חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רי

רק עוד אחד דלאו נוגע הוא דבל"ז אינו נפסל ע"פ אחד ולחוש שמא יבא עוד אחד לא אמרינן ולכך מהני עדותו ונפסל המלוה. משא"כ כשיש ב' דיהי' פסול ע"י ואם כן איך נימא דיבטל עדות הכשרים וא"כ יהי' הדין דבטל גם עליו ושוב הוי נוגע כנ"ל ואינו מבטל כלל עדות הכשרים על המלוה ושפיר שניהם נפסלים. ואינו מוכרח. אך להחולקים דבב' גופים וב' דיבורים לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ לא בטל כלל עדותן שעל הלוה ונשאר פסול וממילא המלוה לא מיפסל כנ"ל

הנה כשהמלוה אומר גם כן כמותם שהלוה לזה בריבית דנראה ג"כ דמצטרף עם האחר לפסול הלוה דג"כ פ"ד שזה לוה בריבית ולא ממנו דמאי חילוק. וא"כ יהיו שניהם פסולים המלוה והלוה ואיך אפשר זה א"כ נפסלו שניהם ע"י פסולי עדות ואיך מועיל עדותם כיון שהדין דפסולים וקי"ל למפרע נפסל. ונראה דהשני נוגע הוא ותלוי במי שהעיד ראשון אם המלוה העיד ראשון קודם שהעיד הלוה פ"ד ומפסל הלוה כיון שיש עוד א' כנ"ל. ושוב לא מהני מה שמעיד הלוה אחר כך גם כן לדידי אוזיף כו' דנוגע גמור הוא לפסול המלוה שלא יועיל עדותו שהעיד לפוסלו כיון שכבר העיד ונשאר מלוה כשר והוא פסול דפלגינן שלוה לא ממנו. ואם הלוה העיד מקודם לדידי אוזיף ויש אחר עמו על שניהם כנ"ל לא מהני מה שמעיד המלוה אחר כך דנוגע הוא ונשאר הלוה כשר דפ"ד והמלוה פסול כנ"ל. ואף שהעידו מקודם זה על זה שניהם ואח"כ בא אותו העד האחר המעיד על שניהם. מ"מ נראה דמי מהם שהעיד אחרון חשוב נוגע דאף שאז עדיין לא נפסל מ"מ כיון שבא עתה עוד עד אגלאי מילתא דהי' תועלת בעדותו לפסול חבירו שלא יועיל אח"כ להצטרף עם המעיד עכשיו. ובש"ס סנהדרין כ"ג ע"ב ברש"י ז"ל ב' לשונות אי אמרינן כה"ג אגלאי מילתא דהי' נוגע כיון דעכשיו נמצאו פסולין כת השני' כו' או דכיון דאז בשעת עדות לא הי' נוגע אמרינן כבר העידו כו' ע"ש. ואפשר דבזה כ"ע מודים דאגלאי מילתא דהי' נוגע דהא ידע שהי' עד בשעת הלואה כנ"ל. ומ"מ זה שהעיד ראשונה נר' דלא חשוב נוגע אף דלפי דבריו שהלוה לו ברבית א"כ יודע שהמלוה ועד האחר הי' בשעת הלואה ויכולין להעיד עליו לפסלו וא"כ נוגע במה שפוסל המלוה מקודם שמעיד עליו וכיון שמעידים עליו אחר כך אגלאי מילתא דהי' נוגע כדמשמע קצת מלשון רש"י סנהד' כ"ג כל כמיני' נוגע כו' שפירש"י משום דלא נסהיד עליו אתי למפסלי דאף שהעיד עליו קודם שהעיד ע"ש. מ"מ כאן לא שייך זה כיון דפלגינן דבורא ואנו מחזיקים שלא הלוה לו כלל רק לאחר א"כ כמו דמחזקינן לי' לכשר בשביל זה ממילא אינו נוגע ג"כ. ובשביל שמעיד המלוה עליו אח"כ פשוט דלא שייך אגלאי שהי' נוגע דכיון שהמלוה נוגע אמרינן דמשקר דזה פשוט דאל"כ לעולם כשמעידין על א' לפוסלו יעיד הוא אח"כ על העדים לפסלם וכה"ג ויהי' אגלאי מילתא שהיו נוגעים במה שפסלוהו כדי שלא יועיל עדותו עליהם וע"כ דליתא כיון שאין מאמינים לו כלל כנ"ל. והכא בל"ז כיון שכבר נפסל המלוה ע"פ הלוה והאחר ממילא לא מהני עדותו אחר כך אלוה שהרי פסול הוא אף בלא נגיעה. רק דנ"מ לענין צירוף כשבא עוד א' על הלוה והמלוה אינו פוסל ומבטל עדות הכשרים משום נמצא א' קא"פ דהי' נוגע ולא ממקיימי דבר כנ"ל. וא"כ י"ל דאף להחולקים על ראב"ד ביש עוד ב' שהלוה לזה ברבית י"ל דלא שייך מ"ש לעיל שיהי' המלוה כשר מטעם נמצא א' קא"פ כו' די"ל כיון דיש ב' עדים ואגלאי מילתא שאמת שהלוה לזה וראה המלוה ג"כ והי' הלוה נוגע שהעיד מקודם לפסול המלוה כדי שהוא ואחר לא יפסלו אותו. וכיון שהי' נוגע במה שהעיד על המלוה לפוסלו אינו מבטל עדות הכשרים לפסול המלוה. ומ"מ אינו נראה שיחשב נוגע בשביל זה כיון שבאמת לא העיד המלוה אח"כ כלל עליו כנ"ל

(כה) מצטרפין לפוסלו כו'. כתב סמ"ע דמשמע מרמב"ם וש"ע דלא כהמרדכי שכ' פ' ז"ב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי כו'. והש"ך ז"ל השיג עליו שהרי הרב כתב וה"ה שהנגזל כו' ובלבד שלא יהי' להם הנאה מעדותן כו' והיינו כהמרדכי ע"ש. והנה ברמ"א כ' והוא שלא יהי' לו הנאה כו' דמשמע דקאי רק על נגזל. אולם ש"ך לטעמי' שגורם ובלבד שלא יהא הנאה ע"ש ס"ק כ"ט. וי"ל דקאי אתרווייהו אולם גם לגרסא שלו קשה למה לא כתבו רמ"א מיד ארבית כמו שהמרדכי כ' אזה

ולענ"ד שדברי רמ"א מדוקדקים דהנה הריב"ש חולק על המרדכי מב' טעמים כיון דפ"ד והוי כאלו לא העיד כלל על עצמו רק שהלוה ברבית ולא הי' אומר למי וע"ז אינו נוגע. ועוד שאפי' לא הי' מע"ר כמו לדידי גזל כו' ג"כ הי' פ"ד דלא שייך בי' עדות שב"מ בטלה כולה שאינו נק' עד על עצמו ע"ש בש"ך. וא"כ אין כאן תימה כלל על סמ"ע ורמ"א די"ל דסוברים כטעם א' של הריב"ש ולכך ברבית דבל"ז פ"ד שאאמע"ר לכך לא בעינן דלימא דלא שקיל מידי: משא"כ בנגזל דמצד עצמו לא פ"ד שפיר כ' רמ"א שלא יהי' לו הנאה כנ"ל. והטעם שפ' רמ"א כן לפי שהרא"ש פ' ז"ב אהא דבר ביניתום כ' דברי ר' יקר וכ' ולא הוי נוגע כיון שכבר נשבע ונפטר ע"ש דמינה דייק ריב"ש בעצמו שסובר כהמרדכי דאי הי' נוגע הי' בטל וכן הטור. וברבית דאיירי בה הרא"ש ז"ל לא כ' כלום שיהי' מיירי דוקא באומר דלא שקיל מיני' ומשמע להדיא שסוברי' כטעם א' דהריב"ש. ומאחר שבזה לא נמצא רק המרדכי לחוד ומסתימת הגמ' ורמב"ם ורא"ש לא משמע כן לכך ברבית לא הגיה רמ"א כלל ובנגזל כתב שפיר שלא יהא הנאה דפשוט דאין לפסול המלוה נגד דעת המרדכי ור' יקר ורא"ש וטור. וגם הסמ"ע כ' שפיר דמשמע מרמב"ם כו' שתמוה כמ"ש הש"ך דמרדכי כמו שמפרש הגמ' כן יתפרשו דברי רמב"ם והש"ע דאין כוונת הסמ"ע להוכחה רק דעכ"פ משמע סתימת דבריהם דפסול מדלא התנו כלום. משא"כ על הנגזל דלא מיירי בה הרמב"ם י"ל דמודה לרא"ש ור' יקר כנ"ל מה"ט פלגינהו רמ"א ז"ל וכ' רק אנגזל כנ"ל

אמנם עוד נראה לענ"ד דהנה הש"ך דחה דברי ריב"ש כיון שנוגע שמא בשביל עצמו מעיד כן והביא ראי' משותפין ואריס ע"ש. וראיותיו תמוהים דהחילוק פשוט דשם א"א למיפלג דבורי' דאם הקרקע של בעל השד' ממילא הפירות שלו. וכן בשותפין כשזוכה בהקרקע יש לו חלק. וא"א לומר שהקרקע של השתוף ולו אין חלק דלמה הוי שפיר נוגע. משא"כ כאן דהוא ב' דברים וכשאנו מאמינים שהמלוה הלוה ברבית ולא לו אין כאן נגיעה וזכות לו בעדות זה. ומה שאומר שהלוה לו אינו עד. וחילוק זה מבואר ברא"ש ורמב"ן פ"ק דמכות. והי' לו לש"ך ז"ל להביא גמ' דסנהדרין ריש פ' ז"ב זה פוסל עדיו של זה כו' דבעי למימר בבא הוא וא' לפסלו ופריך כ"כ נוגע בעדות הוא ע"ש דמבואר דלא אמרינן דלענין לבטל עדותו באמת לא יהי' נאמן דנוגע ולענין שיהי' פסול לכל עדות נאמנים. וע"כ דזה דבר שא"א דאם פסול א"כ באמת פסול עדותו גם עליו והוי נוגע וא"נ כלל לפוסלו משא"כ מה דפלגינן כנ"ל

אמנם למ"ש לעיל דמשמע מהפ' שגם עד הב' מעיד כמותו שהלוה לו ברבית וא"כ נראה דהוי נוגע גמור דהא לענין תביעת הרבית יצטרך מלוה לישבע להכחיש את עד הב' ש"ד כמבואר יו"ד ס' קע"ז כשאר תביעה. וא"כ במה שמעידין לפסלו הוא חשוד והדין שכנגדו נשבע ונוטל. ואף שלדבריו גם הוא חשוד מ"מ גם בשניהם חשודים קי"ל משאיל"מ או יחלוקו לקמן ס' צ"ב ואם לא יפסל המלוה ישבע ויפטר על תביעת הרבית וא"כ עדות זה עצמו לפסול המלוה הוא לזכותו והוי נוגע גמור גם לענין לפוסלו דלענין זה א"א למיפלג דבורי' דאי פסול ממילא א"י לישבע ולא שייך שיהי' פסול ולגבי לישבע נגדו לא יופסל דזה ממש כהש"ס הנ"ל זה פוסל עדיו דפריך פשיטא כנ"ל

אך נראה דלא קשה מב' טעמים חדא דרמ"א ביו"ד סי' קע"ז כ' ויש חולקין דבטענות רבית אין הלוה יכול להשביעו כלל דגם לזה אמרינן ואף להחולקין שם אינו מוכרח לענין להוציא ממון די"ל דוקא לענין שבוע'. ועוד די"ל למ"ש בש"ע שם וי"א דבמודה הנתבע שחשוד רשות ביד תובע לישבע וליטול דמהני הודאתו לחוב ע"ש. וא"כ בחשוד שהדין שכשנגדו נשבע ונוטל וכשאינו רוצה לישבע ודאי דאינו נוטל וא"כ במודה תובע שהוא גם כן חשוד דמהני הודאתו לחוב שלא להשביעו ומ"מ לא שייך הדין דשניהם חשודים ליטול בלא שבועה דלזה אינו נאמן שהוא חשוד לענין לזכות. וכיון דמ"מ א"א ליתן לו שבועה מחמת הודאתו י"ל דאינו נוטל כלל. ואף דלכאורה גם בהנתבע נאמר כן ויטול הלה בלא שבועה דנימא