדון מעות שאין לו רשות להשתמש. מ"מ י"ל דפסול דעכ"פ שולח יד בפיקדון דכופר גוף המעות דהב"ד לא יוכלו לכופו על מעות זה. ואף דיחייבוהו פסול דחצוף כנ"ל. משא"כ במעלים חמסנותו דכ' תוס' ומרדכי דלא מפסל כשמשלם. ולכך כ' רמ"א שפיר בעד אחד והבע"ד כנ"ל. דאף שכפר אחר שהעיד העד אינו פסול בכפירה לחוד דלענין הממון אינו כפירה דעדיין חייב כל שלא נשבע. ועל החפץ אף דהוי כפירה גמורה שא"א לכופו אף שלא ישבע מ"מ אינו פסול דכשמשלם אינו פסול במעלים חמסנותו. וכאן מעלים שכופר ואין כאן אלא ע"א דהבע"ד אינו עד לענין הפקדון כנ"ל. רק כשנשבע אח"כ איגלאי מלתא שהי' כופר לגמרי שלא רצה כלל לשלם וכבר נפסל משעת הכפירה כנ"ל. ולא קשה מש"ס ב"ק הנ"ל דפריך שפיר בכפירה הוא דאיפסל דשם שלא הי' שום עד בשעת כפירה ונפטר לגמרי בכפירתו דומיא דשה"ע שם. וכה"ג מיפסל מיד ולא אמרינן כלל שרוצה לשלם ופריך שפיר. משא"כ בדברי מרדכי הנ"ל מפרש רמ"א שפיר דדוקא כשנשבע כנ"ל. ומדמי שפיר לדברי חוסי והגמ' ריש ב"מ במעלים שאינו ברשותו דלא מיפסל כנ"ל

עוד י"ל דמפרש הגמ' דב"ק הנ"ל דפריך בכפירה הוא דאיפסל כו'. היינו דכשנשבע אח"כ איגלאי מלתא דכבר נפסל משעת כפירה דכן סובר המרדכי. ופריך שפיר דלא דמי לשבה"ע וש' שוא דנפסל ע"י השבועה וגבי פקדון נפסל משעת כפירה ומדכללינהו משמע דגם בשבועת הפקדון לא נפסל אלא משעת שבועה ואילך. וכן מבואר לשון רש"י ז"ל שם ק"ה ע"ב שפי' לר' ששת למה לי' למתנייהו גבי הנך דמשמע דלא איפסל עד שעת שבועה כו' הא משעת כפירה איפסל לי' כו' ע"ש. ולמה לי' לרש"י ז"ל להזכיר שעת שבועה ושעת כפירה כו' הוי לי' לפרושי למה לי' השבועה הא בלא שבועה נפסל. וע"כ דמשמע דמפרש כמ"ש. די"ל דבלא השבועה לא הי' נפסל כלל כדברי רמ"א רק דפריך דכשנשבע עכ"פ הפסול משעת כפירה כנ"ל: וכן בתוס' ב"מ ד"ה ע"ב ד"ה האי שעתא כו' דל"ג ואישתבע כו' וכן משמע בהגוזל ע"ש. והא מפורש וע"כ דסברי ג"כ שאפשר לפרש הגמ' כנ"ל בשבועה כמ"ש רק משמעות אינו כן. ולטעם זה י"ל דאף בלא עד י"ל דרוצה לשלם ומשתמיט כל שלא נשבע רק בנשבע פסול משעת כפירה. אולם לפ"ז כל הפ' חולקים ע"ז כמבואר ברש"י ותוס'. וגם דקשה למה הביאו מרדכי כאן בע"א ולטעם א' ניחא ויש להסתפק לדינא כיון דצריך שבועה. ובכ"ה אף דצריך לישבע היסת מ"מ כיון דלא נחתינן לנכסי' חשוב כפירה גמורה ופסול כנ"ל. וי"ל. והב"י מחלק דמלוה הדרך להשביע שאינו חייב ותלינן במלוה ישנה ע"ש. ומדברי רמ"א משמע דבאין עדים מעידים דנקיט לי' בידי' משעת כפירה לא נפסל עד שנשבע כמו מלוה ולא אמרינן איגלאי מילתא למיפרע דלא משום אשתמוטי כפר ע"ש דלא מוקי כה"ג

(לה) מצטרפין להעיד כו'. בת' הרא"ש כ' י"א סי' ב' ששאלת על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובע"ד מצטרפין יחד לפסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בפני ב"ד. יראה לי שצריך להעיד עליו דכל זמן שלא העיד עליו הבע"ד מנ"ל שתביעתו הי' אמת שמא שקר תבע נמצא נפסל ע"פ ע"א אבל כשיעידו שניהם בפני ב"ד ויאמרו אנו מעידים על זה שעבר על שבועתו מאז והלאה הוא נפסל עכ"ל. ותמה הב"י בבד"ה למה מאז והלאה הא קי"ל כאביי דלמפרע נפסל ע"ש שהניח בקושיא. ולע"ד נראה דהנה עוד תמוה כלשון שכ' שיעידו אחר כך אנו מעידים מה לו להרא"ש ז"ל לסדר הלשון שיעידו. עוד תמוה בשלמא הבע"ד צריך לחזור ולהעיד כמ"ש אבל העד למה צריך לחזור להעיד הא כבר העיד שלוה כו' וממילא עדותו זה שלשקר נשבע ומצטרף עם הבע"ד כמו דהוי ניחא לי' לרא"ש מעיקרא ולא דחה רק תביעת בע"ד איך יחשב עדות אבל על העד לא הוי קשיא לי' ולמה יעיד עוד הפעם. וכן סמ"ע העתיק שיחזרו ויעידו ולמה. וא"ל דלפסול לעדות צריך שיעידו כאחד כמו בד"נ דז"א כמבואר בכל הפ' ומוכח בש"ס (פ' ז"ב כ"ז) קמי דידי גנב כו' ומה עיקר ראי' לא בעי בהדי הדדי כדאמר פ' ז"ב (ל' ע"ב) דלריב"ק פשיטא דא"צ הגדה כא' ע"ש

ונראה דהנה תוס' סנהדרין ט' כ' גבי פלוני רבע שורי דפ"ד שרבע שור אחר וכן בא על אשתי ג"כ כנ"ל ע"ש. ולכאורה א"צ לזה דבשלמא בלרצוני דאי אמת רשע הוא ופסול גם ארובע ע"כ למיפלג דבורי' שלא לו רבע או שלאונסו אבל רבע שורי דנגד הרובע כשר אף דאמת שרבע שורו או בא על אשתו רק אם דנין גם על שורו או אשתו הי' פסול דעדות שב"מ בטל כולו ופ"ד שדנין רק על הרובע ולא דנין לחייב השור אבל לענין הרובע למה להתוס' לומר דפ"ד שרבע לשור אחר. וע"כ דס"ל דאם היו דנין נגד הרובע לאמת שרבע שורו לא הי' שייך פ"ד דממילא בטל העדות דהא באמת נוגע החיוב גם על שורו ובטל כולו רק דאמרינן פ"ד דלא רבע כלל שורו רק לאחר וממילא אינו נוגע כלל וכן בא על אשתו כנ"ל. וכן לדידי גזל כ' ג"כ הריב"ש הובא בש"ך ז"ל דפ"ד שלאחר גזל ולא סגי דנימא פ"ד אף שאותו גזל מ"מ לגבי עצמו לא מהימן ולפסלו מאמינים לו לגמרי שאמת דאותו גזל וע"כ כנ"ל. דא"כ נוגע באמת לו דאם אותו גזל חייב לשלם לו. ואף שלא נפסוק הדין שחייב מ"מ לא מהני שיועיל שוב העדות לפסלו דאין כאן עדות דא"א למיפלג אם אותו גזל ממילא חייב ורק פ"ד שגזל לא אותו וזה מהני דבאופן דפלגינן נשאר העדות שאינו נוגע לו כלל, ותליא בתי' הרא"ש סוף פ"ק דמכות בדבר שסותר ע"ש. עכ"פ תוס' ס"ל כן וא"כ נראה ברור דהבע"ד שנשבע לו שלא לוה וכה"ג אם יעיד אח"כ כמו שתבע שמעיד שהלוה וממילא אנו יודעין שמה שנשבע לא לוה הי' שקר דלא מהני עדותו כלל לפסלו. דבזה עדיין נוגע כמ"ש ס"ק הקודם דהא קי"ל דלא כרב ואף שנשבע חייב לו ואף שלענין החיוב לא נפסוק מ"מ א"י לפסלו ג"כ ע"י עדותו שחייב לו כיון דאם הלוהו חייב לו ונוגע לזכותו. וע"כ דנימא פ"ד שאינו חייב לו כלל א"כ לא נשאר עדות לפסלו דאם אינו חייב לו באמת נשבע ואין כאן שנשבע שקר רק אם חייב לו וממילא לא מהני כלל כנ"ל. ומה"ט כ' הרא"ש ז"ל דלא מהני אא"כ יחזור ויעיד סתם דאנו יודעים שנשבע לשקר ושפיר רשאי להעיד כן דכמו דאמרינן פ"ד הדבר פשוט דאם גזלו יכול להעיד סתם שגזל לפסלו כיון דבלשון זה שמעיד אין כאן נגיעה רשאי להעיד. ולא דמי כלל ליודע בחבירו שהוא רשע כו' דכשאינו נוגע כשר הוא וא"כ שפיר כשמעיד סתם דהא א"צ דו"ח ויכול להעיד דלשקר נשבע ואף אי מעיד שנשבע נגדו לשקר ג"כ מהני דפ"ד שנשבע שקר ולא נגדו ושפיר