חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רכב

שאנו דנין עליו מה שצריכין לידע אם לוה או הרג כו' אבל כשמכחישין דבר שאינו שייך לגוף המעשה כגון שהעידו עוד דבר והוכחשו על אותו דבר ודאי אינו מזיק להזמה כנ"ל. וגם כאן בפלוני רבעני אף בלאונסו דלא פלגינן דיבורי' מ"מ אנו דנין רק אם פלוני רבע לחייבו מיתה או לא ועל זה לא יהי' הכחשה כשיוזם רק כשיהי' הכחשה שהוא לא הי' הנרבע וזה לא הי' צורך כלל אל העדות ועכ"פ יוכל להיות אמת שפלוני רבע כנ"ל. וכן כאן בנגזל שהעדות הוא רק שפלוני גזל ופסול לעדות ועל זה לא יהי' הכחשה רק שיהי' מוכחש שהוא לא הי' הנגזל וזה לא הי' צורך להעדות דמ"מ יכול להיות אמת שזה גזל ופסול לעדות כנ"ל

אמנם עדיין קשה על מ"ש המחבר דהעד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו ושם לא נשבע רק שאינו חייב לו ומעיד עליו שלום ממנו ונשבע לשקר א"כ למה יוכל לפסלו הא כאן הוי שפיר עשא"א יכול להזימו שיהי' הכחשה דאם יוזם א"כ לא לוה ממנו כלל וממילא אמת נשבע שאינו חייב לו וכאן לא שייך דיכול להיות שלוה מאחר דמה בכך אף שלוה מאחר מ"מ הוא נשבע באמת שאינו חייב לו כנ"ל ולמה יהי' נאמן לפסלו הא הוי שפיר עשא"א יכול להזימו כנ"ל. אך באמת י"ל דלענין לפסול לעדות לא בעינן כלל עדות שיכול להזימו וכמו בכל דיני ממונות דלא בעי משום נ"ד דהא לא משתמיט שיהי' צריך דו"ח למנין לפסול וע"כ כמ"ש לעיל דכמו דלא בעי מומחין לקבל עדות לפסלו כמו כן לא בעי דו"ח כנ"ל. וממילא מיושב דהתם בהזיד בשבועת הפקדון ואתרו בי' לענין מלקות דבעי לכ"ע דו"ח ועשאאי"ל פסול שוב ממילא ליכא למימר דאיירי שהמפקיד מעיד עליו לחייבו מלקות דהא הוי עדות שאאי"ל שיהי' הכחשה דמה שמעיד שהפקיד בידו ונשבע לשקר אם הוזם ולא הפקיד שוב לא נשבע לשקר ולענין מלקות ודאי לא מהני עשאאי"ל כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דהא הכה"ג כ' דאף בנוגע דמהני סילוק ולא בעינן תחילתו וסופו בכשרות מ"מ אם הודה לפני העדים בשעה שהיו נוגעים לא מהני גם כשנסתלקו אח"כ דמה שהודה הי' מפני שידע שאינם כדים ואף שהי' יודע שיכולין להסתלק לא מהני כיון תשש שידע שאז פסולין כנ"ל ע"ש

והנה הרמב"ם ז"ל הל' שבועות (פ"ב) כ' דאף דהיכא דאין פיו ולבו שוין אין השבועה כלום מ"מ חייב מלקות כשהתרו בו ונשבע לשקר ואינו יכול לומר לא הי' בלבו כך משום דכיון שהתרו בו וקבל עליו ההתראה וידע שיתחייב ודאי לא הי' בלבו לדבר אחר דא"כ הי' אומר אז ע"ש. וא"כ שוה ממש להודאה דגם כאן אף שנסתלק אח"כ מ"מ כיון דבשעה שהתרו בו היו נוגעין ולא היו עדים אז שפיר יוכל לומר לא הי' בלבו כך וכה"ג כיון שידע שאינם עדים שלא יועיל לחייבו קיבל עליו ואף שהי' יודע שיוכל להסתלק מ"מ הוי כמו בהודאה כשהי' נוגעין כנ"ל ולכך אינו מועיל שם לענין מלקות. אבל כאן לענין לפוסלו לעדות דלענין זה לא תלינן שלא הי' בלבו כו' דהא חזינן דגם בלא התראה נפסל לעדות וע"כ דלא חיישינן לזה רק לענין מלקות כמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' סנהדרין) דאף בחשש רחוק תלינן משא"כ לענין פסול לעדות כנ"ל. אך להריב"ש ז"ל לא שייך זה דלא בעי סילוק כלל כיון שלא יוכל להוציא ממנו. וממילא כאן כיון שכבר נשבע שוב כשרים ולא בעי סילוק וא"כ בשעת השבועה מכבר ידע שיהי' עדים כשרים כנ"ל

(לג) וה"ה שהנגזל יכול להעיד כו' ובלבד שלא יהי' לו הנאה כו'. ובסמ"ע סעיף שאחר זה דה"ה שני נגזלים ע"ש. ובת' המיוחסת לרמב"ן סי' ק"ט שאמרו משם הרמ"ה ז"ל דדוקא בעד א' בלבד אמרו ולא בשני בע"ד. ורשב"א ז"ל תמה עליו דמה חילוק בין א' לב' והוי לי' למיתני גבי הנך דאלו נאמנין בגודלן כו' דבעי אחר עמו אבל בשאר לא מצינו כלל חילוק בין א' לב' ע"ש, ולע"ד שיש מקום לדברי רמ"ה ז"ל. דכבר כתבנו ס"ק כ"ה דבמעיד הב' שגזל לזה והוא תובע הגזילה ודאי נוגע הוא דכיון שנפסל יהי' נשבע ונוטל על גזילתו ע"פ העד א' רק דמיירי שאין הב' מעיד רק קמי דידי גזל כלשון הגמ'. אך גם בזה יש חששות דשמא יש לו עוד ע"א שגזלו ויתבענו בו ויהי' נוטל כיון שנפסל. אך ז"א דא"כ גם בלא עדותו יהי' נוטל ע"פ העד שמעיד עתה והעד הב' שיש לו שגזלו יהי' נפסל ויטול בשבועה. אבל כשב נגזלים מעידים לפסלו א"כ שייך שפיר החשש שמא יש לו ע"א שגזלו ונוגע לפסלו כדי שיטול כנ"ל. אך כיון שכל א' מעיד על גזילה מיוחדת שגזלו ג"כ שפיר מהני כיון דלא חיישינן לגומלין א"כ בלא עדותו כל א' אם יש לו ע"א שגזלו יוכל ליטול ע"פ ע"א וצירוף נגזל השני שיפסול בלי עדותו אבל עכ"פ ב' נגזלים כא' שותפין שפיר לא מהני שמא יש להם ע"א ולא יטלו ועתה שנפסל יטלו בשבועה כנ"ל. ושפיר מחלק רמ"ה בין א' לב' היינו כה"ג ב' ביחד כנ"ל. דהא בסוגיא דפרה וטלית משמע דכשיודעין שיש לו תביעה עליו ורוצה לפסול עדי מערער חוששין שמא יש לו עדות כזה שיהי' תרי ותרי וכה"ג ע"ש. וכ"ש שיש לחוש על ע"א כנ"ל. וכן מבואר בטור ס' ל"ז ב' דעות בזה אם חוששין שיש לו עדות כיון שנתרעה עליו בב"ד ע"ש

עוד נראה דהא גם שהעד השני אומר רק קמי דידי גזל יש לחוש ג"כ לנגיעה שמא יש לו עוד חוב בעדים והוא יתבענה אח"כ ב' התביעות הגזילה וההלואה ויתחייב שבועה מדר"ח קמייתא דלא קי"ל כהראב"ד (סי' פ"ח) בב' תביעות ועתה שכבר נפסל יטול בשבועה משא"כ בלא עדות לא יהי' נפסל כלל דנהי דעל שיודה לו מקצת אפשר דלא חשוב נוגע דמנין לו שיודה לו שמא יכפור אבל בעידי הלואה מדר"ח יש חשש כנ"ל. ואף שי"ל שעל תביעה חדשה שלא נודע לנו אין חוששין דא"כ כל עדים לפסול י"ל שמא יש להם שבועה עליו ורוצים לפסלו. ודוקא שם סי' ל"ז שעל תביעה זו שתובע אנו חוששין לכל עדות שאפשר אבל כאן שמצד תביעה זו לחוד אין נגיעה רק שנחוש על עוד תביעה זה י"ל דאין חוששין. ומ"מ אינו מוכרח כיון שע"י תביעה האחרת יוכל להוציא גם מה שתובע בפנינו י"ל דחיישינן. ועוד דיוכל להלות לו בעדים ועי"ז יוכל להוציא בב"ד הגזילה ג"כ וי"ל שמא לא ירצה ולא הוי נוגע מש"ה. ומ"מ אינו מוכרח כיון שנוגע בפנינו שיש לו תביעה יש לחוש על הכל דכל טצדקי דמצי עביד להוציא עביד. והנה בש"ס יבמות (כ"ה) דעדים החתומים על שדה מקח כו' לא חשו חכמים כו' ובחד המעיד לא ישאנה ע"ש כיון דהוא רק חששא אין חוששין שא' שאינו נוגע יעיד בשביל הב'. וא"כ י"ל גם בהנך חששות של נגיעה סבר הרמ"ה דכשא' רחוק אין חוששין שבשביל שיש חשש נגיעה להנגזל מעיד הוא שקר שאינו נוגע כלל ושוב גם על הנגזל אין חוששין. משא"כ ב' נגזלים וכה"ג י"ל דחוששין לנגיעה אף דאינו תובעו עתה הגזילה כיון שיודעין שיתבענו וכשתובעו אח"כ איגלאי מילתא שהי' נגיעה וגרע מהתם שקנה אח"כ השדה שחוששין שהעיד מש"ה ושם אין פסול לעדות דאז הי' לגמרי כשר ונולד אח"כ רק חשד משא"כ כאן. וכן פ' בש"ע ס' ס"ו סכ"א החילוק בין א' לב' בחשדא דאח"כ שמכר לב' עדים ע"ש. מ"מ משאר הפ' נראה דאין חילוק בין ב' לא'. ומ"מ יש להסתפק בתובעו אח"כ באמת ויש לו ע"א וכה"ג שרוצה להיות נשבע ונוטל אי אמרינן דאיגלאי מילתא שנוגע הי' או לא. ובש"ס סנהדרין ריש פ' ז"ב בנמצאו קרובים א"פ דאמר כבר העידו עדים הראשונים פי' שם ברש"י ב' פירושים אי אמרינן איגלאי כו' ורש"י ז"ל הסכים שפי' א' עיקר דכיון דאז לא הי' נוגע לא אמרינן דאיגלאי כו' ע"ש אך דוקא שם י"ל מנין הי' לו שימצאו פסולין כיון שלא הי' נודע לנו מסתמא גם הוא לא גרע ולא חשיב אז נוגע ואף שנודע עכשיו שהיו אז פסולין מ"מ י"ל דלא חוששין שהי' נודע לו בשעת עדות כנ"ל. משא"כ בזה כיון שתובע אותו אח"כ ומביא ע"א י"ל דלכ"ע איגלאי מילתא דמש"ה העיד מקודם לפוסלו כדי שיהי' נשבע ונוטל אח"כ בתביעתו דמסתמא העד שיש לו עתה הי' נודע לו גם אז בשעת שהעיד דאין ראי' מה שלא נודע לנו כיון שלא הביאו זה לזכותו איך יוודע לנו וי"ל לכ"ע שאיגלאי למפרע שנוגע כנ"ל. ומ"מ לשון הש"ס כבר העידו כו' משמע כיון דהי' עדותן כשר אז ופסלוהו לא הדר דינא עכשיו מספק לבטל עדותו למפרע כנ"ל. וי"ל גם בהנ"ל דהדין כן כיון דבשעת עדות אין חוששין שיש לו עד ורוצה לתובעו והועיל לפסלו לא מבטלינן אח"כ ע"י שתובעו מספק כנ"ל. וגם בשאר עדים יש להסתפק כן שהעידו לפסול א' ואח"כ תובעו על תביעה מכבר מזמן קודם שהעידו ויש שבועה אנתבע בע"א