חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א כא

במפרש ודאי א"י לתפוס מאחר שלא הי' יכול לגבות בע"כ כנ"ל

(יז) שבת וריפוי מגבין כו'. פי' מכל חבלה כו'. אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי שייך ג"כ בשאר מכות ס"ל דאין לחלק וגובין מכולם כ"כ הסמ"ע ס"ק י"א. ותמוה לי דבס' ג' כ' דדעת הרמב"ם והמחבר כתוס' דגזילות לחוד דנין רק גזילות שע"י חבלות אין דנין ואף דגזילות לחוד שכיח מ"מ כיון דחבלות לא שכיח גם הגזילה אין דנין ע"ש. וא"כ הכא אף דבשבת וריפוי שכיח מ"מ כיון שבא מקטיעת יד דלא שכיח הוא ממש כמו גזילות שע"י חבלות ולמה דנין. וכן קשה על הכסף משנה שכ' פ"ה מה"ס ג"כ דדעת הרמב"ם דגזילות שע"י חבלות אין דנין משים דגזילה כזו לא שכיח ובשבת כו' משמע דדנין בכולם כו'. ואח"כ ראיתי בס' קצה"ח שעמד בזה ודחה בזה דברי הכ"מ ע"ש

ונראה לישב בפשיטות דהנה הטעם דתיקון רק בדבר השכיח מפום שיש צורך בזה לתקן משא"כ במה דלא שכיח אין צורך. ובש"ס ב"ק פ"ד ע"ב איתא גבי אתו רבנן דהתם ויעדוהו כו' דאף דגוף החיוב שכיח מ"מ כיון דלא שכיח שנדון זה הדין דאם לח אתו רבנן כו' לא היו דנין ממילא אף באתו כו' הוי לא שכיח ואין דנין ע"ש והטעם ג"כ כנ"ל דג"כ אין צורך לתקן כיון דלא שכיח שידונו כו' והנה הלח"מ כתב הטעם דנזק לא שכיח ושבת וריפוי שכיח משום דבאותן דברים דשייך נזק שייך גם שבת וריפוי בין בקטיעת יד בין בלא קטיעת יד משא"כ נזק אינו שייך רק בקטיעת יד לכך הוי לא שכיח ע"ש וא"כ אם נאמר דהיכא דשייך נזק לא שייך שבת וריפוי ממילא גם שבת וריפוי הי' מיקרי לא שכיח כמו נזק דג"כ אינו בכולם כנ"ל וא"כ מיושב דאם נימא דבקטיעת יד אין דנין גם שבת וריפוי משום דלא שכיח א"כ ממילא אף בלא קטיעת יד לא יהיו דנין שבת וריפוי דג"כ לא שכיח דלא שייך רק בלא קטיעת יד ולא שכיח שידונו זה הדין בשבת וריפוי כיון דבקטיעת יד אין דנין משום לא שכיח כמו בגזילות ע"י חבלות והוי כמו באתו רבנן כו'. ובאמת שניהם יחד הם שכיח ושפיר יש צורך לתקן שנידון שבת וריפוי דהוא מלתא דשכיח בין בקטיעת יד ובין בלא קטיעה ושייך התקנה שנדין גם בשבת הבא ע"י קטיעת יד אף שזה לחוד לא שכיח מ"מ אם לא נדין שבת זה ממילא לא נידון השבת הבא בלא קטיעה שיהי' ג"כ לא שכיח וממילא לא נידון מילתא דשכיח ולכך דנין שפיר שתיהן בין ע"י קטיע' בין בלא קטיעה כנ"ל. אבל בגזילות שע"י חבלות דאף דאין דנין גזילות ע"י חבלות אעפ"כ שאר הגזילות בלא חבלות לחוד ג"כ שכיח ושפיר ידונו שאר גזילות אף אם לא נדין בע"י חבלות ולכך אין דנין גזילות ע"י חבלות דלא שכיח כנ"ל ואין צורך לתקן וא"ש

ויש להסתפק לדבריהם דהרמב"ם סובר גזילות ע"י חבלות אין דנין למ"ש תוס' דע"י חבלות שהכהו עד שגזלו אין דנין משום שבא ע"י חבלות דלא שכיח. וי"ל דוקא לתוס' דסברי הכאה לחוד ג"כ לא שכיח ואין דנין גם שבת כו' ולכך גזלו ע"י הכאה מיקרי ג"כ לא שכיח אבל להרמב"ם דהכאה לחוד שכיח י"ל דגם גזלו ע"י הכאה דנין ומיקרי שכיח רק ע"י קטיעת יד בגזילה אין דנין דזה מיקרי ע"י חבלות משא"כ בהכאה לחוד או אפשר דאף דגזילה לחוד שכיח והכאה לחוד ג"כ שכיח מ"מ גזילה ע"י הכאה שניהם יחד לא שכיח. ומפירושם משמע דכה"ג דנין כיון שפירשו גזילות שע"י חבלות משמע שאין דנין בגזילות ע"י חבלות כמו בחבלות עצמם והיינו בקטיעת יד כנ"ל

(יח) מגבין כו' כתב סמ"ע אף בקטיעת ידו מגבין שבת וריפוי. וכן מבואר ברמב"ם ז"ל. ואף דהסמ"ע כ' בגזילות דאף שדנין מ"מ ע"י חבלות אין דנין שנעשה ע"י דבר דלא שכיח. ולכאורה גם בשבת דקטיעת יד כן ויש לחלק כנ"ל. וגם דמלשון רמב"ם משמע דחבלה דקטיעת יד ג"כ שכיח רק דלית בי' ח"כ וכמ"ש לעיל דלטעמי' שהוא קנס וממילא שבת וריפוי דידי' שהוא ממון ויש בו ח"כ שפיר דנין אף בקטיעת יד וזהו שסיים הרמב"ם אבל שבת וריפוי מגבין שהרי יש בהן ח"כ וכמ"ש לעיל ס"ק י"ג ישב לשון הש"ס ע"ש. והנה נראה דמגבין שבת דקטיעת יד כל מין מאות' מלאכה שהי' עושה כשהי' לו יד ונא עד שיתרפא רק גם אחר שנתרפא ופוחתין מהשומא מה שיכול להיות שומר קישואין והמותר עד פועל חייב ליתן לו כל יום ויום כדאמר בש"ס פ"ה דהא דלא לקתה מה"ד משום דכבר שילם לו דמי ידו אבל כשאין משלם לו דמי ידו יש עליו חיוב שבת כפועל וכדאמר פ"ו בהכהו על ידו וצמתה שכ' רש"י דהשבת כפי המלאכה דבטל מינה כיון דלא נתן דמי ידו וא"כ ממילא כשאין מגבין נזק דאין דנין בבבל רק שבת מגבין שוב חייב השבת ממלאכה דבטיל תמיד שהרי לא נתן לו דמי ידו כנ"ל

ואם לא נאמר החילוק דגזילות שע"י חבלות רק כמ"ש הלבוש ורו"פ דשבת וריפוי דנין משום דשכיח שהיא גם בלא חסרון אבר ולכך גם בקטיעת יד וכה"ג מ"מ חיוב השבת שכיח ולא משגיחין במה שקטע ידו דלא שכיח כיון דהחיוב שכיח ורק נזק שגוף החיוב לא שכיח ע"ש. וא"כ י"ל דחיוב שבת גדולה דכל ימיו שהוא רק בחסרון אבר דלא הדר שוב חיוב זה ג"כ לא שכיח כמו נזק ואין דנין. אך למאי דמשמע לשון הרמב"ם דגם חסרון אבר שכיח רק משום אין בו ח"כ משא"כ שבת שיש בו ח"כ א"כ ממילא גם שבת גדולה י"ל דדנין כנ"ל שיש בו ח"כ כנ"ל

ולמ"ש מיושב בפשיטות לשון הגמ' דכל הנישום כעבד אין גובין כו'. ומה דקאמר אדם באדם כו' דאף להחולקין על הרמב"ם דנזק ממונא הוא מ"מ אם לא נדין נזק לשומו כעבד יהי' חייב שבת בכל יום לעולם א"כ אין ח"כ כלל ולא יפסיד אם לא נישום אותו כעבד וא"כ למש"כ רש"י ז"ל ערכין י"ט ע"ב דחבלות בשלשה היינו השומא וכן לשון הש"ס שם שאני אומדנא דג' דזה עצמו לשומו כעבד צריך מומחין מדינא רק דשליחותייהו עבדינן ואינו דומה לשומא דשבת שבכל יום כפועל דזה דבר ידוע וא"כ אמר רבא שפיר דכל הנישום כעבד אין גובין דעל השומא לא עבדינן שליחותי' דאין ח"כ בשומא זו דאף אם לא נישום מתחייב שבת בכל יום דלשומא זו א"צ מומחין. ואף דלענין הגוביינא עדיין נצטרך למעבד שליחותייהו מ"מ הא גם לגבות נזק נצטרך לגוביינא ג"כ למעבד שליחותי' ולכך על השומא כעבד אין ח"כ ואין דנין רק בשלא בכוונה דפטור מד' דברים רק בנזק חייב בזה הוא ח"כ לשומו כעבד וזה שוב לא שכיח ואמר שפיר אדם באדם דלא שכיח היינו שיהי' ח"כ כנ"ל. וממילא להנ"ל שבת שפיר גובין של כל יום כנ"ל. אך נראה דמ"מ כיון דכבר חייבתו תורה נזק לשלם דמי ידו שוב פטור מחיוב שבת גדולה אף שאינו משלם לו דמי ידו דהא מ"מ חיוב יש עליו לשלם לו דמי ידו. ודוקא בסופו לחזיר דאין חיוב נזק לרבא יש חיוב שבת גדולה משא"כ בחסרון שאינו חוזר דהא ב"ק צ"ז ע"א בתוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה דרצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל כשהיא יותר על דמי פתחה ובדנחית אדעתא דגזלנותא אינו משלם אלא פחתה דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואין הברירה בידו ליקח שכרו ואף דלא הוי שינוי לקנותה בפחת זה מ"מ כיון דחייבתו תורה לשלם כשעת הגזילה שוב אין עליו חיוב שכרה ע"ש. וכן בזה אף דיש חיוב שבת מ"מ לענין האבר שאינו חוזר שכבר נתחייב עליו הנזק שוב אין עליו חיוב הביטול מלאכה של החסרון האבר זה כנ"ל. מ"מ אינו מוכרח די"ל דזה בכלל כמו שהקילה התורה על כל שומא אצל המזיק דגם שומת השבת שמין בב"א להקל על המזיק שלא יתן בכל יום רק בפעם א' כפי השומא שיומשך השבת כמ"ש הרמב"ם והרא"ש ריש פ' החובל דילפינן מקרא להקל על השומא ע"ש כן בהשבת גדולה הקילה תורה שלא יתן השבת מהחסרון אבר לעולם רק בשומת הנזק פ"א ששוה פחות ע"י החסרון כנ"ל. אבל כל שאינו משלם לו בב"א שפיר י"ל שנשאר עליו החיוב דשבת גדולה שלעולם בכל יום כנ"ל כמו בשבת קטנה דכשלא שמו ולא נתן לו בב"א מחויב ליתן כל יום ויום כנ"ל

(יט) וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין כו'. הוא דעת הטור שכ' שנראה כן מדברי הרא"ש ועיין ב"י מהיכן למד זה מרא"ש וכתב מדלא פי' חילוק וכ' סתם אדם באדם. וחק דהא הביא לישנא דרבא כל הנישום כעבד. ולכך כ' הב"י באמת מאחר דהרי"ף ורא"ש סתמו דבריהם נקטינן כהרמב"ם

ולע"ד שלמד הטור. דהא הרמב"ם כ' הטעם שדנין שבת וריפוי