חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קעו

בשעת ראיית העדות מפני שהי' לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהי' לו הנאה בדבר ויעיד

(ז) בפיסול ממון כו'. הטעם כתבו הראשונים להראב"ד ז"ל כמ"ש לענין עדות שבטלה מקצתה כו' גבי פלוני רבעני כו' דעל מה שאין לו שם עד רק בע"ד לא שייך עדות שבטלה כו' וכמו כן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות דכשהי' נוגע לא הי' עליו שם עד כלל ומשעה שנעשה עד הי' כשר. וכ' הש"ך ז"ל דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה עדות שראה קודם שגירשה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו לדעת הראב"ד ע"ש. ולקמן סי' ל"ד כתב ג"כ לדחות דברי הרבוותא שפירשו טעם הנ"ל דלא סי' נקרא עד ודחה דבריהם דא"כ ביודע עדות לאשתו יהי' כשר אחר שגירשה. עוד כתב דנהי לענין עדות שבטלה כו' אמרינן שפיר כיון שאינו עד על זה לא שייך עדות שבטלה כו' אבל מ"מ תחלתו בפסלות קרינן בי' ע"ש. והנה הרמב"ן ובשיטה מקובצת ב"ב מ"ג הקשה דהא לממונו עד הוא ואיך נתנו הטעם דכיון שהי' נוגע לא הי' נקרא עד הא הראב"ד ז"ל בעצמו פירש הא דאמר ריש סנהדרין אין אדם קרוב אצל ממונו היינו דלא אמרינן שלא יהי' נקרא עד רק דנקרא עד פסול ואמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' גבי פלוני רבע שורי כו' וא"כ כיון שנקרא עד פסול שוב בעינן תחלתו וסופו בכשרות כנ"ל ודחו טעם הנ"ל ע"ש. ונראה פשוט דהא התם הוי לחוב שמעיד שרבע שורו ומפסיד לעצמו ובכל דוכתי נוגע כשר מה שהוא לחובתו גם יכול לעשות בשלו מה שירצה. ובתוס' ב"ק מ"א פירשו ג"כ דלכך ע"פ בעלים אינו נהרג השור משום דאדם קרוב אצל ממונו ע"ש. וקשה ג"כ הא לחוב כשר בכל דוכתי דלא הוי נוגע כלל וע"כ צ"ל דבשלמא בכל דוכתי אדם יכול לחוב בשלו אבל כאן בשור הנסקל שאמרה תורה דצריכין לדונו בסנהדרין ובכ"ג שפיר לא מהני מה שמעיד לחוב דאדם קרוב אצל ממונו כו' וממילא לא קשה הנ"ל דבזה אמר שפיר דאין אדם קרוב כו' דלא יהי' נקרא עד דהא באמת עדות שבטלה מקצתה דלענין לחוב שפיר נקרא עד רק דפסול ועדות שבטלה כו' כנ"ל. אבל בכל דוכתי לזכות דהוי נוגע שרוצה שיזכה שפיר הוי בע"ד ולא עד כיון דהוי כאלו מעיד דבר זה שלו הוא דאינו נקרא עד על זה כלל ולחוב באמת כשר בכל דוכתי דיכול לחוב בשלו כו' ואינו קרוב כלל. רק בשור הנסקל שייך דין הנ"ל דפסול מטעם קרוב לחוב והוי עד כנ"ל. ואח"כ מצאתי בחי' הר"ן ריש סנהדרין כענין מ"ש לחלק בין שור ובין עדות דעלמא לחוב ע"ש

ובזה מיושב ממילא מה שתמה הש"ך ז"ל דא"כ יהי' לעדות אשתו שגרשה כשר דלא נקרא עד כדאמרינן התם גבי פלוני בא על אשתי ע"ש. ולמ"ש י"ל פשוט דדוקא התם שהוא לחייב מיתה לאשתו שפיר אמרינן כיון דאשתו כגופו לא נקרא עד כנ"ל. אבל אם יודע עדות ממון לאשתו וא"כ הא באמת לממונו נקרא עד כמו ברבע שורי כו' רק דלזכות בכל מקום דהוי נוגע לא מיקרי עד כנ"ל. וא"כ לעדות ממון של אשתו שפיר הוי עד דאף דאשתו כגופו מ"מ הא לגבי ממון עצמו ג"כ נקרא עד היכא שאין לו הנאה ממנו וא"כ נהי דהוי ממון של עצמו מ"מ כיון שאין לו הנא' הוי עד רק דהוא עד פסול וממילא שפיר פסול להעיד אחר שגירשה לעדות ממון דהוי שפיר תחלתו בפסול כו' דעל ממון אשתו שפיר נק' עד פסול היכא שאינו נוגע לו ואם הוא נוגע לו ג"כ ודאי דלא מיקרי תחלתו בפסול באמת לראב"ד ז"ל והי' נ"מ בזה דכשמעיד על ממון אשתו היכא דלא שייך מה שקנתה אשתו כו' ואינו נוגע לו שייך עדות שבטלה מקצתה גם להראב"ד ז"ל דנקרא עד פסול ודוקא לענין מיתה כו' לא הוי עד משא"כ כנ"ל

ולכאורה הי' נראה ראי' לדברי הש"ך ז"ל דגם היכא דלא נקרא עד שייך תחלתו בפסול כו' דלענין נמצא א' קרוב או פסול כו' משמע מכל הפוסקים דאשה וקטן אינם פוסלים עדות הכשרים בצירופם. ועיין בתומים סי' ל"ז שהביא ראיות ע"ז משום דאינו פוסל רק מי שהוא בגדר עד ונפסל אבל הם אינם בגדר עד כלל ולכך אינם פוסלים כנ"ל. וא"כ בהא דקי"ל אלו נאמנים להעיד בגודלן כו' דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא מהני הוא לחוב ולא מיקרי נוגע רק דפסול מטעם קרוב וע"ז שייך שפיר משום דהוי תחלתו בפסול כו' ע"ש (סי' ל"ה). וא"כ לטעם רבוותא הנ"ל למה יפסל הא כיון דקטן אינו נקרא עד כלל א"כ לא שייך תחלתו בפסול כיון דמשעה שנקרא עד הי' בכשרות וכמו פיסול ממון הנ"ל וע"כ דאף דאינו בגדר עד מ"מ לענין תחלתו בפסול פסול כנ"ל. אך אין מזה ראי' חדא די"ל דסובר דגם קטן הוא בגדר עד להיות נקרא עד פסול אף לענין נמצא א' קא"פ כו'. ועוד דהא באמת אינו מבואר בש"ס הטעם גבי אלו נאמנים כו' דמשום תחלתו בפסול כו' פסול מדאורייתא ואדרבה להנ"ל מיושב מה שהקשו למה לי' בש"ס סוף פ"ב דכתובות התם לומר גבי עכו"ם הטעם דלא דייק וכן בעבד ע"ש הא בל"ז בכל הפסולים פסול תחלתו בפסול כו' ע"ש בש"ך סי' ל"ה ולהנ"ל א"ש דכיון שאינו בגדר עד לא נפסל כלל מטעם תחלתו בפסול כו' דמשעה שהי' עד הי' כשר כנ"ל. ולכך צריך לומר טעמא דלא דייק כנ"ל. אך באמת משמע דדוקא בנוגע אינו עד כלל משא"כ בהנך יש לחלק בין לענין נמצא א' כו' ובין לענין תחלתו בפסול כנ"ל

עוד הקשה הש"ך ז"ל על תירוץ הנ"ל דמאי חילוק דבשלמא לענין עדות שבטלה מקצתה אמרינן כיון שאינו עדו' כלל לא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' אבל לענין תחלתו בפסול כיון דבעינן שיהי' עד כשר בשעת ראי' וכיון שלא הי' עד ממילא בטל ע"ש. וי"ל דהנה לכאורה קשה למה יפסל בממון תחלתו בפסול הא קי"ל דבממון כשר לעדות ידיעה בלא ראי' כדאמר פ' שבועת העדות כדכתיב או ראה או ידע כו' ואף שלא ראה כיון שיודע בבירור שזה חייב לזה יכול להעיד ע"ש. וא"כ נהי דתחלתו בפסול בשעת ראי' מ"מ אח"כ כשנעשה כשר יודע בבירור שזה חייב לזה וא"כ נהי דאינו כשר להעיד מצד הראי' מ"מ הא כשר מחמת הידיעה לחוד וזה הוא בכשרות. דבשלמא במידי דבעי ראי' דוקא אמרינן שפיר כיון שאז הי' פסול ליכא ראי' משא"כ בממון כנ"ל. אך באמת לא קשה דהא פריך בערכין י"ח דגם כשהי' פסול באמצע יהי' פסול דוהוא עד היינו שיהי' עד מתחלה ועד סוף ומשני דכתיב או ראה כו' אם לא יגיד דאינו נקרא עד רק בראי' והגדה כו' ואז צריך להיות כשר ע"ש. וממילא א"ש דנהי דידיעה בלא ראי' כשר מ"מ כאי כיון שראה ובשעת ראי' שפיר נקרא עד והי' פסול שוב נפסל לגמרי אף הידיעה כיון דבשעה שנקרא עד הי' פסול לא מיקרי והוא עד דהא גם בתחלתו וסופו בכשרות רק באמצע נפסל הי' פסול ג"כ אם הי' נקרא עד רק משום שלא נקרא עד באמצע אבל כשראה דנקרא עד והי' פסול פסול כנ"ל. ואף דאומדנא לחוד מהני דזהו נקרא ידיעה בלא ראיי' ע"ש ויכול להעיד אף שאינו יודע רק מצד אומדנא ואלו הי' רואה אומדנא זו כשהי' כשר הי' מהני עדותו והכא שיודע בבירור אח"כ לא יועיל וע"כ דהתורה אמרה דנקרא עד בהתחלת הראי' וכיון שהי' אז ג"כ עד והי' פסול כנ"ל. וממילא מיושב דבפיסול ממון שלא הי' נקרא אז עד פסול כלל שוב כשר מטעם ידיעה בלא ראי' כנ"ל אך אין זה מוכרח דאם נאמר כנ"ל א"כ עדיין קשה קושית הש"ס התם דאף דנפסל באמצע יהי' פסול ומאי משני או ראה כו' הא בממון דקאי או ידע דגם בידיעה לחוד נק' עד וא"כ נק' עד גם באמצע מחמת הידיעה שיודע אז שחייב דגם זה הוא עדות כנ"ל וכיון דפסול אז ממילא לא קרינן והוא עד מתחלה ועד סוף ופסול לגמרי כנ"ל. וע"כ צ"ל דאינו נקרא עד רק בהתחלת הידיעה בשעה שנולד לו הידיעה ואף דמהני אומדנא מ"מ לא נקרא עד רק אז שראה האומדנא ונולד לו הידיעה וע"ז קאי או ידע אבל מה שיודע אח"כ מעצמו בלא דבר שנולד רק מקודם ע"ז לא נקרא עד על ידיעה זו ומשני שפיר ונסתר גם הנ"ל דגבי תחלתו בפסול על הידיעה לחוד בלא דבר לא מיקרי עד במה שיודע אח"כ מעצמו כשנעשה כשר כיון שהידיעה הוא רק מחמת הראי' שראה והראי' פסולה היתה וכנ"ל. או דעל הידיעה לחוד הוי עשאאי"ל דלא שייך חקירות על מה שיודע רק על הראי' וזה פסול משא"כ באומדנא כנ"ל

אבל מ"מ נראה דדוקא דבממון כשר ידיעה בלא ראי' אז כשר כשהי' נוגע אבל בד"נ דלא מהני ידיעה בלא ראי' ממילא גם כאן פסול דכיון דהראי' הי' בפסול רק אח"כ נעשה עד כשנסתלק ואז ליכא רק ידיעה בלא ראי'. והי' מיושב מה דקשה לכאורה דאמר ר"פ שבועת הפקדון דבעי התם הזיד בשבועת הפקדון והתרו