חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קעח

פסולים בממון משום משפט א' דאיתקש לד"נ ע"ש. וכן י"ל כיון דטריפה פסול לכל עדות נפשות משום דהוי עשאאי"ל שוב פסול גם לממון מטעם משפט א' אף דלא שייך הטעם דעשאי"ל וכמו בדיינים ועדים הנ"ל ואף שיש לחלק קצת מ"מ אינו מוכרח וי"ל כן. אך להפוס' דעדים קרובים לדיינים כשר בממון משום דלא בעינן יכול להזימו ואף דכתיב משפט אחד מ"מ כיון שתקנו חכמים דלא בעינן יכול להזימו תקנו ג"כ דכל הפסולין מטעם עשאאי"ל יהיו כשרים בממון כנ"ל וממילא גם טריפה כשר בממון כנ"ל וכ' הד"מ שפיר די"ל דוקא בד"נ אבל בממון דלא בעינן עשאי"ל ועדים הקרובים כו' כשר בממון גם טריפה כשר כנ"ל וא"ש. עוד י"ל דברי הרמ"א ז"ל דהא אם העידו עדים שזה יתחייב לתת לזה מנה אחר שנה והוזמו גם העדים אינם חייבים לשלם רק אחר שנה כיון דכתיב כאשר זמם והם לא רצו לחייבו ליתן רק אחר שנה וכ"כ תוס' חולין י"א ע"ב כנ"ל שכ' שם לחד תרוצא דאם חובשין אותו י"ב חודש כו' וכיון שלא יהרגו הם רק אחר יב"ח גם הוא אינו נהרג רק אחר יב"ח ע"ש: וגם כאן כנ"ל כיון שלא חייבו אותו רק אחר שנה גם הם אינם חייבים רק אז כנ"ל. וא"כ משכחת לה בטריפה שהעיד עדות ממון ג"כ שיהי' עשאאי"ל כגון שהעיד באופן הנ"ל שזה יתחייב אחר יב"ח וא"כ הוי ג"כ עשאאי"ל שאם יוזם לא יתחייב רק אחר יב"ח וטריפה אינו חי יב"ח ומה שיתחייבו היורשים לא מיקרי יכול להזימו כיון שהוא לא יתחייב וא"כ אי הוי בעינן בממון עשאי"ל לא הי' מועיל עדותו בכה"ג וכ' הד"מ שפיר דדוקא בד"נ כ' המרדכי דפסול דבעינן עשאי"ל אבל בממון אף היכא דהוי עשאאי"ל כגון בכה"ג הנ"ל מ"מ כשר דלא בעינן יכול להזימן בממון כנ"ל וא"ש. כן י"ל שלא יהי' כטועה בדבר פשוט

הנה הש"ך ז"ל האריך להוכיח דכל הפוסקים מודים דגם בממון בעינן עשאי"ל ואם אמרו א"י בחקירות עדותן בטלה ע"ש רק דלכתחלה אין צריך לחקור אותם אבל אם חקרו ואמרו א"י בטל משום עשאאי"ל ע"ש. ונראה קצת ראי' לדבריו מדברי רש"י ב"ק פ' החובל פ"ח שכ' חד טעמא דקטן פסול לעדות משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו שאינו בר עונשין ע"ש. וזה מבואר בכל הש"ס דקטן פסול גם לעדות ממון. ואי נימא דלא בעי בממון מדרבנן יכול להזימו למה נפסל קטן וע"כ דבעי גם מדרבנן יכו להזימו. אך באמת דוחק גדול כיון דלא צריך לחקור מאי בכך שיודעים החקירות בלבם מ"מ אין יכולים להזימם כמו באומרים איני יודע. גם משמע מסתימת כל הפוסקים דגם בא"י כשר כנ"ל וקשה ראיות הש"ך ז"ל שהביא ע"ש. ונראה די"ל בפשיטות דהא דבעינן יכול להזימו הוא מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם כו' כמ"ש הפוסקים. והתוס' סנהדרין פ"א כ' דהיכא דמשכחת לה הזמה אף באופן רחוק מ"מ מיקרי יכול להזימו ע"ש גבי נגמר דינו כו'. והנה אף שאין יודעים כלל החקירות ג"כ משכחת לה הזמה שיבאו עדים ויאמרו עמנו הייתם מיום שגדלו ועד עתה ולא ראיתם וכיון דשייך הזמה באיזה אופן מיקרי יכול להזימו רק דהתורה אמרה דצריך ז' חקירות שצריך שיהי' יכול להזימו גם על החודש או על היום כו' כמ"ש רש"י ז"ל ריש היו בודקין ולכך באומרים א"י בחקירות עדותן בטלה. וא"כ כיון שתקנו חכמים דלא ליבעי דו"ח היינו ממילא ג"כ דלא ליבעי יכול להזימו על החקירות דכיון שאין חוקרים אותם ממילא לא שייך הזמה על החודש או על היום כנ"ל. אבל מ"מ לענין גוף הדין דילפינן מכאשר זמם דבעינן עכ"פ ראוי להזמה באיזה אופן לענין זה נשאר דינא דאורייתא רק דאף כשא"י החקירות משכחת לה הזמה כנ"ל. ולכך בקטן וכה"ג דלא שייך הזמה כלל שפיר פסול אף מדרבנן דלענין זה לא הי' צורך לתקן דלא היתה התקנה רק דלא ליבעי דו"ח וממילא לא ליבעי ג"כ יכול להזימו מצד החקירות אבל בעדים קרובים כו' וכה"ג דאין אופן כלל שיהי' יכול להזימם פסול גם מדרבנן מצד כאשר זמם דילפינן דבעינן יכול להזימם עכ"פ כנ"ל. ומיושב לשון הרמב"ם (פי"ז מה' מלוה) שכ' מכאן אתה למד כו' אע"פ שעשאאי"ל [כו'] שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה ע"ש ולמה שינה שהתחיל בעשאי"ל וסיים בדו"ח כו'. ולמ"ש א"ש דהיינו סאף שאי אתה יכול להזימו על החקירות מ"מ אין מדקדקין בדו"ח וממילא לא בעינן יכול להזימו בחקירות אבל אעפ"כ בעינן שיהי' יכול להזימו כנ"ל

ולדעת הש"ך ז"ל הי' נראה לישב דברי הרמב"ם פ' י"ג מה' גירושין שכתב אל יקשה בעיניך כו' שהתירו חכמים עד מפי עד כו' ובלא דו"ח כו' מש משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כו' ע"ש. וקשה דהא בש"ס סוף יבמות אמר הטעם דאין בודקין עדי נשים בדו"ח משים כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ולא בעינן משום נעילת דלת ע"ש ולמה כ' הרמב"ם טעם אחר. ולהנ"ל א"ש דלכאורה לדעת ש"ך ז"ל קשה כיון דכל הטעם דאין בודקין עדי נשים כו' משום דהוי כדיני ממונות וא"כ אם אירע שחקרו ואמרו א"י יהי' עדותן בטלה ובאמת משמע דכשר. אך נראה דלא קשה כלל דהא כל הפסולים כשרים לעדות אשה וא"כ גם הפסול דעדות שא"א יכול להזימו לא גרע משאר פסולים כמו קרובים וכה"ג וודאי כשר כשא"י החקירות בעדות מיתה ולכאורה למה לי' טעמא דכדיני ממונות דמיא. רק דלכאורה הי' ראוי לחקור לכתחלה דאולי יתכחשו ואף דבא"י כשר מ"מ אולי יתברר ששקר הוא וכמ"ש הריב"ש בדין מרומה כו'. וע"ז אמר בש"ס הטעם דכד"מ דמיא ולכך אין בודקין לכתחלה כו' וכדמייתי התם עובדא דר"ט דהבדיקה הי' אולי יתכחש ע"ש. ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל שכ' דהא דהתירו חכמים בלא דו"ח היינו דאף כשאומרים א"י כשר וע"ז לא סני הטעם הש"ס דמ"מ נפסל כמ"ש הש"ך ז"ל רק משום דהוי מילתא דעביד' לגלויי וכשרים כל הפסולים ולכך גם זה הפסול כשר וא"ש. אך אף אי נימא דלא כש"ך מ"מ מיושב רמב"ם הנ"ל דבל"ז לא סגי טעם הש"ס כמ"ש הרשב"א שם דוכי בשביל שיש בו צד ממון נכשיר עדות פסול ע"ש. רק משום דבל"ז כשר בדיעבד ככל הפסולים רק לענין לכתחלה לחקור אמר שפיר טעם הנ"ל. והוצרך הרמב"ם ז"ל שפיר לטעם דעבידא לגלויי כנ"ל. או דסובר דלא הוצרך בש"ס הטעם דכד"מ דמיא רק בשאר עדות נשים דבעינן כשרים אבל לא לעדות מיתה דבנ"ז נאמנים פסולים כנ"ל וא"ש

ומ"ש הש"ך ז"ל ראי' מפ' מרובה דאמר והא קי"ל דעדות שאאי"ל לא הוי עדות וכ' דדוחק לומר דדוקא בקנס קאמר ע"ש. ובאמת מצאתי להדיא שלא כדבריו בשיטה מקובצת שם שכ' וז"ל כ' הרמ"ה בפרטיו קי"ל כרבנן דעשאאי"ל לא הוי עדות ודוקא בדיני קנסות ונפשות אבל בממון בהודאות והלואות כיון דתקנו רבנן דלא ליבעי דו"ח הוי עדות ע"ש דמבואר דדוקא בקנס קאמר התם אבל בממון מהני מדרבנן כנ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח) שכ' אינו עדות בד"נ ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ל' ע"ש

סעיף י"ז העדים שקרובים זה לזה או שקרובים לדיינים פסולים

(ט) העדים שקרובים כו'. הנה בירושלמי הביאו הרי"ף והכא"ש פ' ז"ב ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם א' מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן נמצא זה נהרג על פיו ומנין שלא יהיו קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין כו' ע"ש. והוא תמוה מאד דהא בש"ס פ' ז"ב כ"ח אידחי האי טעמא בהדיא דאמר בנים לעלמא מנ"ל אמר רב"ח סברא הוא דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם כו' נמצא זה נהרג בעדות אחיו כו' אמ"ל רבא ולטעמיך הא דתנן ג' אחין וא' מצטרף עמהם הם ג' עדיות ועדות א' להזמה כו' נמצא משלם בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קאתי ה"נ מעלמא קאתי כו' ע"ש. וא"כ למה הביאו טעם הירושלמי להלכה כיון שנדחה להדיא בש"ס טעם הנ"ל והר"ן ז"ל פ"ב דכתובות תמה ג"כ עליהם ונדחק מאד שלא כתבו רק לעיקר הדין אבל לא מטעם הנ"ל ע"ש ומה גם דנראה דיש נ"מ גדולה דהא התוס' פ"ב דכתובות כ' דעדים קרובים לדיינים כשרים דנהי דהם לא יוכלו לקבל הזמה על קרוביהם מ"מ יכולין להזימם לפני ב"ד אחר ע"ש. וקשה ב' קושיות חדא איך חולקים התוס' על ירושלמי הנ"ל דמבואר להדיא דפסולים דלא מצינו בש"ס דילן חולק אזה. ועוד קשה להפו' דעדים קרובים לדיינים פסולים וכ' הטעם דבעינן שיהי' ראוי להזימם דוקא בפני אותו ב"ד שהעידו ע"ש. והוא תמוה ג"כ דמנ"ל