חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רז

שיבטל כנ"ל. וכן תוס' דלא ס"ל דטעי בין קרוב לו כו' כמ"ש ב"ש ס' מ"ז ג"כ ע"כ ס"ל כנ"ל

אולם בטור וש"ע אה"ע ס' קנ"ב פ' דבהכחשה תנשא לכתחלה ע"ש. ופי' הב"ש מטעם הר"ן ז"ל וכן דו"פ פי' כן. אולם הב"ח מפרש דזה שמעיד שלא נתגרשה ומעולם לא הי' בה ספק גרושין אינו מוכח מדבריו כלל שהיתה א"א שאפשר שהיתה פנוי' ולכך תנשא לכתחלה דלא שייך כלל תרווייהו בא"א מסהדי וכשאין הכחשה רק שניהם אומרים שזרק לה גט וא' אומר קרוב לו כו' בזה ששניהם מעידים דא"א היתה תצא ע"ש. ומהתימה על ב"ש שלא הביא דבריו

ולע"ד האמת כפי' הב"ח דאיך יכתוב הטור דין זה בלי שום טעם הי' לו להזכיר טעם זה דא' פסול שהוא חידוש. ונגד דעת הרמב"ם. וכן הב"י ע"כ מפרש כן שלא הזכיר כלל דברי הר"ן. וגם כ' אבל אם א' אומר לא נתגרשה כלל תנשא לכתחלה דמוקמינן לה אחזקה ע"ש. ומה שייכות חזקה לכאן כיון שלדברי שניהם היתה א"א. וצ"ל כפי שהית' מוחזקת בלי העדים. ודוחק דהא ב' עדים מפקי לה מחזקת פנוי' ולמה לא הזכיר עיקר הטעם דחד מהם פסול ועוד שכ' בב"ה וכיוצא בזה כ' הרמב"ם פ' י"ב מה"ג. והא מבואר ברמב"ם להדיא להיפוך שכ' ה"ט האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרשה ובא ע"א ואמר לא נתגרשה הרי שניהן מעידין שהיא א"א וא' מעיד שהוא גרושה ואין דש"א במקום ב' ולפיכך ל"ת ואם נשאת תצא ע"ש. משא"כ לפי' הב"ח א"ש שהרמב"ם כ' כששניהם מעידים שהיתה א"א משא"כ כשמעיד לשון שכ' הטור שאינו מוכח מדבריו שהיתה א"א תנשא כנ"ל. וכן לשון הש"ע שם מורה כן שכ' ואם כו' ואם שניהם מעידים שהיא א"א אלא שזרק לה גט א"א קרוב לו כו' תצא. ולמה חזר וכ' ואם שניהם מעידים שהיא א"א הא גם ברישא כן. וע"כ כדברי הב"ח דברישא לא מיקרי שמעיד הב' דהיא א"א כנ"ל ולכך כ' בסיפא דשניהם מעידים כנ"ל. גם תימה לדבריהם איך לא יזכיר הב"י דעת הרמב"ם כלל. ונראה כנ"ל. ועוד דלא הזכיר טור וב"י כלל סברא דטעו בין קרוב לו או לה ולא הביא ב"י רק דברי תוס' גבי קדושין כיון שזרק איתרע החזקה ע"ש. ואיך לא הזכיר עיקר החילוק דהא גם בא' אומר קרוב לו שייך ממ"נ כנ"ל ורק משום דעבידי דטעי כמ"ש ר"ן ועיקר חסר בדבריהם וע"כ כפי' הב"ח. ומוכח דגם טור וש"ע לא ס"ל שיפסל על תוך כדי דיבור שמקודם כנ"ל. עוד נראה לע"ד שגם הר"ן ז"ל אינו חולק על הרמב"ם. דהא שם פ' ב' דכתובות באותו ענין כ' באין כ"י יממ"א וא' אומר פרוע שלמדו מכאן דתרווייהו בשטרא מעלי' מסהדי והאומר פרוע הוי חד ואין דש"א במקום ב' והוא דחה דנאמן במיגו ע"ש. והא מדאמר מיגו ע"כ תוך כדי דיבור מיירי וא"כ בל"ז בטל מטעם ממ"נ אי משקר פרוע פסול על הקיום כנ"ל כמ"ש בעצמו בנתגרשה דלא שייך טעות במעיד שפרוע

ולכך נראה לע"ד דסבר ג"כ כנ"ל דהא מטעם פסול לא פסול תוך כדי דיבור קודם כמבואר גמ' דפ' מרובה הנ"ל ורק משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ כנ"ל. וא"כ מחלק ג"כ דבב' עדיות לא אמרינן כלל בטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הרמב"ם ולכך בכ"י הוא זה וא' אומר פרוע אף שבטל על הפרעון מ"מ פלגינן דיבורי' ולא בטל על הקיום כנ"ל. ורק בנתגרשה דמשמע דאין מעידים יותר שא"א היתה רק לשון זה שזה אומר נתגרשה אשה זו וזה אומר לא נתגרשה מדאמר ע"ז תרווייהו בא"א מסהדי דמשמע ע"י עדות זה כו'. וע"ז שפיר הקשה הר"ן דממ"נ זה שמשקר בדיבור זה פסול בדיבור זה עצמו דבחד דיבור לא פלגינן לכ"ע ואיך אפשר לתפוס ע"י שמעיד נתגרשה שהיא א"א ומחזקינין דיבור זה לשקר. והוצרך לתרץ שזה אומר קרוב לו כו' דעבידי דטעי ומהני שפיר עדותן דא"א כנ"ל. ומיושב לשון הטור וש"ע ס' קנ"ב כפשטא שג"כ לא כ' שהעידו שהיתה א"א ונתגרשה רק א' אומר נתגרשה וא"א לא הי' מעולם כו' ע"ש כיון שיש הכחשה אין כאן עדות על שהיתה א"א כלל דאי משקר נתגרשה לא נשאר דיבור שהיתה א"א וגרע מרשב"א באומר אני זניתי עם אשתך דלא פ"ד ע"ש ותוס' גבי אנוסים ע"ש. ושפיר הלשון אח"כ ואם שניהם מעידים שהיתה א"א וא' אומר קרוב לה כו'. ובזה י"ל דסבירא להו להטור וש"ע דאף בלא סברא דטעו תצא דשוב מעדות שניהם שזרק לה גט נלמד דא"א היתה וממילא ספק אי קרוב לו תצא דאף שזה משקר במה שאומר קרוב לה שוב פלגינן דיבורא דזה ב' דיבורים שזרק ושקרוב לה כנ"ל. והר"ן דסבר סברא דטעו לא הוצרך לזה כנ"ל. ושפיר גם הרמב"ם סבר כן שהוא כ' בא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרשה כו' שהוסיף מה שלא נזכר בגמ' שמעיד בפירוש א"א היתה ונתגרשה בזה שפיר תרווייהו בא"א מסהדי דאף אי משקר שנתגרשה עדותו קיים דא"א היתה דלא בטל כלל מה שהעיד תוך כדי דיבור קודם כיון דב' דיבורים הם א"א ונתגרשה ולא הוצרך לומר כלל קרוב לו או לה. ושפיר כ' הב"י שגם הרמב"ם כתב כיוצא בזה. היינו כשנשאר העדות דא"א היתה תצא רק הם הוסיפו גם בקרוב לו כנ"ל ואין כאן מחלוקת כלל. כן נראה לע"ד פשוט

וממילא לכ"ע לא אמרינן בב' דברים שיבטל למפרע כנ"ל וכן מוכח מהא דקיי"ל באומר לא לויתי וסהדי דאוזפי' ופרעי' כרבא (שבועות מ"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ולמה לא נימא נהי דהודאתו יותר מעדים מ"מ ממ"נ אי משקרי שפרע פסולין על העדות שלוה ג"כ. ורבא לטעמי' י"ל דמכאן ולהבא נפסל משא"כ לדידן דקי"ל למפרע נפסל. וגם לרבא לא שייך כאן טעמא דחידוש כנ"ל ומוכח כנ"ל דלא בטל מה שהעידו קודם. והגם שי"ל דכיון דכל האומר ל"ל כאומר לא פרעתי אינו מועיל עדותן על הפירעון ולא מיפסלי אף אי משקרים. ודוחק. ועוד דא"כ בהעידו קודם ואח"כ אומר לוה לא לויתי יהי' פטור דבשעת עדות הועיל עדותן. ולא מצינו חולק בכך. אך יש לחלק דבהודאה שהאמינה תורה לחייב א"ע שפיר אנו מחזיקין את העדים דלגמרי אומרים אמת גם על הפרעון ואעפ"כ חייב משום הודאתו ואף דשם אין טעם הודאתו משום מחייב א"ע בדבר שאינו חייב דהא אומר שפטור מ"מ גם בתורת נאמנות הוא כמו חיוב שהאדם על שלו נאמן אף שהוא שקר. וממילא לא שייך על העדים ממ"נ כנ"ל

והנה הרמב"ן וריטב"א כ' גבי ע"א אומר תנאי וע"א א"ת דדוקא שהעד שאומר אינו תנאי אינו מכחיש אלא שלא שמע דאם הי' מכחיש א"כ חד מינייהו פסול ואין כאן קיום ע"ש. וב"י בב"ה סי' מ"ו מביאם והש"ך ז"ל שם וכן לעיל סי' ל"א כ' הש"ך ז"ל לראי' נגד חכמי בריסק בע"א מכחיש לא' מדבריהם הנ"ל וכן מהר"ן דנתגרשה ע"ש. ולמ"ש לעיל אין ראי' מהר"ן רק מרמב"ן הנ"ל מוכח

אך לכאורה תמוה דבריהם ז"ל מה חילוק בין שמכחיש זה שאינו תנאי או לא. וכי בשביל שזה אומר אינו תנאי בבירור לקיים השטר יהי' דקיום והשטר יותר בטל מהיכא שאינו מכחישו לזה האומר תנאי לבטל ויהי' יותר קיים. הא אף שאין זה מכחישו מ"מ מצד האומר תנאי לחוד שייך ממ"נ כנ"ל אם אומר אמת בטל השטר ואי שקר א"כ פסול גם על הקיום שהוא תוך כדי דיבור כנ"ל ומאי מעלה ומוריד עד האומר אינו תנאי אי מכחיש או לא. ואי לא מפסיל במה שמשקר תנאי א"כ גם שהב' מכחישו לא שייך הנ"ל וא"ל דסבר ג"כ דמטעם פסול אינו פסול תוך כדי דיבור רק משום עדות שב"מ ב"כ. ולכך באין מכחיש לא בטל עדותו תנאי מתורת ע"א לא שייך עשב"מ ב"כ משא"כ כשזה מכחישו אינו תנאי דבטל עדותו תנאי ומוכחש גם מתורת ע"א בטלה כולה גם על הקיום. ז"א דמה שמוכחש לא מיקרי בטל דהא קי"ל גם בב' כ"ע כר"נ דאכילה דאיתכחיש כו' מה דלא איתכחיש לא בטל כנ"ל

וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ן וריטב"א כהרשב"א דפ' כר' יוסי פ' מרובה דכשבטל עדות טביחה משום דמשקרי בטל גם גניבה ורק בהכחשה כמ"ש לעיל דמחזיקין שיאמרו אמת כנ"ל. וגם סברי כפשטא דהש"ס דאי למפרע נפסל מיפסלו מה שהעידו תכ"ד קודם ג"כ. ואף דאמר הגמ' והלכתא שהעידו תכ"ד והוזמו דאינם פסולים עד אחר כ"ד. הם מפרשים לאו דלא מיפסלו רק דהזמה חל עלייהו כיון שהי' בידם לחזור מדבורם ולהיות כשרים שם עדים עליהם להתחייב בהזמה. דכמו בנוגע שכ' דלא שייך תחלתו בפסול שהי' בידו להסתלק ולכך נקרא והוא עד בשעת ראי' וכן לענין קרבן שבועה כפר א' כו' תכ"ד או חוץ לב"ד שהי' בידו להודות נקרא עד. כן לענין חיוב הזמה כיון דהכחשה תחלת הזמה ולא אכפת לן