חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רה

ע"ש. אך אפשר דסמך על ע"ש פ' י"ד מה"ע בקרובים לא' ורחוקים לא' דעדות שב"מ בטלה כולה ע"ש. אך ג"כ ז"א איך תלי תניא בדלא תניא שזה מפורש בגמרא ולא כתבו ודין דפ' י"ד אינו בגמרא דילן. גם לא דמי כלל דין זה לזה עיין שם. והתימה שלא העירו כלל המפרשים דברי הרמב"ם ז"ל. והי' נראה דהרמב"ם ז"ל סובר דהגמרא מפרש כן רק לרבא דסבר פ' ח"ה בעדי אבהתא ואכילה עדות מוכחשת היא ובטל גם מה שהעידו קודם על אבהתא משום שהוא תוך כדי דיבור רק דשם הביטול מספק וכחד תי' תוס' (פ' מרובה) דאף דסבר רבא מכאן ולהבא נפסל היינו לענין פסול ודאי הוא חידוש משא"כ להיות ספק ע"ש. ולע"ד נראה שהרמב"ם ז"ל מפרש בפשיטות. דהא קשה על תי' תוס' הנ"ל הא מסיק בב"ק והלכתא שהעידו תוך כ"ד כו' שאינם פסולים על מה שהעידו תוך כ"ד אף לאביי דלמפרע נפסל ולא עדיף לרבא להיות ספק פסול מלאביי ודאי כו'. רק ע"כ הטעם ג"כ משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והיינו פלוגתא דר"נ ורבא דרבא סבר דכמו בהזמה לר' יוסי כשהוזמו על הטביחה בטל אגניבה שהעידו תוך כ"ד קודם משום בטלה מקצתה בטלה כולה אף שלא נפסלו אז עד אחר כ"ד מ"מ כיון דתוך כ"ד עדות א' חשוב ונתברר בהזמה שמקצת עדות שקר ממילא בטל מה שהעידו אז אגניבה אף שלא נתברר. וסבר רבא דכן בהכחשה גם כן דאותן עדים שמעידין על הראשונים שהעידו שקר על אכילה ממילא מעידים שבטל עדותם על אבהתא מטעם בטלה מקצתה בטלה כולה אף שאינו יודע אם שקר וכיון דאם האמת כדבריהם בטל על אבהתא ג"כ ממילא הוי תרי ותרי גם על אבהתא שב' אומרים שבטל עדותם וב' להיפך. ולר"נ י"ל הטעם כיון דסבר כר"ה דזבב"ע ומעידה ואף שהכת שהכחישה הוי כמעידים שפסולי עדות הם לעולם. וע"כ דלענין בפ"ע דאינם מכחישים מוקמינן להו אחזקתייהו שגם אז הן שאמרו אמת ולא חשוב תרי ותרי ולכך גם לענין אבהתא שאין מכחישין אמרינן שהן האומרים אמת גם על אכילה כיון שדנין עכשיו על מה שאינם מוכחשין ואמרינן שלא בטלה מקצתה ג"כ. כמו דאמרינן בעדות אחרת כנ"ל. והיינו דבעי הש"ס למיתלי פלוגתייהו בדר"ה ור"ח אף דכאן אינם פסולין שהוא תוך כ"ד רק לענין בטלה מקצתה שייך ג"כ כנ"ל. ומשני דרבא גם לר"ה רק כיון שהוא עדות אחת על הקרקע שדנין אם של זה או של זה שפיר חשוב הכחשה דב' מעידים שבטל גם על אבהתא משום בטלה כולה כנ"ל

אמנם לא ביארו בגמרא טעמא דר"נ דהא כיון שדנין על קרקע זו למה לא יחשב תרי ותרי דדוקא זו באה בפ"ע שלא דנו אז על העדים כלל משא"כ כשדנין על ב' הכיתות דהא הרמב"ם לטעמי' דסובר כרש"י ורי"ף פ"ב דכתובות גבי פסולי עדות היו דחשוב תרי ותרי ולא התנו כמ"ש תוס' שם דדוקא שאומרים קרובים משנולדו דליכא חזקה ע"ש. וע"כ כמו בב' מעידים על א' שפסול וב' שכשר דסוברים שהוא ספק פסול כיון שדנין עתה על שתיהן אף שאין מכחישין עדות זה עצמו ע"ש וכן פ' בש"ע (סי' כ"ח). וא"כ על הקרקע שדנין שמעידין הב' שבטל עדות הכת גם על אבהתא למה לא יחשב מוכחשת גם על אבהתא כנ"ל. ולכך סבר הרמב"ם ז"ל דר"נ פליג לגמרי ע"ז שיבטל מחמת תוך כדי דיבור מה שהעידו קודם שהעידו שקר אף שהוא תוך כ"ד ולא אמרינן כלל בזה תוך כדי דיבור כדיבור דזה שייך בחזרה כמ"ש הר"ן (פרק שה"ע) אבל בעדות דמוקמינן אחזקת כשרות דעד רגע זו ששיקרו היו כשרין לא בטל מה שהעידו קודם אף תוך כ"ד וכפשט לשון דר"נ אכילה דאיתכחיש כו' אבהתא דלא איתכחש כו' אף שהי' תוך ב"ד. ומה דאמר אליבא דר"ח כ"ע ל"פ יש לומר דכוונתו לר"ח ל"פ היינו היכא דשייך דר"ח בהעידו מקודם על אכילה ואח"כ על אבהתא. וממילא לר"נ גם בהזמה הדין כן ופלוגתייהו דר' יוסי ורבנן כפשטי' דלרבנן אף שהוזמו על הטביחה מ"מ לא בטל מה שהעידו מקודם על הגניבה אף שהוא תוך כ"ד ולר"י בטל וסבר ר"נ כרבנן כפשטי'. ולא הוצרך הש"ס פ' מרובה לאוקמי ר"י ורבנן בפלוגתא אי תוך כדי דיבור כדיבור רק לרבא דסבר בדאיתכחש על אכילה בטל אבהתא שהעידו תוך כ"ד קודם וממילא בהזמה יבטל כנ"ל. משא"כ לר"נ א"ש כפשטי' כנ"ל. וממילא כיון דקי"ל כר"נ דעובדא כוותי' ע"ש פסק הרמב"ם ז"ל שפיר כרבנן ולא בטל כלל עדות גניבה כשהוזמו על הטביחה אף שהעידו תוך כדי דיבור כנ"ל. ומיושב כמה תמיהות דיהי' רבנן דלא כהלכתא. ותמיהת תוס' פ' מרובה שם דר"א מדיפתי דסבר תוך כ"ד גדול כדיבור דלא כמאן ע"ש. ולמ"ש מיושב דלדידן כר"נ קי"ל וסברי שפיר בכל מקום תכ"ד כדיבור כנ"ל. וא"כ למ"ש ממילא בכל מקום לא בטל כלל מה שהעידו תכ"ד קודם שנפסלו. ובאמת לא מצינו זה כלל שעדים שהעידו ותכ"ד אח"כ עשו עבירה שיהי' בטל עדותם למפרע

עוד נראה לע"ד שהרמב"ם מפרש מה דאמר הש"ס דרבנן סברי תוך כ"ד לאו כדיבור היינו כה"ג על קודם שנפסלו ובזה באמת קי"ל כרבנן ומשא"כ בשאר תוך כ"ד אח"כ לענין חזרה שפיר סברי רבנן כדקי"ל בכל דוכתי תוך כ"ד כדיבור

ומאי דפריך בש"ס לר' יוסי ומשני תרי תוך כ"ד כו'. נראה לע"ד דהא הרמב"ם ז"ל פ' ט"ו מהל' מעה"ק פ' כר"י אם לכך נתכוין מתחילה דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר ולדה עולה אע"פ שחזר בו תוך כ"ד ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כ"ד. והוא מימרא דר"פ תמורה כ"ה ע"ש. ותמוה מאוד. והש"ך ז"ל ס' רנ"ה כ' שנעלם מרמב"ם ז"ל גמרא דפ' מרובה הנ"ל וכ"כ תוס' מנחות והברטנורה והכ"מ. וכ' הש"ך ז"ל דאין ספק שנעלם מכולם ש"ס הנ"ל ע"ש והוא דבר שא"א להאמין. גם בס' ברכת הזבח הניח בצ"ע ועיין במשנה למלך שם

ולע"ד לק"מ ובחנם הרעישו. דהא בש"ס תמורה שם כ"ה ע"ב פשיטא אמר ר"פ לא נצרכה אלא תוך כ"ד מ"ד תוך ב"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל ע"ש. ואין לו פירוש כלל לדעת הש"ך אם כוונתו דסבר ר"י תוך כ"ד גדול לאו כדיבור הוי לי' למימר כן. ולמה לי' הא דעיוני מעיין הא בכל מקום תכ"ד כד"ד אף שחוזר ממש. ותוס' כתבו שם בכ"ד גדול ע"ש ולמה לא הזכיר מ"ד תוך כ"ד גדול ג"כ כדיבור קמ"ל דלא. וכן זבחים ל' ע"ב ר"מ סבר מדהוי לי' למימר כו' מיהדר קהדר בי' ור"י סבר אי הוי אמר הכי כו' ע"ש דלכ"ע מבואר דלא מצי הדר בי'. וכן מר"י גופי' מוכח דאמר אם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימים ואם נמלך כו' ולמאי דמשני דהחילוק בין תוך כ"ד קטן שיכול לחזור מה לו לומר לכך נתכוין מתחילה הא תרוייהו בנמלך. ולכך באמת פי' תוס' שם בב"ק וזבחים ל' דהפי' הוא כשנמלך תוך כ"ד קטן ונראה שלכך נתכוין מתחילה ואף אי באמת נמלך מ"מ מהני. משא"כ תוך כ"ד גדול שנראה מהלשון שנמלך לא מהני אף אי נתכוין לכך ע"ש. וע"כ משום דברים שבלב שאינם דברים כשסותר למה שנראה מדיבורו. וא"כ אי נימא דמהני חזרה ממש תוך כ"ד בהקדש אף להיפוך ממה שאמר שא"א שנתכוין לכך מתחלה לחזור ממה שאמר ואעפ"כ מהני. א"כ מה לו לר"י לומר שנתכוין מתחילה לכך הא גם חזרה ממש מהני כ"ד קטן. וע"כ הדבר פשוט דחזרה לא מהני תוך כ"ד קטן ג"כ בהקדש כיון שא"א שנתכוין מתחלה להיפוך ממה שאמר. ורק בתמורת עולה ושלמים דאם הי' אומר עולה ושלמים הי' מהני להיות חציו עולה כו' ולכך כ"ד קטן שמורה שנתכוין מתחילה לכך שוב אף שהי' כוונתו לחזור הוי דברים שבלב משא"כ אחר כ"ד קטן ותוך כ"ד גדול אינו מורה שנתכוין כמ"ש תוס' ורק בתורת חזרה וזה לא מהני בהקדש אף דחשוב תוך כ"ד גדול ג"כ כדיבור לענין חזרה אבל לא לענין שמורה שנתכוין לכך כתוס' הנ"ל וא"כ ר"א מדיפתי דשבועות סבר שפיר דתוך כ"ד גדול כדיבור דמי דבעדות דיכול לחזור תוך כ"ד בתורת חזרה מוכח דגם לר' יוסי מהני כנ"ל. ולכך מדמי הש"ס כאן עדות לפלוגתא דר"י דהא מבואר ברמב"ם ה"ע פ' י"ד בשטר אחד שקרובים לזה וכשרים לזה דדוקא כותב כל נכסיו לב' שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שהוא עדות אחת אבל ב' עדיות שכ' בשטר א' לראובן שדה זו ולשמעון שדה זו לא אמרינן בטלה כולה ע"ש אף שכתוב בשטר א' וכן אם העידו בע"פ תוך כדי דיבור על זה וזה ג"כ הדין כן. וא"כ למה בגניבה וטביחה נאמר בטלה כולה הא ג"כ שתי עדיות ואף שהוא על אדם אחד מאי חילוק מ"מ אין תלוי' זה בזה. דדין הנ"ל הוא