חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א ריג

לזכותו ממילא וא"א למיפלג וגם הוא דבור א' דלא פ"ד אף שהפסול משום נוגע ואין תורת עדות על עצמו משא"כ לדידי אוזיף דהוא ב' דבורים ואפשר למיפלג וגוף העדות לפסול המלוה אין בזה זכות לו כנ"ל שפיר פ"ד. וזה סבר ריב"ש מסברא דלא תלינן בטעות שיהי' חשוב נוגע שנאמר שטועה שיהי' נאמן דזה ידוע דלעצמו אינו נאמן. וכן ראיתי לריטב"א חי' מכות שתופס ב' הסברות עיקר כראב"ד וגם חלוק בין דבר א' ע"ש. אולם ברמב"ן שם מבואר להדיא דסובר דפ"ד גם במה דא"א רק דסבר כראב"ד ומוכח לדבריו כהש"ך ז"ל וכן משמע מרא"ש שם ע"ש. וא"כ נראה מבואר דעכ"פ במ"ש לעיל היכא שעד הב' מעיד ג"כ שהלוה לו ושקיל מני' או גבי נגזל שיהי' הדין נשבע ונוטל אם המלוה פסול דבזה גוף הפסול נוגע לזכותו ע"כ גם לריב"ש חשוב נוגע ובטל עדותו דזה א"א למיפלג ונוגע וממ"נ מוכח גם לריב"ש דכה"ג לאו עדות הוא ולא אמרינן פ"ד כנ"ל: שוב ראיתי שהריב"ש כתב להדיא שם בת' הנ"ל דדוקא באפשר למיפלג פלגינן דבורי' ע"ש אף שסובר כדברי ראב"ד ז"ל. ומ"מ לע"ד ראיית הש"ך ז"ל מאריס דמשמע דאינו מעיד בכל גווני בדאיכא פירי ע"ש פ' ח"ה דלא מוקי לה דמעיד רק בליכא פירי כו'. והא דרך אריס שכל הפירות של שנה זו שלו ואח"כ לבע"ה דמה"ט לית לי' חזקה. וא"כ כה"ג למה אינו מעיד כשאומר שקנאו המחזיק מהמערער וכה"ג דהא ב"ב פ' י"נ באומר גרשתי למפרע למ"ד בחד גופא פ"ד מגורשת מכאן ולהבא דאף שאינו אומר כלל שגרשה אח"כ מ"מ הא אומר שהיא מגורשת עתה ומאמינים זה שמגורשת עתה ולא שגירשה אז ע"ש. א"כ גם באריס כנ"ל אף דמעיד שקנאו המחזיק אז וע"ז א"נ מ"מ נאמין לו שהוא שלו עתה כמו התם כיון דעכ"פ מעיד דשלו הוא ועל למפרע היינו הזמן שהוא אריס א"נ וממילא אין כאן נגיעה דעדיין יהי' צריך להחזיר הפירות למערער ומוכח כהש"ך דכיון דעכשיו נוגע לא אמרינן פ"ד וע"י פ"ד לא יהי' נוגע כנ"ל

והנה מ"ש הסמ"ע שמשמע מרמב"ם וש"ע דלא כהמרדכי והש"ך דחה דיתפרשו דבריהם כמו בגמ'. וזה אינו תי' רק על הרמב"ם שאינו משנה מלשון הגמ'. אבל המחבר לא הי' לו לסתום כיון דבלשון זה שכתב אין הדין כן אם לא שאומר דלא שקיל. ועל רמ"א ג"כ לא קשה לש"ך דמפרש שלא יהא הנאה קאי גם אדלעיל ארבית. אבל על המחבר קשה וגם בלשון רמ"א שלא יהא הנאה מעדותו אין במשמע שמחל הגזילה דהי' לו לפרש גם פשיטא דסילוק מהני בכל נוגע. וגם מ"ש הש"ך דת' הרשב"א דב' נגזלים מיירי שמחלו לו הגזילה כו'. וכבר כתבתי לעיל דא"א לפרש כן שכ' להדי' דפלגינן דבורא ע"ש. וגם כ' והאי דבר בניתוס כשבא להעיד עליו עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הרבית ע"ש בב"י א"כ ע"כ בלא מחל לו וגם בדשקיל מני' דאל"ה מה יעמידו בדין. וכן הב"י כ' שמ"ש בשם אבי העזרא מרדכי הנ"ל נוטה קצת לסברא זו. והא אדרבה מבואר שחולק וכן הביא בהגהות בשם כה"ג שתמה על הב"י ע"ש

אמנם לע"ד ברור שאין הפי' כמו שנראה מהעתקת הסמ"ע דברי מרדכי שכתב דצ"ל אוזיף בריביתא ולא שקיל מידי ע"ש דמשמע דצ"ל כן כשמעיד שמודה שלא לקח כו' דהי' סילוק גמור. ובאמת הלשון במרדכי כגון שאין מעידין כלל על הרבית אלא אוזיף כו' ולא שקיל מידי דהשתא לאו נוגע כו' ונראה הפי' שאינו אומר דשקיל מניה רק שמעיד סתם לדידי אוזיף ברבית כלשון הגמרא והמחבר והיינו דכתב המרדכי שאין מעידין כלל על הרבית אלא אוזיף כו'. ומ"ש ולא שקיל כו' היינו שאינו אומר כלל דשקיל מניה דאין תובע אותו כלל ואין נראה מעדותו כלל צד נגיעה דהא א"י אם שקיל מני' או לא ולכך שפיר נאמן לפסול המלוה דאף דיכול להיות שיתבענו אח"כ על הרבית. מ"מ כיון דעכשיו אינו נוגע בעדות זה שאינו תובע כלל שפיר נאמן וכן ממש ת' רשב"א שהביא ב"י שמעיד עכשיו עד שלא העמידו בדין על הרבית כנ"ל דלא חשוב נוגע משום שמא רוצה להעמידו בדין. דכיון שאינו נראה שתובע אותו לאו נוגע הוא שמסתמא יודע הדין שאינו נאמן בתביעתו כיון שאין הוכחה שרוצה לתובעו כנ"ל. משא"כ כשאומר להדיא לדידי אוזיף ושקיל ממני רבית דנראה שהוא תובע הרבית אינו נאמן דהוי נוגע כדברי הש"ך ז"ל כמ"ש לעיל דהא נראה שרוצה לזכות בתביעתו כנ"ל. ומיושב ומבואר הכל שכ' הב"י שפיר דדברי מרדכי נוטים לדברי ת' הנ"ל דמיירי שמעיד עליו לפוסלו עד שלא תבעו בדין כנ"ל. והמחבר כ' שפיר לשון הגמרא סתם שמעיד שהלוה לו ברבית נאמן לפוסלו כיון שלא הזכיר שאומר שלקח ממנו הרבית והיינו כהמרדכי הנ"ל. ולכך הרמב"ן לא הזכיר פלגינן דיבורא רק בנגזלים ולא ברבית. וכן רמ"א ז"ל לא כ' הגהתו על רבית דיש חילוק גדול דברבית במה שמעיד שהלוה לו ברבית כיון שלא הזכיר שלקח ממנו אין כאן שום נגיעה עדיין דאין הוכחה כלל אם לקח הרבית. משא"כ בנגזל דאף שאינו תובעו עתה מ"מ אם גזלו יש חיוב להחזיר לו ובעדותו זה יש נגיעה לזכותו כל שאינו אומר בפירוש שמחל או החזיר והא ידוע שיוכל לתובעו. ולכך כ' הרשב"א בנגזלים דמ"מ מהני דפ"ד דלטעמי' אזיל שמחלק גבי אנוסים מ"מ דלא פ"ד ובאוזיף ברבית פ"ד דשם עיקר העדות לפסלו וזה נשלם באוזיף ברבית והתוספות שמוסיף לדידי' לה מקבלינן משא"כ שם ע"ש. ולכך בשותף וכה"ג שעיקר העדות לשניהם לא שייך פ"ד. משא"כ כאן שבאין לפוסלו ואינו תובעו כלל עכשיו רק דממילא נוגע לזכותו שפיר פ"ד ומהני לפוסלו. ובזה אפשר דלא הכריע רמ"א כותי' מב' טעמים או דכיון דלא הביא דין דרשב"א בש"ע כאן ובאה"ע בזניתי עם אשתך דגם שם פ"ד א"כ ממילא מוכח משותף שאינו מעיד בלי סילוק דבנוגע לזכותו לא אמרינן פ"ד ממילא גם בנגזל כן. וצריך שיאמר בפירוש שאינו רוצה בהגזילה. או דאף דסובר כהרשב"א מחלק כמ"ש לעיל דדוקא ב' נגזלים משא"כ כשהאחר מעיד ג"כ עליו דהפסול גופי' הוא זכותו שיהי' נשבע ונוטל ולכך הגיה שלא יהא הנאה משא"כ ברבית כשאומר סתם י"ל דלכ"ע מהני עדותו בין להמרדכי בין להרשב"א כיון שאינו אומר דשקיל מני' ואין כאן מחלוקת וכן נראה לע"ד לדינא שהרי המחבר ע"כ ס"ל כן מדסתם שבלשון זה מהני עדותו ומפרש דברי רשב"א כן והריב"ש בודאי סבר כן וכן הסמ"ע. ואפשר גם הש"ך מודה לזה לדינא דא"צ לפ"ד בזה כיון שמצד עדותו אין נגיעה עתה ורק משום אאמע"ר פ"ד לכ"ע כנ"ל. ויש לומר שאין כוונת הש"ך לחלוק רק אנגזל או ברבית כשאומר בפירוש דשקיל מני'. ואף שדוחק דא"כ מה לו לדחוק עצמו בלשון הרמ"א והש"ע הא שפיר כתבו סתם ברבית. מ"מ נוח יותר לומר כן מהפי' הפשוט. דהמעיין בריב"ש סי' של"ט מבואר להדיא ברור כמ"ש. דהא השואל הקשה לו על המרדכי דהא בעובדא דבר חמא קאמר גמרא לדידי גנב כו' והרי בא הגניבה לידו ואינו מזכיר שהחזירה ואעפ"כ לא חשוב לי' נוגע כיון דאינו בא עתה לתובעו. וע"ז השיב ריב"ש ז"ל דאין הגרסא שם לדידי גנב רק קמי דידי כו' רק גבי בר בניתוס כו' ונסתלקה קושיתך על המרדכי ואח"כ שם חולק על המרדכי ע"ש. ואי כדברי סמ"ע אותה קושיא שמקשה אלדידי גנב שאין מזכיר שהחזיר קושיא זו עצמה קשה ארבית ג"כ שאין מזכיר דלא שקיל מני'. ואם נוסף דמיירי כן אף שלא הזכיר גם בלדידי גנב י"ל כן. וע"כ דמפרש דברי מרדכי כמ"ש דברבית בלשון לדידי אוזיף כל שאינו אומר דשקיל מני' אין כאן נגיעה ורק בלדידי גנב כל שאינו אומר שהחזיר הוי נוגע וריב"ש חולק על מרדכי די"ל גם בנגזל וגבי ברבית באומר דשקיל מני'. והרי דברי רמ"א ברורים שלא הגיה על רבית. ותמהני מאד על הסמ"ע שכ' מסתימת הש"ע לאפוקי מהמרדכי ואדרבה כנ"ל. עכ"פ לדינא ברור כנ"ל בלדידי אוזיף ברבית סתם דגם לסברת הש"ך מהני לפוסלו דגם המרדכי מודה בזה. ועוד הא מבואר להדיא פ' ח"ה גבי מכר לו פרה וטלית דאם עפ"י דין לא יזכה לאו נוגע הוא ולא אמרינן כלל שמא טועה דיאוש וש"ר לא קנה ע"ש. וכן סנהדרין ריש פ' ז"ב דפוסל עדיו כו' אי צריך לברר כו' ע"ש וברש"י ז"ל דלא אמרינן שמא טועה דא"צ לברר או להיפוך דהא פליגי תנאי. וא"כ איך יאמר הש"ך דהוי נוגע בשביל תביעה בע"פ דניחוש שטועה שנאמן מה שאין שום סברא ומ"ד כן וע"כ כמ"ש לעיל דשם אין הוכחה משא"כ בזה שתובע יש הוכחה. וא"כ בסתם לדידי אוזיף שאין הוכחה פשוט כנ"ל. ומשום ההשבה נראה לענ"ד שאינו חשוב נוגע כמ"ש לעיל. ועוד כיון דלא אמר דשקיל מני' ודאי לאו נוגע כנ"ל. ואף כשהעד ב' מעיד נ"כ שהלוה לו ברבית ג"כ