חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קפד

ובזה יש לישב מה דקשה למה נקיט דוקא פסולי עבירה ולא פסולי קורבה שיודע בחבירו שהוא קרוב לבע"ד דג"כ עובר מדבר שקר תרחק דגורם שיוציאו ממון ע"פ פסולין דמאי חילוק

ולמ"ש י"ל דהא הב"ד שמחייבין ע"פ קרובים עוברים ג"כ בלאו דלא יומתו אבות על בנים כו' ע"ש וגם בחיוב ממון עוברים על הנ"ל וא"כ בלאו זה דקאי על החיוב שלא יומתו היינו שלא יחייבו מיתה או ממון ע"פ קרובים וא"כ בעד אחד קרוב נראה דאין הב"ד עוברים דחיוב שבועה לא מיקרי חיוב רק לברר הדבר כנ"ל רק בב' עדים כשמחייב על ידם עוברים. וא"כ שוב העד היודע בחבירו שהוא קרוב עובר בל"ז בלפני עור כו' דגורם שהב"ד עוברים בלאו דלא יומתו כו' וכאן שפיר האיסור רק על ידו דעל ידו מחייבין ממון ע"פ הקרוב שאם לא הי' מעיד לא היו עוברים כלל אף שהיו מחייבין שבועה כנ"ל ושפיר לא נקיט ביודע שהוא קרוב דבזה אין צריכין למדבר שקר תרחק דעובר אלפני עור כנ"ל רק ביודע שהוא פסול בעבירה בזה לא עבר אלפני עור דבזה הוא האיסור אל תשת רשע עד וזה עוברים אף בעד א' שעושים אותו עד דגם בחיוב שבועה נקרא עד ע"י וא"כ גם בלא עדותו הי' הב"ד עוברים ולא שייך לפני עור רק כנ"ל

אך נראה דהעד הפסול בעבירה עצמו במה שמעיד לפני הב"ד שאינם יודעין שפיר עובר אלפני עור דהא במה שמעיד גורם שהב"ד עוברים באל תשת כו' וזולתו לא היו עוברים כלל והוי כקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ י"ל דגם לחילוק הנ"ל שמחלקין דדוקא ביודע שמעיד שקר שעושה עכשיו איסור אז עובר הב' באל תשת משא"כ כשמעיד אמת רק דהוא פסול דאינו עושה עכשיו איסור כנ"ל. ולמ"ש י"ל דהא גם כשמעיד אמת רק דהוא רשע עובר העד עצמו בלפני עור בעדות זה כנ"ל וא"כ כיון שעושה איסור בעדות זה אף שהוא אמת וא"כ שוב עובר עד הב' באל תשת כו' כיון שעושה איסור בעדות זה ג"כ. אך י"ל דמדאורייתא אינו נקרא רשע במה שעובר אלפני עור כיון שאין בו מלקות דלכך אינו פסול מדאורייתא כמ"ש הסמ"ע בשוחט לאחרים. אך י"ל דהא גם ברשע מדרבנן אסור להצטרף דשייך ג"כ אל תשת מדרבנן ע"ש וא"כ עכ"פ לענין זה כיון דכבר הוא רשע מדאורייתא רק דנימא חילוק הנ"ל דלא שייך אל תשת רק במה שעובר עכשיו וא"כ כיון דעובר בלפני עור ונק' רשע מדרבנן שפיר עובר באל תשת עכ"פ מדרבנן. אבל הש"ס דקאי אדאורייתא שפיר אינו עובר כנ"ל רק מדבר שקר תרחק כנ"ל. ובקרקעות וכה"ג דאינו חייב שבועה י"ל דעובר גם אלפני עור דהא בלא עדותו לא הי' עוברים בלל שלא הי' מחייבין כלל על פיו והוא בעדותו גורם שיחייבו הב"ד ע"פ הפסול שיש בו עדים ושייך לפני עור כנ"ל

וביודע בחבירו שהוא קרוב דלכאורה לא שייך אל תשת מ"מ נראה דאסור עכ"פ להצטרף משום מדבר שקר דזה שפיר שייך גם בקרוב או אפשר דעובר גם בלפני עור כמ"ש. ואפשר דגם בחיוב שבועה שייך לא יומתו וממילא אינו עובר בלפני עור דגם זולתו עוברים כנ"ל רק מדבר שקר כו'. והא דלא נקיט בש"ס יודע שהוא קרוב י"ל דרבותא קמ"ל דלא מיבעיא בקרוב דטעם פיסולו מגזה"כ אף שהוא אמת כדאמר בש"ס ולעיל ל"ג וא"כ ודאי אסור להצטרף אף שיודע שאמת מאי בכך. אבל בגזלן ס"ד דהטעם משום שקר וכיון שהוא אמת מותר קמ"ל דמ"מ פסול כנ"ל. או משום דבקרוב הוי מלתא דעבידא לגלויי כו'

(ב) אסור לו להעיד עמו כו'. הש"ך ז"ל תמה על דין זה כיון שיודע שהוא אמת שחייב למה לא יעיד ותירץ משום דכמו בנמצא א' קרוב או פסול כו' ע"ש. ועדיין אינו מובן דמאי בכך הא מ"מ אעפ"כ יודע שחייב באמת ולמה לא יעיד. אך לא ידעתי מאי קשיא לי' דמצינו כזה בכמה דוכתי דקי"ל דמזויף מתוכו פסול ואף שנמסר לפני עדי מסירה כשרים מ"מ כיון שחתומים עליו פסולים פסול משום דלמא אתי למסמך על העידי חתימה ע"ש (גיטין י'). וא"כ מאי בכך שיסמוכו על הפסולין הא יפסקו כדין דבאמת נמסר בעידי מסירה כשרים. וע"כ דאף דגוף הפסק הוא כדין מ"מ מה שפוסקין וסומכין על העדים הוא שלא כדין ואף דשם פסול רק מדרבנן הוא משום שהוא רק ספק שמא אתי למסמך כנ"ל וכן ממש הכא אף שהמעשה אמת מ"מ מה שיסמכו על העדים שלא כדין כנ"ל. וכן הא דאמר בש"ס פ' ד' אחין גבי דלא תיקנו זמן בקדושין משום דהיכי נעביד כו' נינחי' גבי עדים זימנין דחזי בכתבא כו' ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם כו' ע"ש. וג"כ מאי בכך הא יפסקו כדין שבאמת מקודשת אף שיעידו מפי כתבם. וע"כ צ"ל ג"כ כנ"ל דמ"מ מה שיסמכו הב"ד על העדים יהי' שלא כדין וכנ"ל. וכן פ' ג"פ גבי מקושר דאמר דלמא אתי לקיומי בחד קרוב ע"ש ואף שהוא אמת צ"ל ג"כ כנ"ל

ויש לפרש דברי הש"ך ז"ל דבשלמא התם בכל הני יגרום שהב"ד יפסקו ע"פ הפסולים שלא כדין ויעברו אלא יומתו כו' וכה"ג שיעשו שלא כדין. אבל כאן כיון שגם בלא עדותו יחייבו שבועה ע"פ הפסול לבדו ויפסקו ג"כ שלא כדין ורק במה שמעיד יחייבו ממון בשביל שמעיד גם הוא וזהו כדין ואינו מוסיף כלל שיהי' שלא כדין יותר במה שמעיד מבלא עדותו. וע"ז תירץ הש"ך ז"ל שפיר כיון דהדין הוא נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה וא"כ ע"י עדותו מה שיפסקו לחייב ממון יהי' ג"כ שלא כדין דהא גם עדותו בטל וגורם יותר שלא כדין בעדותו לסמוך על הפסולין לחייב מטון ודמי להנך דלעיל כמ"ש

הנה בדין הנ"ל יש לישב מה דקשה לכאורה פ"ב דכתובות דקאמר ל"ש אלא אנוסים מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין אדם משים עצמו רשע ולא מהימני אף באין כ"י יוצא ממ"א ואיכא מיגו ע"ש וקשה דמשמע דאיירי שכל אחד מעיד על עצמו וגם על חבירו שהיו אנוסים וא"כ כיון דאיכא מיגו נהי דמה שאומר על עצמו שהי' אנוס מחמת ממון אינו נאמן משום אין אדם כו' מ"מ לענין מה שמעיד על חבירו שהי' אנוס ע"ז יהי' נאמן במיגו דע"ז לא שייך אין אדם כו' כיון שמעיד על חבירו וכן חבירו עליו דהא בתרי גופי קי"ל פלגינן דיבורי' ואף שעל עצמו אינו נאמן יהי' נאמן על חבירו כנ"ל

ולהנ"ל א"ש כיון דאמרינן ביודע בחבירו שהוא רשע דאסור להצטרף ועובר באל תשת כו' וממילא כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר כנחקרה בב"ד כו' אסור לחתום ג"כ על השטר כשיודע שחבירו שחותם הוא רשע כנ"ל. וא"כ במה שאומר שחבירו העד הב' הי' אנוס מחמת ממון ממילא ג"כ עושה עצמו רשע אף שהוא חתם באמת מ"מ עבר באל תשת כו' שחתם עם רשע והעיד עמו וא"כ שוב שייך גם על זה אין אדם משים עצמו רשע דגם על מה שמעיד אחבירו שהי' אנוס ג"כ משים עצמו רשע אף שחתם באמת ושפיר אינו נאמן במיגו כלל גם על חבירו כנ"ל. ואף דעדי השטר חותמין זה בלא זה ויכול להיות שחתם הוא לבדו מקודם באמת ואח"כ חתם האנוס ולא נצטרף כלל. מ"מ ז"א דכיון שאומר שחתמו יחד והיו אנוסים א"כ שוב לענין זה שלא נאמין לו שחתם יחד הוי חד גופא דלא פלגינן דיבורי' דצריכין להאמינו לענין זה שהי' אנוס ולא ע"ז שחתם אז רק אח"כ וגם זה לא העיד כמ"ש תוס' שם ולא פלגינן כנ"ל. ובזה יתיישב שם מה שהקשו דדחה רבא כיון שהגיד כו' אלא אמר רבא ל"ש כו' והקשו הא לא דחה רק מאי דבעי למימר דבסיפא נאמנין מחמת נפשות ודחה כיון שהגיד אבל מאי דאמר רב"ח דבאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים אנוסים גם מחמת ממון זה לא דחה כלל ולמה חזר גם מזה ע"ש. ולמ"ש י"ל דכל הטעם דבעי רב"ח למימר דנאמנים ברישא מחמת ממון היינו משום דסובר כנ"ל נהי דאין אדם משים כו' מ"מ נאמן על חבירו דהי' אנוס במיגו כנ"ל דאין לומר כתירוץ הנ"ל דגם בזה משים עצמו רשע שהעיד עם פסול ז"א דלס"ד דרב"ח דבשטר לא שייך כיון שהגיד דלא מיקרי עדות בשטר א"כ לא עבר באל תשת שלא העיד עמו עדיין כלל ולכך בעי למימר שפיר דנאמן במיגו על חבירו כנ"ל דלא שייך אין אדם כו'. וממילא א"ש דדחה רבא כיון שהגיד כו' דעדים החתומים כו' כנחקרה כו' א"כ ממילא נדחה גם מה דבעי למימר דנאמן ברישא במיגו מחמת ממון. ז"א דגם מה שמעיד על חבירו שייך אין אדם כו' שנצטרף עמו כיון דהוי כנחקרה עדותן כו' וממילא אינו נאמן גם על חבירו וחזר רבא שפיר גם מזה דתלוי זה בזה כנ"ל

או י"ל בדברי הש"ך ז"ל למאי שכ' תוס' ב"ב (ל"ד) דלכך אמרינן