חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קפב

תוך כ"ד לא נפסל אז או דלאותו דבר עדיין אינו פסול. אך ז"א דמ"מ הא צריכין להעיד ג"כ שנגמר הדין על פיהם וזה ראה ג"כ ואז הי' פסול כבר ופוסל כנ"ל וא"ש. ושפיר פוסל על זה עדות הכשרים המזימים שמעידים שהעידו אלו לפני הב"ד ונגמר הדין על פיהם ולא יועיל הזמה גם בב"ד אחר ושוב פסול עכשיו קרובים לדיינים מטעם עשאאי"ל כנ"ל. אך בזה שוב תלוי אי כיוון להעיד דהא הכשרים כיוונו להעיד ע"ז שהעידו. אך גם הם יוכלו לומר שכיוון כל א' על חבירו להעיד שנגמר הדין כנ"ל ופוסל הכשרים או י"ל דהא הדיינים עצמם ראו ג"כ שהעדים העידו בפניהם וגמרו הדין ע"פ וכיון שהם קרובים פוסלים הם בעצמם עדות הכשרים המזימים שמעידים שהעידו אלו בפניהם ונגמר הדין כיון שנצטרפו בראי' כנ"ל. ואפשר דזה מיקרי כמו כיוון להעיד כיון שקבלו עדותן ונגמר הדין כנ"ל. ומ"מ אף למאי שדחה הר"ן ז"ל טעם הנ"ל מ"מ נראה דאם לא הי' אנשים אחרים בשעה שהעידו אלו לפני הב"ד שהם קרובים ודאי פסול דלא משכחת לה הזמה בשום פנים כיון שלא יהי' עדים אחרים שהעידו וגמרו הדין ע"פ רק זה הב"ד והם קרובים ולא יועיל עדותן כנ"ל

ובזה י"ל מאי דקשה דמשמע דעדים קרובים לדיינים פסולין בכל מקום אף בעדות שהוא רק מדרבנן ובאמת הא קי"ל דעד נעשה דיין בדרבנן וא"כ אף דלא יקבלו הזמה על עצמם כשר בדרבנן כמ"ש תוס' פ"ב דכתובות. וא"כ למה יפסלו קרובים לדיינים דג"כ הוא טעם הנ"ל ולקמן סי' מ"ו ס' י"ח דצריך שיהי' עידי קיום רחוקים מדייני קיום כו' ע"ש והר"ן ז"ל הביא ראי' זו בשם הרשב"א ע"ש. ולמ"ש י"ל דבעד נעשה דיין שפיר יועיל ההזמה בפני אחרים דלא שייך שיופסל מטעם נמצא א' כו' דהא הוא בע"ד ועושה דבר ואינו בגדר עד ואינו פוסל הכשרים משא"כ בקרובים לדיינים כנ"ל

עוד י"ל הטעם בקרובים לדיינים דפסולים לדברי הר"ן ז"ל הנ"ל דהא באמת אי אפשר בהזמה רק כשיש עדים בשעת העדות שרואים שאותן העדים מעידין לפני הב"ד שיוכלו אח"כ להעיד בהזמה שהעידו אלו כנ"ל. והתוס' פ"ב דקדושין כ' הטעם דעד הצריך שבועה פסול דכתיב ע"פ ב' עדים כו' היינו שיהיו נאמנים בעדותן לבד ולא יצטרכו לדבר אחר ע"ש. וכתב הח"מ וב"ש אה"ע סי' ל"ה דגם היכא דאיכא עד המסייע דפוטרו משבועה ג"כ אינו מועיל כיון שאינו נאמן בעדותו לבד וצריך עוד עד ע"ש וזה הטעם דחצי דבר לא מהני ע"ש. ורשב"ם פ' י"נ דקי"ג כתב דלכך נמצא א' כו' פוסל בראי' לחוד משום דעל הראי' מיד נקרא עליו שם עד וכן לענין תחילתו בפסול ע"ש וא"כ הכא בקרובים לדיינים כיון דפסול עדותם לחוד משום עשאאי"ל דלא יועיל עדות הב"ד שהם קרובים ורק משום שיש כאן עדים אחרים הרואים שמעידים לכך יועיל. וא"כ על אותן העדים נקרא ג"כ שם עד על הראי' לחוד וא"כ אין העדים נאמנים בעדותן לחוד ולא קרינן ע"פ ב' יקום דבר דצריכין לעדים אחרים שיראו שמעידים דבלא זה אינם נאמנין דהוי עשאאי"ל כנ"ל ואף עכשיו אינו מועיל כנ"ל. ואף שיש לדחות מ"מ אינו מוכרח. ואף דאינו נקרא עד בראי' רק היכא שמכוין להעיד. מ"מ י"ל למ"ש דיופסל מטעם נמצא א' כו' על זה העדות שהעידו כו' רק די"ל דהפסול לא כיוון להעיד וכנ"ל. וא"כ צריך שהכשרים יכוונו להעיד דאל"ה פוסל כמ"ש הש"ך וא"כ אינו מועיל עדותם רק שגם אלו יכוונו להעיד ושוב נקרא עד וממילא לא קרינן ע"פ ב' יקום דבר כיון שצריכין לאלו ושיכוונו להעיד וכנ"ל. ויש לדחות דלא מיקרי עד הצריך כו' רק היכא שצריך עוד דבר אחר לאמת דבריו כגון שישבע שכן הוא או שיעיד עד אחר שכדבריו אמת כנ"ל. משא"כ הכא שבדבריו לחוד נאמן ואינו צריך ראי' לאמת דבריו רק משום דגזה"כ דבעינן ראוי להזמה וצריכין שיהי' עדים לענין זה כנ"ל ואינו מוכרח

עוד לכאורה י"ל בעדים קרובים זה לזה כיון דקי"ל היכא שמעיד לזכות קרובו וגם נגד אחר אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שיש עליו שם עד וכמ"ש הראב"ד גבי פלוני רבע שורי כו' ע"ש. וא"כ כיון דבעדות נפשות פסול עדות מיוחדת וצריך בל עד להעיד שגם העד הב' ראה עמו ובל"ז אינו חייב מיתה וא"כ בקרובים זה לזה כשכבר העיד עד הראשון ואח"כ מעיד הב' ג"כ לחייב מיתה ומעיד שגם העד הראשון ראה עמו דצריך להעיד כנ"ל וא"כ מעיד בזה ב' דברים אחת לחוב האחר לחייב מיתה וב' ג"כ לזכות קרובו שמעיד על העד הראשון שאמת העיד שראה עמו ויש נפקא מינה בעדותו על קרובו לזכותו כשבאים אח"כ ב' עדים להכחיש הראשון שלא ראה וא"כ בלא עדות האחר הי' נפסל לעדות ולשבועה דהוי תרי בחד שמעידים עליו דשקר העיד וע"י עדותו שהעיד עליו שראה הוי תרי ותרי ואינו נפסל וא"כ יש בעדותו זה זכות להקרוב שכבר העיד וא"כ כיון דלענין זה בטל דהיא קרוב שוב בטל גם לענין חיוב מיתה לאחר דהוי עדות שבטלה מקצתה כו' ובדיבור א' לכ"ע לא פלגינן דיבורי' וכאן דיבור זה עצמו שהוא לזכות היינו שראה זה עצמו מחייב מיתה דאל"ה הוי עדות מיוחדת דפסול בנפשות כנ"ל ובטל ממילא כולו כנ"ל

אך באמת כיון שמעידים כל א' תוך כדי דיבור כו' א"כ לא מיקרי כלל מעיד לזכותו דהא בשעה שמעיד הב' עדיין יכול הראשון לחזור מעדותו לגמרי ולכך שפיר מהני וכדאמר (ב"ק ע"ג) לענין פסול שאינו נפסל עד אחר כדי דיבור כו' וכן הכא כנ"ל. אך באמת הא דתוך כ"ד כדיבור הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' (שם) וא"כ מדאורייתא דאינו יכול לחזור גם תוך כ"ד שפיר אינו מועיל כנ"ל. וא"כ ליכא למימר מקרא דלא יומתו כו' דהא מדאורייתא בל"ז פסול בנפשות מטעם דצריך שיעיד כל א' על חבירו כנ"ל כיון דלאו כדיבור דמי ולהפוסקים דיכול לחזור קודם שנחקרה עדותו בב"ד א"ש אך יש חולקיה ע"ש. וגם להפוסקים הנ"ל י"ל דאף שיכול לחזור מ"מ כל זמן שלא חזר בו מיקרי נוגע לקרובו דהא עדיין לא חזר בו כנ"ל. גם דוחק לומר דאיירי בהעידו שניהם בבת אחת דהא אי אפשר לצמצם

אך רבא לטעמי' י"ל דבעי ש"ס פ' חזקת למימר דרבא כר"ח דבהדי סהדי שקרי כו' וא"כ אינו נוגע כלל דהא גם שמעיד גם הוא עליו מ"מ יפסל כשיכחישו אף דהוא תרי ותרי כנ"ל. ולכך יליף שפיר מקרא דובנים דגם בנפשות צריך טעם הנ"ל. אבל לדידן דקי"ל כר"ה א"כ ליכא למימר מקרא דובנים דהא בל"ז פסול בנפשות דנוגע כנ"ל וא"כ מנ"ל בממון דפסול קרובים זה לזה ולכך ע"כ צריך לטעמא דהזמה כנ"ל. אמנם באמת נראה דז"א דלא מיקרי כלל נוגע בשביל זה כיון דעכשיו עדיין אין כאן עדי הכחשה רק שמא יכחישו כנ"ל. ועיין סנהדרין ר"פ ז"ב גבי צריך לברר ע"ש

סימן לד

סעיף א' רשע הי' פסול לעדות ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד הב' שעמו הוא עד שקר שאסור לו להעיד

(א) ואפילו עד כשר כו' אסור לו להעיד כו'. הרמב"ם והטור כתבו משום דכתיב אל תשת ידך עם רשע כו' וזה השית ידו עם רשע כו'. והכ"מ ובב"י תמה עליהם דהא בשבועות פ' שה"ע קאמר מנין לעד היודע בחבירו שהוא גזלן כו' שנא' מדבר שקר תרחק ולא קאמר מהאי קרא דאל תשת כו' והניח בצ"ע

ונראה לישב דהנה יש לדקדק עוד למה קאמר בש"ס מנין כו' היודע שהוא גזלן כו' למה נקיט גזלן טפי משאר פסולים הוי לי' למנקט סתם ויודע שהוא רשע כמו דנקטו כרמב"ם וטור. ונראה דהנה לכאורה קשיא לי למאי דמבואר לקמן בש"ע סי' צ"ב סעי' ג' וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו פסול לשבועה ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו אבל בלא עדים אינו חשוד דשמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו כו' ע"ש. ובסמ"ע שם וכן כ' תוס' ונ"י ריש ב"מ להדיא דגם בכל גזלן דפסול לעדות ולשבועה ולא אמרינן שמא ס' מ"י כו' משום דכיון דיש עדים ונתברר שגזל אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשאין עדים אף דאמרינן ממ"נ אם גזל ישבע לשקר מ"מ אף שגזל כיון שאין עדים תלינן בס' מלוה כו' ע"ש. גם