חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קעט

הא לא מצינו בש"ס רק דבעינן עשאי"ל וכיון שראוי להזמה ודאי מועיל ולכך נראה לענ"ד פשוט דהא בהא תליא דהירושלמי דסובר דקרובים זה לזה פסולים מטעם דנהרג על פיו ולא סבר דהזמה מעלמא אתי ולכך פסק דקרובים לדיינים פסולים דגם בפני ב"ד אחר לא יועיל הזמה כיון דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"כ נהרג ע"פ קרובים שגמרו הדין וכן מבואר לשון הירושלמי נמצא מפיהם נהרגים כו' ולכך פסקו תוס' שפיר דלא כותי' כיון דבש"ס דילן דחה הנ"ל משום דהזמה מעלמא קאתי א"כ ממילא גם קרובים לדיינים יוכלו להזים בב"ד אחר דאף שע"י גמר דינם היו נהרגים מ"מ מעלמא אתי כנ"ל. וא"כ קשה על הרי"ף ורא"ש שכתבו טעם הנ"ל וממילא קרובים לדיינים פסולין ובאמת לש"ס דילן ראוי להיות כשר ויש נ"מ. והר"ן ז"ל כתב שם די"ל מקרא ובנים מוכח ג"כ דקרובים לדיינים פסולין ע"ש. ולהנ"ל אין נפקא מינה אבל קשה למה הביא טעם הנ"ל של ירושלמי כלל ע"ש. והרא"ש ז"ל פ"ב דכתובות כ' להדיא שם ואע"פ דפסק בירושלמי שלא יהיו עדים קרובים לדיינים היינו משום שלא יקבלו הזמה ולא שייך הכא ע"ש. וא"כ ע"כ שאינו סובר טעם הר"ן ז"ל דפסול קרובים לדיינים מקרא דובנים רק מטעם הזמה וקשה כנ"ל דהא אידחי לה וממילא כשר קרובים לדיינים כנ"ל

ונראה לישב דהנה הנ"י פ' חזקת הבתים אהא דג' אחין כו' כתב הטעם דאמרינן הזמה מעלמא קאתי שכמו אם ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' הוא או אחיו הרי זה נהרג ע"י עדות עצמו או קרובו משום דחיובא דהשתא מילתא אחריתי הוא ע"ש.. וזה ודאי דגם הירושלמי מודה בדין הנ"ל וע"כ צריך טעם לחלק. ונראה דבשלמא בדין הנ"ל בשעה שהעיד שהיא א"א לא הי' העדות נוגע כלל לחייב לא לו ולא לקרובו רק אח"כ כשבא עלי' נתחייב א"כ לא שייך שנהרג ע"פ עדות קרובו דהא עדות קרובו לא הי' מחייבו כלל באותו שעה שהעיד ושפיר מילתא אחריתי הוא כנ"ל. אבל זה נראה פשוט דאם העיד על אשה שנתקדשה כבר ואח"כ באים עדים ומעידים שקודם שהעיד הוא בא עני' קרובו נראה דודאי אינו נהרג דלא שייך מילתא אחריתי הוא דהא בשעת עדותו הי' לחייב את הקרוב כיון שכבר בא עלי' והעיד שא"א היא וחייב מיתה. ואף שלא הי' נודע אז שבא עלי' מ"מ מאי בכך כיון שבאמת הי' חייב טל ידו כנ"ל רק בבא עלי' אח"כ שייך הנ"ל. וא"כ קשה לכאורה דלא דמי כלל לדין הנ"ל דהא הכא בהזמה החיוב הוא על מה שהעיד שקר. וא"כ כיון שעדים קרובים זה לזה וכשהעידו בזה אחר זה א"כ כיון דאין נהרגין עד שיוזמו שניהם א"כ בשלמא על עד השני שפיר שייך טעם הנ"י דכשהוזמו מ"מ לא נקרא נהרג בעדות אחיו דהא בשעה שהעיד הראשון לא הי' נוגע כלל לחייב עד הב' שעדיין לא העיד ורק כשהעיד אח"כ וזה היי ממש כבא עלי' אח"כ דמילתא אחריתי הוא אבל על עד הראשון שפיר י"ל כשהוזמו דמיקרי נהרג בעדות אחיו דהא בשעה שהעיד הב' כבר הראשון העיד שקר ונתחייב ע"י עדות הב' והוי כמו בא עלי' מקודם בדין הנ"ל כיון דבשעת עדות הב' כבר נוגע לחייב הקרוב שכבר העיד שקר כנ"ל. וי"ל שפיר דלא מהני ולא דמי למ"ש הנ"י וממילא הוי עשאאי"ל כטעם הירושלמי דכיון שלא יועיל ההזמה על הראשון ממילא גם על הב' לא יועיל דאין עדים כו'. ולכאורה י"ל כיון דחזינן בבא הרוג ברגליו אינו נהר אף דודאי שקר העיד רק בהזמה גזה"כ לחייבו וא"כ שפיר אף שכבר העיד שקר מ"מ לא הי' נוגע עדות הב' לחייבו אז רק כשבאים עדי ההזמה ושוב הוי כבא עלי' אח"כ וכדין הנ"י הנ"ל. אך מ"מ לא דמי דאעפ"כ ע"י עדות ההזמה נתחייב על מה שהעיד שקר בשעת עדות דהא לא נולד אח"כ חיוב אחר וא"כ שפיר הי' נוגע אז לחייב הקרוב כנ"ל

והי' אפשר לומר דלרבא דסבר מכאן ולהבא נפסל משום דאין לך אלא משעת חידושו ואילך ע"ש. ואף דמחייבים אותם משום דשקר העידו וא"כ ודאי נפסלו מאז מ"מ אמרינן דבאמת מסברא דלא העידו שקר כלל רק דגזה"כ הוא לחייבם כשבאים עדי הזמה ואין דנין רק מכאן ואילך וא"כ שפיר סברת נ"י הנ"ל דהא אז בשעת עדות לא הי' נוגע כלל לחייבו דהחיוב הוא רק עכשיו משעת ההזמה מגזה"כ אף דמחזקינן לאמת והוי שפיר מילתא אחריתי כמו בבא עלי' אח"כ כנ"ל. ואף דלכאורה הוי כתרי בחד כיון שהם קרובים. מ"מ ז"א דלענין העדות היו שניהם כשכים. והוי תרי ותרי. והי' מיושב הנ"ל דרבא לטעמי' דחה שפיר סברת רמב"ח דהזמה מעלמא אתי משום דסובר מכאן ולהבא נפסל והוי שפיר מילתא אחריתי כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל כאביי דלמפרע נפסל דכיון שאמרה התורה לחייבם ממילא מחזיקים אותם למפרע בשקר א"כ שפיר פסקו הרי"ף והרא"ש טעמא דהזמה דלא שייך מעלמא אתי כיון שכבר נתחייב אז והי' נוגע לחייבו הוי נהרג בעדות אחיו כנ"ל דבאמת נתחייב מטעם עדות שקר כנ"ל. אך ז"א דא"כ עדיין קשיא מתני' דג' אחין כו' לדידן דלמפרע נפסל למה יועיל ההזמה הא משלם בעדות אחיו כנ"ל. וגם לרבא דמכאן ולהבא כו' מ"מ הוא דוקא לענין דברים אחרים אבל לא על דבר זה עצמו שמזימין אותם

אמנם י"ל בפשיטות דבמעידין שניהם תכ"ד שייך שפיר סברת נ"י הנ"ל דגם כאן לא נתחייב עדיין אז שהי' יכול לחזור בו גם אחר שהעיד הב' כיון שהעיד תוך כ"ד שלו. וכדאמר בש"ס (ב"ק ע"ג) הלכתא כגון שהעידו תכ"ד דלא שייך איגלאי מילתא דפסולין כו' שלא היו כלל פסולין עד אחר כ"ד כנ"ל. וכן בהנ"ל כיון שמעידין בב"א לא הי' מחייבו אז. ודחה רבא שפיר דמילתא אחריתי דהא גבי עדות נפשות לא מהני עד שיעידו שניהם כא' וא"כ ליכא למימר טעמא דפסולים משום הזמה שנהרג בעדות אחיו דכיון שהעידו כא' הוי מילתא אחריתי כנ"ל כיון שהוא תכ"ד כנ"ל ומייתי ראי' מהא דג' אחין כו' דנמצא משלם ע"פ כו' וע"כ דאיירי ג"כ תוך כ"ד ולכך אמרינן דהזמה מילתא אחריתי ואף אם העידו לאחר כ"ד הכת הג' מ"מ כיון דתני ג' אחין וא' מצטרף כו' וא"כ כשהעיד הקרוב מכת הג' מקודם ואח"כ האחר ג"כ אמרינן דמילתא אחריתי כו' כסברת הנ"י הנ"ל דכשהעיד הקרוב עדיין לא נתחייב קרובו עד הראשון מכת הא' כיון שעדיין לא העיד הב' לא הי' מתחייב הא' בעדותו עדיין רק כשמעיד הב' שאינו קרובו וזה הוי כבא עלי' אח"כ ומילתא אחריתי הוא כנ"ל ואינו משלם ע"פ קרובו כנ"ל ודחה שפיר ולכך יליף מקרא דובנים כו'

וא"כ מיושב הנ"ל דבממון מהני כשמעיד הב' אחר כ"ד דשומעין דבריו של זה היום כו' א"כ שפיר פסול בקרובים זה לזה ג"כ מטעם עשאאי"ל שיהי' משלם ע"פ קרובו דהעד א' משלם ע"פ הקרוב דכשמעיד הב' אחר כ"ד מתחייב הא' ולא שייך מילתא אחריתי כנ"ל. וממילא שפיר נפקא מינה בעדים קרובים לדיינים דפסולים גם לרבא דאאי"ל אף בב"ד אחר שמשלם ע"פ קרובו במה שגרמו הדין דלא שייך מילתא אחריתי הוא דבשעה שנגמר הדין כבר נתחייבו העדים ושפיר מיקרי משלם על פיו אף לרבא דהוי כבא עלי' כבר כנ"ל. ומיושב שפיר הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו להלכה ירושלמי הנ"ל דבקרובים לדיינים פסולים שפיר מטעם הזמה גם לדידן דלא שייך מילתא אחריתי כנ"ל

או י"ל דבעדים קרובים זה לזה דחה רבא שפיר גם במעיד הב' אחר כ"ד וכן בג' אחין אף שמעיד כת הג' אחר כ"ד והאחר מעיד קודם הקרוב מ"מ שייך הזמה מילתא אחריתי דלא נתחייב הקרוב כלל בשעה שהעיד קרובו דהא קי"ל אין העדים נעשים זוממין עד שנגמר הדין וא"כ לא נתחייב כלל אז שעדיין לא נגמר הדין ורק אח"כ כשנגמר הדין נתחייב וממילא הוי מילתא אחריתי כנ"י הנ"ל אבל בקרובים לדיינים שפיר לא שייך הנ"ל דהתם בשעה שהקרובים גומרים הדין נתחייב שפיר דאז נגמר הדין ולא שייך מילתא אחריתי ומשלם ע"פ אחיו ושפיר פסקו דפסול כנ"ל וא"ש

אמנם יש לפרש סברת הנ"י דגם דנתחייב מקודם שייך הנ"ל די"ל כוונתו כמו דחזינן בהעיד על אשה שמקודשת ואח"כ בא עלי' קרובו דחייב והיינו משום דהא דאמרה תורה לא יומתו אבות על בנים כו' היינו בעדות בנים שמעיד עליו שחייב משא"כ בהנ"ל שלא העיד כלל עליו לחייבו ואף שגורם אח"כ לחייבו הוי מילתא אחריתי כנ"ל. רק בבא עלי' מקודם באמת אינו מועיל דהא אז הוא העדות שחייב ממש שהיא מקודשת וחייב ולכך אינו מועיל משא"כ בבא עלי' אח"כ כנ"ל. וממילא ג"כ כאן כיון שהוא אינו מעיד עליו לחייבו כלל ואדרבה מעיד על המעשה שהיא אמת