חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רג

איסור דמשמע ברמב"ם ה' עדות פ"א וכל הפוסקים דמחויב להעיד גם בלא תביעה וא"כ ממילא אסור גם בכה"ג לילך לראות ולהעיד דמ"מ מה שנוטל שכר על העדות אסור דלא שייך הנ"ל דכאן גם בלא תביעה מחויב כנ"ל. ומיושב שפיר קושית הש"ך דגבי גט פ' הרמ"א שפיר דאף בכה"ג אסור גם לראות ולהעיד כיון שהוא דבר איסור משא"כ כאן בממון פ' שפיר דמותר כנ"ל. ואין לומר דלא מיקרי כלל נותן שכר על שניהם רק על הראי' לבד ומה שאומר שיראה ויעיד היינו שיכניס עצמו לחיוב העדות היינו שיראה ויתחייב ממילא להעיד אבל אינו נותן על זה השכר כנ"ל. אך ז"א דמשמע שנותן עבור שניהם ואם רואה ואינו רוצה אח"כ להעיד ממילא אינו חייב ליתן לו השכר ורק כשמעיד אח"כ וא"כ שוב הוי נוטל שכר על העדות דע"י שמעיד נוטל השכר כנ"ל. ויש לדחות קצת

או י"ל לחלק בין גט כנ"ל דדוקא כאן שהראי' הוא דבר אחר וההגדה הוא דבר אחר ואמרינן שפיר דנותן לו השכר רק על הראי' ולא על ההגדה כלל משא"כ התם בעידי חתימה שעדותם הוא שחתמו בציווי הבעל ולא החתימה היא אותם וא"כ גם בחתימתם מעידים העדות ג"כ דעדים החתומים כו' כמי שנחקרה כו' וא"כ בזה שחותמים הוא ב' הדברים יחד גוף המעשה והיינו שחותמים בציווי הבעל וגם העדות על זה שמעידים בחתימתן שחתמו בציווי כו' וא"כ כיון שנותנים להם שכר על החתימה ממילא אף דהוי לראות מ"מ כאן אי אפשר לראות ולא להעיד דהראי' עצמו היינו המעשה הוא העדות ג"כ דבחתימתם הוא שני הדברים כנ"ל ולכך אסור ליקח יותר משא"כ בעדות בע"פ כנ"ל, ולפ"ז ממילא גם בממון בעדות בשטר אסורין ליקח שכר כדי לחתום דג"כ שייך כנ"ל

או י"ל דהא הוי קיבל עליו כמ"ש לעיל אך י"ל דהא יכול לחזור בו קודם גמ"ד כנ"ל. אך בשעת הלואה או המקח אם קיבל עליו אינו יכול לחזור כמ"ש הפ' דהוי כמו בקנין וכמבואר לקמן ס' ע"א בנאמנות כבי תרי ע"ש. וא"כ כיון דבשעת ראי' נותן שכר שוב מועיל גם על העדות מטעם קיבל עליו כיון שהוא קיבל עניו בשעת מעשה כנ"ל

או י"ל דהטעם הוא כיון שקיבל עליו חוץ לב"ד אין הקבלה מועלת כמ"ש בש"ך ס' כ"ב ע"ש. ואף להחולקים מ"מ בעינן קיבל עליו בפני שנים עדים וא"כ הכא כיון דנוטל שכר עדותו בעלה א"כ לא קיבל עליו בפני עדים כשרים כלל אבל כשנוטל שכר קודם הראי' ואז כשרים שוב מועיל הקבלה. אבל התם בגט דלא שייך קבלה אינו מועיל כנ"ל

סעיף כ"ג (כ) ואפילו פסול מן התורה אין לפוסלו אלא בודאי ולא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר כו אבל אם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ אין פוסלין כו'. והקשו מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר כו' דכל הטהרות למפרע טמאות ואף דאיכא חזקה דמעיקרא מ"מ משום דאיכא נגדה הרי חסר לפניך וגם חזקת טומאה כו'. וגם כאן הרי פסול לפניך וחזקת ממון ואיך יועיל להוציא כו'. ונראה דלא קשה מידי דהא חזינן בעדים דנאמנים אף נגד מאה חזקות ולא אמרינן שמא פסולין הם ואיך נאמנים וע"כ דחזקת כשרות של העדים אלים יותר מכל החזקות שבעולם כיון שהאמינה התורה וסוקלין ושורפין על ידם כנ"ל. רק כשבאים עדים אחרים לפוסלם א"כ גם הם עדים שנאמנים כנ"ל. וא"כ על מה שמעידים בבירור מועיל. אבל איך נימא דאיכא ב' חזקות לפוסלם למפרע הא כל זמן שאין עדות של אחרים אינו מועיל שום חזקה נגדם לפוסלם כמו בכל עדים שאינו מועיל נגדם ב' חזקות. ודוקא התם במקוה שלא כשר רק מטעם חזקה וכיון דאיכא נגדה ב' חזקות מועיל כנ"ל משא"כ כאן כנ"ל ופשוט

הנה לכאורה קשה כיון שאין העדים יודעין מתי עבר העבירה וא"כ אינם יודעין החקירות דהחקירות הם באיזה יום ובאיזה שעה וא"כ גם מכאן ולהבא לא יהי' פסול דאין עדותן מועיל כלום למ"ש הש"ך ז"ל לעיל דכשאומרים א"י החקירות גם בממון עדותן בטלה רק שא"צ לשואלם אבל אם חקרו ואינם יודעין בטל ע"ש. ועוד דגם להחולקים בממון מ"מ יש להסתפק לענין לפסול לעדות אפשר דבעי דו"ח כמו בדיני נפשות דלא שייך נעילת דלת כנ"ל וכיון שא"י בטל לגמרי כנ"ל. ויש לדחוק דיודעים השעה ג"כ דק שבתוך השעה העיד בב"ד ואינם יודעין אם קודם העדות או אח"כ אבל שניהם בשעה זו עצמה כנ"ל והוא דוחק. וי"ל דאיירי דהעדים העידו סתם ולא חקרו אותם דלכתחלה א"צ דו"ח והלכו להם ואינו ידוע עתה מתי עבר דנראה כמ"ש לעיל דלפסול לעדות לא בעינן דו"ח כמו בממון דהא חזינן דעכשיו מקבלין עדות לפסול א' לעדות ואף דאנן הדיוטות אנן. וע"כ צ"ל דשייך גם לענין זה נעילת דלת כמו בעמון וממילא גם לענין דו"ח ג"כ לא בעי משום נ"ד דהא בש"ס ריש סנהדרין מדמי לה אהדדי ע"ש דמה דלא בעי מומחין לענין דו"ח ג"כ כנ"ל חוץ גזילות כמ"ש תוס' וג"כ לא קי"ל הכי ע"ש

בב"י וד"מ וסמ"ע כ' בשם הנ"י פ' ז"ב דלאותו עדות נפסל אף בלא הכרזה גם בפסולי דרבנן ע"ש. וראיתי בר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין פ' ז"ב שכ' להדיא להיפך דגם לאותו עדות בעי הכרזה שהוכיח מהא דלדידי אוזיף בריביתא דבריבית דאורייתא פסול מן התורה דאי דרבנן בעי הכרזה ע"ש. עוד מבואר שם לחד תירוצא דלפסול לשבועה לא בעי הכרזה אף בפסולי דרבנן ע"ש. ועיין בכה"ג שנסתפק בזה

סעיף כ"ה אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים שיעידו עליו שאין אדם משים עצמו רשע

(כא) אין אדם כו'. הטעם דאדם קרוב אצל עצמו כו' כמבואר בש"ס (סנהדרין ט'). ולכאורה קשיא לי למה לי' האי טעמא הא אמר בש"ס יבמות מ"ז בכותי שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לי' לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי כו' ע"ש. והיינו דאיך נאמין לו שהוא כותי א"כ פסול לעדות ופסול גם לעדות זה שמעיד שהוא כותי ואינו נאמן ואף דאי אין מאמינים לו א"כ הוא כשר מ"מ איך נאמין לו א"כ פסול ע"ש. וא"כ גם כאן במעיד על עצמו שעבר עבירה שפסול לעדות איך נאמין לו הא לדבריו היינו אם נאמינו א"כ פסול לעדות ופסול גם על עדות זה שמעיד שהוא פסול לעדות וממש כמו התם ואיך יהי' נאמן גם בלא טעמא דאדם קרוב כנ"ל. והי' אפשר לומר דיש נ"מ במעיד שהי' רשע ופסול ועשה תשובה דאז לא שייך האי טעמא דהא גם אם נאמין לו שהי' רשע מ"מ כשר עכשיו לעדות זה שהי' רש דהא עכשיו הוא כשר כנ"ל ורק מטעם קרוב פסול גם בכה"ג אך ז"א דגם לטעם הנ"ל פסול בכה"ג למ"ש הש"ך ז"ל ס' ל"ה ושאר פ' דגם דפסול עבירה בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכשהי' תחלתו בפסול פסול אף שכשר בשעת הגדה ע"ש. וא"כ כאן אף שמעיד שעשה תשובה מ"מ לדבריו אם האמת כן א"כ על עדות זה שעבר העבירה שנפסל הוי ג"כ תחלתו בפסול וסופו בכשרות דבשעת ראי' הי' פסול וממילא אינו עד גם על זה כנ"ל

ואפשר למ"ש הר"ן ז"ל בשוחט בשבת דלא הוי שחיטת מומר דלא נעשה מומר רק מאותו דבר ואילך אבל אותו דבר שנעשה בה מומר עדיין אינו נקרא שחיטת מומר ע"ש. וכן כ' במהרי"ט ז"ל לענין עדות ג"כ ע"ש. וגם כאן על עדות זה שמעיד שנפסל שעבר העבירה א"כ לא נעשה פסול רק מהעבירה ואילך וא"כ בשעה שראה מעשה זו שעבר עדיין לא הי' פסול רק אח"כ ושוב כשעשה תשובה עכשיו הוי תחלתו וסופו בכשרות רק בנתיים הי' פסול וזה כשר כמו יודע עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה ומתה בתו כמבואר לעיל כנ"ל

אך י"ל דהנ"מ הוא גבי פלוני רבעני לרצוני וכה"ג דאם הי' הפסול מטעם הנ"ל א"כ באמת הוי עד גם על זה שמעיד על עצמו רק דפסול משום לדבריך כו' א"כ לא הוי פלגינן דיבורי' דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שהוא בגדר עד ואינו נאמן וכמ"ש הראב"ד ושאר פ' ולכך צריך לטעמא דאדם קרוב ואינו עד כלל ושפיר פלגינן דיבורי' כנ"ל. ובזה מיושב שפיר דלכאורה משמע דר' יוסף דפליג התם ארבא סובר דאדם משים עצמו רשע כו'. והוא דוחק שיסבור דאדם נאמן לפסול עצמו. ולמ"ש א"ש