חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קפ

רק שהתורה אמרה שאינו חייב באופן אחר רק כשמעידים ב' והוזמו וזה לא מיקרי בעדות בנים אף שכבר נתחייב אז מ"מ לא הי' העדות לחייבו רק שגורם והוי כמו התם בבא עלי' אח"כ כיון שלא העיד לחייבו כנ"ל. אך מ"מ אינו מוכרח דאעפ"כ יש לחלק בין שאינו גורם כלל בשעת עדות ובין כאן דגורם בשעת עדות וכנ"ל וא"ש

עוד יש ליישב הרי"ף והרא"ש הנ"ל דהנה הר"ן ז"ל סוף פ"ב דכתובות כ' וז"ל אבל אם היינו באין לחלק הייתי אומר דכיון שאמרה תורה לא יומתו בעדות בנים כו' סברא דכל שאנו צריכין שידע קרובו בעבירה שעשה והוזם נהרג על פיו מיקרי הלכך כל שהעיד לפני דיין קרוב אינו נהרג אלא מפני שדיין קרובו יודע בעבירה כו' ומשלם בעדות אחיו מיקרי. אבל ב' אחין שהעידו והוזמו דאין צריך שידע הא' בעדות האחר דהא קי"ל שומעין דבריו של זה היום וזה למחר לא מיקרי משלם על פיו כו'. אבל אינו נח לי כיון דירושלמי פוסל גם קרובים זה לזה מטעם הנ"ל ובגמ' אידחי לה כו' ע"ש. ונראה דהא לכאורה דבריו תמוהים דלסברא הנ"ל א"כ עדיין קשה דהא דקי"ל שומעין דבריו של זה כו' הוא דוקא בדיני ממונות אבל בנפשות צריך שיעידו כא' כמבואר ברמב"ם ז"ל (פ"ד מה"ע) להדיא ובשאר פוסקים. וא"כ למה דחה רבא דברי רב"ח דאמר להדיא נמצא זה נהרג בעדות אחיו וקאי אנפשות וא"כ צריך שידע כל עד מעדות חבירו והוי נהרג על פיו כמו בקרובים לדיינים. ומאי ראי' מייתי מהא דג' אחין הא התם א"צ שידע כו' ואמרינן שפיר דהזמה מעלמא אתי משא"כ כאן. ואפשר לומר דקושית רבא דלמה פסול בממון קרובים זה לזה וע"כ דאף שאינו יודע מחבירו פסול ונקרא משלם על פיו. והקשה שפיר מג' אחין כו' דמוכח עכ"פ דהיכא דאין צריך לידע אמרינן דמעלמא אתי וקשה בממון והוצרך לומר מקרא דובנים כו'. ובזה הי' מיושב הלשון דאמר רבא ולטעמיך דאינו מדוקדק דזה משמע גם לדידך עדיין קשה ובאמת הקושיא דמבואר במשנה היפך מדבריו כנ"ל. ולמ"ש מיושב דבאמת ארמב"ם גופי' לא קשה כלל מהתם דהא אין צריך שידע משא"כ בנפשות רק דפריך ולטעמיך עדיין קשה בממון למה פסלינן קרובים וצ"ל דאף דא"צ שידע מיקרי משלם על פיו וקשה ממתניתין דג' אחין. וא"ש דמדוקדק כנ"ל

ומיושבים ממילא רי"ף ורא"ש הנ"ל דהא בירושלמי קאי להדיא אנפשות ע"ש. ובזה אמר שפיר הטעם גם בקרובים זה לזה משום הזמה דנהרג על פיו כיון דצריך שידע פו' ובנפשות לא אדחי כלל סברת רב"ח והביאו להלכה דנפקא מינה ממילא בקרובים לדיינים דגם בממון צריך שידע הקרוב שפיר פסול גם בממון משום טעמא דהזמה כנ"ל ולא קשה כלל קושית הר"ן במ"ש ואינו נח לי ע"ש

אך קשה דא"כ איך משני רבא דמקרא דובנים כו' הא האי קרא כתיב בנפשות לא יומתו כו' וא"כ למה כתבה התורה דפסול בנפשות קרובים זה לזה הא בנפשות בל"ז פסול משום עדות שאאי"ל דצריך שידע כו'. וזה דוחק לומר דכתבה התורה רק למילף מינה בממון דפסול דלא שייך טעמא דהזמה. דדוחק כיון דבנפשות לא צריך הקרא כלל וע"כ דמסיק דלא אמרינן סברא הנ"ל אף בנפשות אף דצריך שידע ולכך איצטריך לגופי' בנפשות וממילא ילפינן ממון כנ"ל. אמנם י"ל דלא קשה דרבא לטעמי' דסובר סנהדרין ע"ח עידי טריפה שהוזמו נהרגין דלא בעינן במזימין עדות שאתה יכול להזימו משום דחידוש הוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם ע"ש. וא"כ א"ש דיליף מקרא ובנים דלדידי' אצטריך הקרא גם בנפשות לגופי' דאי הוי פסול רק משום הזמה א"כ בעדים המזימים אם הם קרובים זה לזה היו כשרים גם בנפשות דהא לא בעינן עשאאי"ל במזימין ולכך הוצרכה התורה לומר קרא דובנים דפסול מצד עצמו ופסול גם במזימין כנ"ל. וממילא ילפינן גם בממון לפסול כיון דצריך לגופי' כנ"ל

ומיושב הירושלמי הנ"ל יותר. דלכל התירוצים קשה דאף דשייך גם טעם הזמה מ"מ למה לא הביאו קרא דובנים כו'. ולהנ"ל א"ש דלדידן דקי"ל החם כר' אשי דעדי טריפה אין נהרגין דבכל עדות בעינן ראוי להזמה. וא"כ ממילא ליכא למימר כלל מקרא דובנים דהא לא איצטריך כלל בנפשות דבל"ז בעינן תמיד ראוי להזמה וע"כ דלא אתי להא ולא הביאו רק טעמא דהזמה וא"ש. אך לכאורה א"כ מנ"ל לדידן בממון דפסול קרובים זה לזה הא בממון אין צריך שידע כו' וקרא דובנים לא אתי להכי כנ"ל. אך לא קשה כמו דמקיש בירושלמי דיינים לעדים דאמרה תורה הרוג ע"פ עדים כו' ע"ש. ואף דלא שייך כלל בדיינים טעמא דהזמה מ"מ מקשינן ופסול וכמו כן ממון לנפשות דילפינן ממשפט א' וכיון דבנפשות פסול משום הזמה דשם צריך שידע ממילא גם בממון אף דא"צ שידע מ"מ מקשינן דפסול משום משפט אחד. וא"ל דא"כ עדיין קשה מאי פריך רבא מג' אחין כו' הא בנפשות צריך שידע וממילא גם בממון פסול משום משפט א' כנ"ל. ז"א דרבא לא ס"ל הנ"ל שנקיש במה דלא שייך ולכך יליף מקרא דובנים דלדידי' אצטריך לגופי' כנ"ל. אבל לדידן דליכא למימר דובנים אתי להכי דהא בנפשות לא איצטרך דבעינן תמיד ראוי להזמה וכיון דליכא למילף כנ"ל ע"כ צריך לומר דמקשינן ממון לנפשות לפסול קרובים זה לזה אף דלא שייך בממון הטעם דהזמה כנ"ל כיון דליכא קרא אחרינ' כנ"ל וא"ש דהביאו רי"ף והרא"ש רק טעם הירושלמי דלדידן ליכא למימר רק טעם הנ"ל וא"ש

או י"ל דרבא דייק שפיר מהא דג' אחין כו' דא"ל כנ"ל וכסברת הר"ן ז"ל דמשום שאין קרובו צריך לידע בממון לא מיקרי משלם ע"פ אחיו כנ"ל. דהא התוס' ונ"י שם הקשו למה משלמים הא יכולין לומר הראשונים מי הוי ידעינן דכל דקאי בב"ד לאסהודי אתי ולא באנו אלא לחייב המחזיק פירות של שנה אחת וכדאמרינן גבי שור המועד כו' לחייבי' פלגא נזקא אתינן כו'. ותירץ הרמב"ן ז"ל שם בשם הרי"ן מגא"ש דבאמת י"ל דאיירי כגון שבאו רצופין או דמרמזי רמוזא שידעו כל כת מחברתה וכדמשני בשור המועד ע"ש. וא"כ ממילא לטעם הר"ן הנ"ל גם שם פסול דהא אם לא ידע כל אחד מעדות קרובו הכת האחרת לא הי' משלם כנ"ל דיכול לומר לפירות אתי ורק משום דבאו רצופים כו' שיודעין כל אחד מחברתה ולכך משלמים. וא"כ ממילא הוי לי' משלם על פי אחיו וכמו בנפשות וג"כ לא הי' מועיל העדות אם לא הי' יודעין זה מזה דהי' עדות שא"א יכול להזימו כיון שיוכלו לומר דאתי לפירות כנ"ל רק משום שיודעין כו'. ופריך רבא שפיר דמוכח דהזמה מעלמא אתי אף היכא דצריך לידע וממילא גם בנפשות כן כנ"ל. ואף דתוס' תירצו שם משום דלא מייתי חובתי' לנפשי' כיון שהביאם המחזיק באו להחזיקו ע"ש. מ"מ י"ל דרבא לא ס"ל סברא הנ"ל וע"כ דאיירי ברצופין ויודעין זה מזה וממילא דייק שפיר

ומיושב לדידן דקי"ל בב"מ כ"ח לענין חוזר ומגיד דלא מייתי חוב לנפשי' ויכולין לחזור ולהגיד בשביל זה ע"ש וממילא ג"כ שפיר תירוץ תוס' הנ"ל דחייבים דודאי באו להחזיק הקרקע כשיעידו עוד עדים כו'. וממילא אף שאינם יודעין זה מזה חייבים ושוב לא מיקרי משלם בעדות אחיו כסברת הר"ן ז"ל הנ"ל ואין ראי' לנפשות צריך שיעידו כאחד שפיר י"ל טעמא דהזמה כנ"ל וא"ש

עוד י"ל למאי דקי"ל דנמצא אחד קרוב או פסול גם עדות הכשרים בטלה היכא דכיוונו להעיד ובנפשות אם התרו בהם וא"כ בהזמה אם אומרים עמנו הייתם ופסול ג"כ מעיד עמהם שראה שאותן העדים היו עמהם אז ממילא גם עדות הכשרים בטלה ואין כאן הזמה כמו בכל העדיות וכאן גם בלא התרו בהם דעדים זוממים אין צריכים התראה והוא כמו בממון כנ"ל. וממילא למאי דפסק בש"ע לקמן סי' ל"ו דבנצטרפו בראי' לחוד ג"כ פוסל אף שלא העיד הפסול בב"ד רק כיוון להעיד לחוד פוסל ע"ש. ממילא גם בהזמה היכא שמעידים הכשרים שגם עד פסול היה עמהם אז וראה שאותן העדים הי' עמהם ג"כ בטלה כל העדות כיון דראי' לחוד פוסל כנ"ל. וא"כ למאי דפסק שם הש"ך ז"ל ריש סי' ל"ו דדוקא היכא דהכשרים כיוונו להעיד והפסול לא כיוון אז אינו פוסל הכשרים אבל היכא דגם הכשרים לא כיוונו להעיד ממילא אף שגם הפסול לא כיוון להעיד מ"מ פוסל עדות הכשרים כיון שכולם לא כיוונו ע"ש. וא"כ בהזמה אותן המזימין שראו שהעדים אלו הי' עמהם אז כשראו ג"כ לא כיוונו לראות כדי להעיד דהא לא הי' אז עדות כלל מה שהיו עמהם אלו כיון שלא העידו עדיין אז על זמן ההוא ולא שייך כיוונו להעיד וא"כ ממילא אם הי' פסול