חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קפז

קטילא הוא כו'. וכ' דכיון דאי מתכחשי קמאי או מיתזמי יועיל עליהם הזמה קרינן בהו י"ל כו' ע"ש. וי"ל גם כאן כיון דע"כ העידו עליו עדים שהוא מומר לעבודת כוכבים להכעיס וזה הוי ממש כנגמר דינו כו' וא"כ אח"כ כשמעיד בדיני נפשות והוזמו שפיר משכחת זוממי זוממין דאי מתכחשי קמאי היינו אותן העדים שהעידו עליהם שהוא מומר להכעיס או מתזמי ואז יתחייבו מיתה על ידי המזימים אלו וממילא יתחייבו גם הם מיתה כשיוזמו ושפיר הוי יכול להזימו כנ"ל

אמנם קושיא הראשונה עדיין קשה דמיפסל מדכתיב ענה באחיו כנ"ל. וא"ל דזה דוקא במומר היינו שעבר פעמים הרבה משא"כ הכא דאיירי שעבר רק פעם א' ולא נקרא מומר בפעם א' כמ"ש תוס' חולין י"ד גבי שוחט בשבת ע"ש. אך ז"א דברמב"ם שם ובר"ן והג"א מבואר שם דדוקא אותו דבר שנעשה בה מומר אבל מכאן ואילך הוי מומר גם בפעם א' ע"ש. ועוד דלהכעיס כ' הרש"ל יש"ש סי' ו' ובש"ך ז"ל ריש ה' שחיטה דבלהכעיס הוי מומר בפעם אחת ע"ש וקשה כנ"ל. ועוד דאמר להדיא מומר להכעיס. והי' אפשר לומר דאיירי כמ"ש הר"ן ז"ל ריש חולין דיש מומר שאינו לא להכעיס ולא לתיאבון היינו היכא דאיכא התירא ואיסורא קמי' לא מהדר דוקא בתר התירא ולא להכעיס דוקא בתר איסורא רק מהבא בידו שזה אינו נקרא להכעיס כמ"ש הר"ן ז"ל שם ע"ש ובזה איירי רבא דזה שפיר נקרא אחיו ואעפ"כ לא הוי רשע דחמס כנ"ל. אך זה דוחק דבש"ס אמר להדיא מומר להכעיס רבא אמר כשר כו' וזה אינו נקרא להכעיס וע"כ דאיירי בלהכעיס ממש כנ"ל

ואפשר לומר דמה דממעטין בב"ק פ"ח מקרא דענה באחיו דמי דלאו אחיו פסול. היינו לס"ד דלא ידעינן קרא אחרינא דעבד פסול לעדות ולכך פ"כ דמימעט מאחיו כנ"ל. אבל למסקנא דהתם דיליף מק"ו או מקרא דלא יומתו כו' י"ל דלא ילפינן כלל לפסול מי שאינו אחיו ולכך גם להכעיס כשר לרבא כנ"ל

והי' מיושב בזה רש"י ז"ל פ"ק דגיטין שכ' דכותים אינם פסולים רק מדרבנן ודחו תוס' ב"ק פ"ח דבריהם דהא לאו אחיו הוא וכן בהג"א פ"ק דגיטין כ' ר' יקר דכותים כשרים מה"ת ודחה שם דבריו ג"כ כנ"ל. ולמ"ש א"ש דמוכח מרבא דס"ל דלהכעיס כשר וע"כ דסובר דלא ילפינן לפסול מי שאינו אחיו מקרא הנ"ל ואף דקי"ל כאביי היינו מטעמא אחרינא דמ"מ הוי לי' רשע אבל לענין זה לא פליגי ולכך כותים לא מימעטי רק משום גזלנים כמ"ש בהג"א שם וא"ש. אך לדידן דקי"ל דפסולין מדאורייתא וע"כ דממעטינן מאחיו וקשה כנ"ל. ויש ליישב בדוחק. וצ"ע קצת

שוב ראיתי שמ"ש המהרש"ל יש"ש חולין סי' ו' והש"ך ז"ל דבלהכעיס הוא מומר בפעם א' ולא בעינן רגיל ע"ש. אין זה מוסכם שהרמב"ם ז"ל פ"ב מה' תשובה ה"ט כ' להיפוך וז"ל ב' המומרים כו' מומר לעבירה א' זה שהוחזק (עצמו) לעשות אותה עבירה והורגל ונתפרסם בה כו' ה"ז מומר והוא שיהי' להכעיס כו' ע"ש. הרי להדיא דגם בלהכעיס התנה שיהי' רגיל והוחזק בה ולא בפעם א' כנ"ל. אך בפ"ד מה' רוצח פי' שם הכ"מ דברי רמב"ם ז"ל דדוקא בלתיאבון בעינן עומד ברשעו אבל לא בלהכעיס וכדברי הרש"ל הנ"ל ע"ש והוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל. ועיין במשנה למלך ה' שגגות ומה שנסתפק שם בדעת הרמב"ם אם גם במומר לע"ג ולחלל שבת בעינן ג"כ רגיל בכך או סגי בפעם א' ע"ש באמת מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה חולין י"ד גבי שוחט בשבת מבואר דמומר לחלל שבת נעשה בפעם א' ולא בעינן רגיל ע"ש להדיא. ובה' מעשה הקרבנות פ"ג כ' הרמב"ם ז"ל ג"כ דגם להכעיס בעינן רגיל והוחזק בכך ע"ש וכדבריו בה"ת כנ"ל. ואפשר דגם הרש"ל וש"ך ז"ל לא כתבו דלהכעיס סגי בפעם א' רק באוכל נבילה להכעיס לענין שחיטה דהוי מומר לאותו דבר בזה סגי בפעם א' אבל לענין שיהי' מומר לכל התורה מודים דבעינן הוחזק בכך כנ"ל

אך באמת גם להרמב"ם הנ"ל עדיין קשה כיון דנקיט להדיא מומר להכעיס פליגי אביי ורבא וא"כ להרמב"ם דאינו נקרא מומר רק ברגיל והוחזק בכך א"כ ע"כ דאיירי ג"כ ברגיל דאל"ה לא נקרא מומר וקשה כנ"ל למה מכשיר רבא. וא"ל דנקיט מומר לעבודת כוכבים בשביל לתיאבון. דז"א דאדרבה כיון דלתיאבון ד"ה פסול ודאי דסגי בפעם א' למה נקיט כלל מומר וע"כ דנקיט לי' לרבותא בשביל להכעיס דגם במומר מכשיר רבא וקשה כנ"ל. ויש לדחוק דכיון דאיירי בענין פסולי עדות ולענין זה סגי בפעם א' קרי לי' מומר אף בפעם א' משא"כ לענין דבעינן הוחזק באמת לא יקרא מומר עד שרגיל והוחזק בכך כנ"ל

אמנם נראה דיש נ"מ לדינא למ"ש בהג"ה דבעבירה דרבנן בעינן רשע דחמס דוקא וא"כ הדין הוא כמי לרבא בעבירה דאורייתא. ונראה מדברי הפוסקים דבלהכעיס כשר כגון שאכל בשר עוף בחלב להכעיס או לבש שעטנז דרבנן כו' להכעיס כשר כיון שאינו רשע דחמס כנ"ל. ונראה למ"ש דבעבר ב' וג' פעמים להכעיס גם בעבירה דרבנן ודאי פסול אף שאינו רשע דחמס כנ"ל דהא מבואר בהוריות י"א דגם בכלאים דרבנן הוי מומר להכעיס כיון דמפרסם איסורא וכן פ' הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' רוצח) ובש"ע ע"ש (סי' תכ"ה). וא"כ ממילא פסול ופסול אף שאינו חמס כיון שרגיל והוחזק בכך ונראה דפסול מדאורייתא לגמרי דהא מימעט מאחיו כנ"ל. ולהפוסקים דגם בפעם א' נעשה מומר להכעיס נראה דגם בדרבנן פסול באכל להכעיס גם בפעם א' כיון שנעשה מומר וכדמשמע פשטא דש"ס הוריות הנ"ל דאמר איזה מומר אכל חלב לבש שעטנז ומשמע דגם פעם א' סגי דלא תני אוכל חלב ולובש שעטנז כנ"ל

סעיף ד' (ו) קוברי המת בי"ט ראשון כשרים אפילו נידו אותם ושנו בדבר כשרים מפני שהם סוברים שמצוה חם עושים כו'. וכ' הב"י בשם ר"י דפס לים לעדות מדרבנן ותמה הב"י ממ"נ אי פסולים מדאורייתא פסולין ואי כשרים גם מדרבנן הם כשרים ע"ש. וי"ל פשוט למ"ש תוס' סנהדרין במשנה דאלו הן הפסולין כו' שכ' דלא תני רק פסולין דרבנן. ומשחק בקוביא אף למ"ד אסמכתא לא קניא והוי גזל מ"מ אינו סבר לעשות איסור וכן מלוה בריבית אף אי בריבית קצוצה מ"מ לא משמע לי' איסור כיון דמדעתי' יהיב ולכך אינו פסול רק מדרבנן כו' ע"ש. ומבואר דאף היכא שעובר על איסור דאורייתא רק שאינו יודע כו' פסול מדרבנן כנ"ל ולכך פסק גם בהני קבוראי ג"כ דפסולין רק מדרבנן גם להפוסקים כיון דסברי מצוה עבדי ואינם יודעין מהאיסור כנ"ל. דאף דאמר משום דשמתינהו מ"מ אינו ברור שידוע להם והוא כמו מלוי בריבית לתוס' הנ"ל

ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל שפי' אהא דפסלינהו ר"פ משום כיון דמשום שכר ממון עוברים על דת הוי כרשע דחמס ע"ש. והוא תמוה למה פי' דלא כהלכתא הא קי"ל דלא בעינן רשע דחמס. ולמ"ש א"ש כיון שאינם פסילים אלא מדרבנן שפיר בעינן רשע דחמס כמ"ש הרמ"א סעיף ג' ולכך הוצרך לפרש דאיירי שהיו קוברים בשכר כנ"ל

ומיושב ג"כ מה שכ' הב"י דר"י פליג אהרא"ש ולהנ"ל י"ל דלא פליג רק דמפרש דברי הרא"ש דאיירי שהיו קוברים בחנם דלא כרש"י ז"ל ולכך אכשרינהו ר"ה דסובר דאינם פסולים רק מדרבנן וכיון דליכא חימוד ממון כשרים כנ"ל ופריך ר"פ הא שמתינהו ויודעין האיסור וממילא פסולין מדאורייתא ושני לי' דכפרה עבדי כו' וכיון שאינו ידוע פסולין רק מדרבנן כנ"ל וכשרים כיון דליכא חימוד ולכך פסק הר"י שפיר כהרא"ש דפסולין מדרבנן והיינו אי איכא חימוד פסולין כנ"ל

ואף שהר"ן ז"ל בחידושיו תמה על סברת תוס' הנ"ל ג"כ ממ"נ אי יודע האיסור פסול מן התורה ואי א"י כשר גם מדרבנן ע"ש. מ"מ י"ל הטעם כיון דזה אינו ברור לן והוא ספק אם יודעין האיסור או לא ובכל דוכתי בספק מדאורייתא מוקמינן אחזקה קמייתא משא"כ מדרבנן היכא דאיכא ריעותא וכן הכא כיון דספק הוא מוקמינן לי' אחזקת כשרות מן התורה ואעפ"כ פסול מדרבנן כיון שיש ריעותא וכמו בכמה דוכתי

סעיף ה' העובר על השבועה אחד שבועת שוא וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסול כו' וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר