חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קצה

וכיון דלא שייך התקנה והוי עדות זה מפי כתבם וממילא אינו מועיל הזמה בשטר כלל אף שכתוב בו בזמנו כו' לדעת רז"ה ז"ל

ומיושב בזה קושיית הש"ך ז"ל מש"ס ריש פ' אד"מ דפריך אי ס"ד בעינן דו"ח מאוחרין אמאי כשרין ופי' משום דהוי עשאאי"ל. והקשה דהא גם בכתוב בו בזמנו כו' גם כן לא שייך הזמה כלל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלס"ד עכשיו דנימא דבעינן גם בממון דו"ח ועשאאי"ל פסול א"כ שפיר מועיל הזמה בשטר שכתוב בו בזמנו כו' דהא שייך שפיר התקנה דנעילת דלת גם על עדות זה שכתבו בזמנו דאל"ה השטר פסול דיהי' עשאאי"ל וגם עדות זה מכלל השטר ונעשה ג"כ מדעת הלוה כנ"ל ושפיר מועיל הזמה ופריך שפיר. אבל לדידן דלא בעינן דו"ח שוב לא שייך הזמה כנ"ל וא"ש

סעיף י' המלוה בריבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם בריבית קצוצה פסולים מן התורה ואם בריבית דרבנן פסולים מדבריהם (וי"א דבאבק ריבית אינו נפסל אלא המלוה כו')

(יג) אחד המלוה כו'. אבל העדים כשרים דלא משמע לאינשי איסורא אעדים וכ"כ הש"ך. אבל אם ידעו שיש איסור ואעפ"כ חתמו שפיר נפסלים. ועיין במשנה למלך פ"ד מה' מלוה ה' ו' נסתפק אם העדים עצמה אומרים ידענו שיש איסור ריבית ואעפ"כ חתמנו אי אינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע או נימא דדוקא היכא שלא ידענו כלל שעשה איסור רק אומר עשיתי איסור שהוא מהוה אותו אז שייך אין אדם משים כו' אבל בכה"ג שידוע בל"ז שעשה האיסור רק שלא ידענו אם ידע שהוא איסור בזה י"ל דלא שייך אין אדם כו'. ורצה להוכיח מדברי הנ"י (פ' ז"ב) גבי הני קבוראי דאמר מדלא באו להתנצל ולא עדיף מאי מודה ואח"כ דחה דאומדנא טוב יותר מאלו מודה והניח בצ"ע ע"ש. ובאמת סברא הנ"ל מוכרח דאומדנא טוב יותר מאם מודה כמ"ש תוס' יבמות קט"ו שהקשו בהזמה נימא בגמלא פרחא אזלו ותירצו מדלא טענו כן כו' ע"ש ואף דהודאה אינו מועיל כלום בד"נ מ"מ מועיל אומדנא הנ"ל

ובמה שנסתפק תמהני שמבואר בתוס' בכמה דוכתי שהקשו ריש ב"מ ובכריתות ר"פ אמרו לו דאמרו רבנן ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי נפטר והקשו הא אין אדם משים עצמו רשע ולא יהי' נאמן כשיתרץ דיבורי' ויאמר מזיד כו' ותירצו דאינו רוצה להביא חולין לעזרה כו' ע"ש. עכ"פ מבואר דגם התם שגם בלא דבריו העדים מעידים שאכל חלב ועשה האיסור רק שאינו ידוע אם ידע מהאיסור והי' מזיד או שוגג ואעפ"כ כתבו דשייך אין אדם כו' ומוכח כנ"ל ולא הוצרך להביא מדברי הנ"י. ואין לחלק בין שוגג דהתם שלא ידע שהוא חלב לכאן דידעו שהוא ריבית רק שלא ידעו שאסור. דז"א דאדרבה אומר מותר לחד מ"ד אנוס הוא וקל יותר משוגג. וממילא יש סברא דיותר אין נאמנים כאן לומר שידעו כיון דבלא דיבורם אף שוגג לא הי' כנ"ל. ודעת הרמב"ן ז"ל ושאר פוסקים דתמיד העדים נפסלים ג"כ ואמרינן מסתמא ידעו כמו בכל האיסורים. ולכאורה הי' אפשר לומר להיפך דכיון שהעדים נפסלין שוב אין יכולין לפסול המלוה והלוה דהא בש"ס מכות פריך רובע יציל הרוג יציל כו' ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר וכן בדיני ממונות קשה ג"כ מלוה יציל וכה"ג וצ"ל ג"כ כדמשני כנ"ל. ולדעת הרבה פ' ראי' לחוד פוסל והיכא שכיוונו הפסולים להעיד אמרינן נמצא א' קרוב או פסול עדות כולן בטלה ואף שלא הגידו כלל בב"ד ע"ש (סי' ל"ו). וא"כ הכא כשבאים עדים אחרים ומעידים על המלוה ולוה ועדים שלוה בריבית ולפוסלם לעדות כו' א"כ נהי דלא קשה שהלוה יציל את המלוה שראה ג"כ שהמלוה הלוה בריבית דז"א דהלוה לא כיוון להעיד אבל העדים שהם כיוונו שפיר להעיד שזה לוה מזה בריבית וכיון שגם הם נפסלים אז א"כ הוי נמצא א' קא"פ ובטל גם עדות הכשרים שמעידים עליהם כיון שהפסולין כיוונו להעיד כנ"ל והעדים שפיר נפסלין דעל עצמם אינם בגדר עדים והוי עושי דבר. אבל על המלוה ולוה הם שפיר עדים שכיוונו להעיד והם פסולין ובטל גם עדות הכשרים כנ"ל. ובפרט בחתמו בשטר דהוי כהגדה בב"ד ג"כ. ולכאורה י"ל כיון דעדותם בטל על המלוה ולוה מטעם נמצא א' כו' שוב בטל גם על העדים מטעם עדות שבטלה מקצתה כו'. וא"כ שוב יש לומר דגם המלוה כו' נפסלין דמה שמעידין הפסולין על המלוה כו' ג"כ הוי עושי דבר דהם נוגעין דלכך מעידים על המלוה כדי שיתבטל עדות הכשרים על המלוה ויתבטל גם עליהם מטעם עדות שבטלה כו' ולא יפסלו והם נוגעין גם בעדותם שעל המלוה ושוב אין מבטלין עדות הכשרים גם על המלוה כיון שהם גם על זה עושי דבר כמו דנוגע אינו פוסל דהיי בע"ד כנ"ל ושפיר נפסלין מלוה ולוה. אך כין דבראי' לחוד ג"כ פוסל נדחה זה דמ"מ בראי' הי' עדים פסולין כנ"ל. וצריך לומר דאף דכיוונו להעיד מ"ט הא לא כיוונו להעיד רק שזה לוה מזה לענין חיוב אבל לא כיוונו להעיד לפסול המלוה ולוה לעדות וכיון שלענין עדות זה לא כיוונו להעיד שוב לא בטלה עדות הכשרים לענין לפוסלם כנ"ל ואינו מוכרח דמ"מ לענין גוף המעשה כיוונו להעיד

או י"ל כמ"ש לעיל דלאותו דבר שנפסל בשבילו עדיין אין שם פסול עליו רק מכאן ואילך וכמ"ש הר"ן ריש חולין לענין שחיטת מומר בשוחט בשבת כו' ולכך אינו פוסל הכשרים כנ"ל

(יד) וי"א דבאבק ריבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה. משום דחכמים לא אסרו אבק ריבית רק על המלוה שמרויח ולא על הלוה כו'. והביאו ראי' מהא דר' עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי כו'. ולא אמר איסורא לא הוי עביד ומוכח כנ"ל ע"ש (בנ"י פ' ז"ב). עוד נראה לענ"ד ראי' לדין הנ"ל ממשנה ריש פ' איזהו נשך כו' ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד כו' ומסיק בש"ס דאורייתא נשך ותרבית חדא מילתא הוא רק נקיט איזהו תרבית קאי אריבית דרבנן דרך מקח וממכר כו' ע"ש. והוא תמוה דלמה נקט במשנה איזהו נשך על ריבית דאורייתא ואיזהו תרבית על ריבית דרבנן כיון דאין שום חילוק הוי לי' למינקט בתרוייהו איזהו נשך דאורייתא ונשך דרבנן או בשניהם תרבית ולמה חלקם. ולהנ"ל מיושב דבדרבנן שייך שפיר תרבית דאין האיסור רק על המלוה שנתרבה ממונו משא"כ על הלוה שאינו מתרבה אבל בדאורייתא האיסור גם על הלוה שאינו מתרבה ולכך נקט שפיר סתם איזהו נשך על ריבית דאורייתא ותרבית על ריבית דרבנן שהוא רק על המלוה כנ"ל

וקשיא לי בדין הנ"ל דפסק הרמ"א דאין הלוה נפסל באבק ריבית דהא מבואר ביו"ד ריש ס' ק"ס דנהי דאין הלוה עושה גוף האיסור ריבית מ"מ עובר על לפני עור כו' שמכשיל להמלוה שעושה איסור ע"ש. וא"כ כיון דמבואר לעיל סעיף ו' גבי טבח שהוציא טריפה מתחת ידו ע"ש בסמ"ע דכיון שחשוד להכשיל לאחרים ולעבור אלפני עור בשביל חימוד ממון שפיר פסול ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דגם בלוה הוא משום חימוד ממון כמבואר בפוסקים ומוכח בש"ס דאמר רבא לוה בריבית ע"ש ורבא סבר דבעינן רשע דחמס וע"כ דגם הלוה עובר משום חימוד שצריך למעות כנ"ל. וא"כ למה לא יפסל באבק ריבית דהא חשוד ג"כ להכשיל להמלוה ולעבור אלפני עור בשביל חימוד ממון וכמו בטבח דפסול כנ"ל. ואין לומר משום דגוף האיסור רק דרבנן לא שייך לפני עור. דהא מבואר ביו"ד שם דעובר על לפני עור בריבית דרבנן. וכן מבואר תוס' סוף פ"ק דע"ג כ"ב דגם באיסור דרבנן שייך לפני עור ע"ש. וגם אפשר דגם בריבית דרבנן עובר אלפני עור מדאורייתא כיון שמכשילו כנ"ל. ובפרט למה שכתב הרמב"ם בס' המצות דבאיסור דרבנן עובר אלא תסור מדאורייתא ע"ש והקשה הרמב"ן ז"ל דא"כ למה עובר על איסור דרבנן אינו פסול לעדות מן התורה דהא עבר אדאורייתא כו' ותירצו שם דמ"מ כיון דאין בו מלקות לא נפסל מדאורייתא כמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' עדות ע"ש. וא"כ גם בריבית דרבנן שעובר המלוה בלא תסור מדאורייתא ממילא עובר גם הלוה בלפני עור מדאורייתא וממילא עכ"פ פסול מדרבנן אף דאין בו מלקות כנ"ל וכמ"ש הכ"מ גבי טבח דאינו נפסל מדאורייתא משום לפני עור משום דאין בו מלקות ופסול מדרבנן ע"ש: עוד יש לעיין במה שפסקו דהערב והעדים אינם נפסלין גם בריבית דאורייתא משום דלא משמע לאינשי לא תשימון רק