חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קעג

שפיר תקנו וכ"כ הר"ן גבי כופין את רבו כו' כיון דאחר שתקנו משחררו בשביל התקנה ואינו עובר אלא תחנם שפיר תקנו ע"ש וא"כ הכא שפיר כיון דבאמת פסולי עדות דרבנן לענין כל עדיות תקנו חכמים שלא יועיל עדותם כלום רק בעדי קדושין נימא דלא יועיל התקנת חכמים לבטל הקדושין לגמרי משום דאיך נקיים התקנה ונתיר אשת איש דאורייתא כנ"ל. ולמ"ש א"כ אם נאמר התקנה גם כאן בקדושין שלא יועיל עדותן כלל ואינה מקודשת כמו בכל מקום א"כ באמת גם מדאורייתא לא יהי' מועיל העדות באמת משום דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל דלא קרינן בי' והוא עד כיון דפסול מדרבנן לגמרי שאינו מועיל כלל וכמו התם לענין קרבן שבועה וא"כ שפיר יכולין לומר התקנה גבי קדושין כמו בכל מקום לענין כל עדות דפסלו אותם חכמים לגמרי ואעפ"כ אין כאן עקירת דבר מה"ת כיון שתקנו חכמים דפסול כנ"ל דשוב פסול מדאוריי' והוי מקדש בלא עדים כנ"ל ופסק הרי"ף ז"ל שפיר דאינו מועיל כלום כנ"ל וא"ש

סעיף י' זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זא"ז שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה אלא גזירת הכתוב הוא

(ד) זה שפסלה כו'. ונ"מ דאי הי' משום אוהב הי' חשש דמשקרים ובאמת אין פסול קרובים דמשקרים רק גזה"כ הוא דאף שהוא אמת פסולים. ולכך קי"ל לקמן סי' מ"ו דהי' חתום בשטר עד שלא נעשה חתנו כו' לא בעינן הוחזק כ"י בב"ד דהא אינו חשוד לשקר ולא חיישינן שהקדים משא"כ בנעשה גזלן בעינן ראו בידו דוקא דיש חשש שקר כו' ע"ש. וכן איתא בש"ס ב"ב קנ"ט דלאו משום דמשקרי רק דגזרת מלך הוא כו' ע"ש

ולכאורה יש לעיין דבשלמא בדבר דצריך עדים דוקא כמו בקדושין וכה"ג שפיר אמרינן כיון דהם פסולין ואינם עדים לא מהני אבל בממון דלא בעינן עדי' דוקא רק לידע אמיתת הדבר ואם באמת לוה ממנו אף בלא עדים חייב לשלם וא"כ כיון שקרובים מעידים ודאי אינם משקרים ובאמת לוה למה לא יתחייב לשלם אף שהם עדים פסולים מ"מ לא גרע מחזקה וכיון שידוע לב"ד יתחייב לשלם. דהא חזינן דע"י בירור זה מוציאין ממון דאל"כ בחתם בשטר כו' ונעשה חתנו נימא ג"כ שמא הקדימו בשקר. וע"כ דזה ברור דאינם משקרים ולמה לא יועיל לחייבו כנ"ל

ונראה פשוט דכך הוא הגזירת הכתוב דאף שאינם חשודים לשקר ואומרים אמת מ"מ ציותה התורה שנחזיק אותם למשקרים ולא נאמין להם שאומרים אמת כאלו לא הי' עדים כלל בדבר. וזה עצמו גזרה התורה שלא נדון ע"פ עדותם כלל לראי' על אמיתת הדבר. כיון דילפינן ממשפט אחד כו' דגם בממון פסולים קרובים ע"כ שכך היתה הגזירה שלא נחזיק לראי' כלל כנ"ל וא"ש. רק בחתם בשטר שאין זה ענין לעדות רק שמא הקדימו בשקר וע"ז אמרינן שפיר דודאי אינם אומרים שקר דע"ז אין כאן גזה"כ כנ"ל. וכבר כתבנו לעיל דבזה יש ליישב דעת הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ב' חתומים על השטר ובאו ב' ואומרים פסולי עדות היו כו' ע"ש. וכ' הר"ן ז"ל דבאומרים קרובים היו אז דוקא הוי תרי ותרי אבל באומרים גזלנים היו וכה"ג נאמנים האחרונים לגמרי ע"ש. ואינו מובן דמאי חילוק יש הא גם קרובים פסולים ואיך נאמנים להכחיש להיות תרי ותרי. ולמ"ש מיושב כיון דבקרובים אומרים אמת רק דגזה"כ הוא דאף שאומרים אמת נחזיק אותם למשקרים והיינו כשיודעין שהם קרובים אבל התם דע"ז עצמו אנו דנין שהם החתומים מעידים שאינם קרובים וב' מעידים עליהם שהם קרובים א"כ שפיר נאמנין גם הראשונים כיון דאומרים אמת רק דגזה"כ כנ"ל א"כ כיון שהם מעידים שאינם קרובים מעידים שאינו כלל גזה"כ לפוסלם וכיון שידוע לנו שאומרים אמת א"כ ידוע לנו שלא ציותה התורה כלל שלא להאמין להם דהא באמת אינם קרובים כלל אם אומרים אמת ואין כאן גזירת הכתוב ואף שב' אחרים מעידים כנגדם מ"מ הוי שפיר תרי ותרי שגם הם עדים כשרים לענין זה כנ"ל. אבל אם מעידים עליהם שהם גזלנין דהוא מחשש שקר א"כ אם באמת הם גזלנים גם על זה עצמם אינם נאמנין שאינם גזלנים דהא חשודים לשקר ולכך נאמנים האחרונים לגמרי משא"כ בקרובים דאף אי הם קרובים אינם משקרים א"כ אינם משקרים על זה שאינם קרובים והם עדים כשרים שפיר שאינו גזירת הכתוב כלל ונאמנים וא"ש. ולפ"ז הי' נ"מ אם העידו ב' עדים עדות ואח"כ באים עזים אחרים ומעידים שקרובים הם והם בעצמם אומרים שאינם קרובים הי' נראה דהוי תרי ותרי כיון שמעידים שאינם קרובים ואינם גזה"כ כנ"ל נאמנין ע"ז כיון שאומרים אמת כנ"ל ובגזלנים כה"ג לא הוי תרי ותרי כנ"ל. אך אפשר דהם נוגעים בעדות זה כדי שלא יתבטל עדותם כו' דבשלמא במ"ש הר"ן שפיר דשם העידו מיד בחתימתם שאינם קרובים ואז לא היו נוגעים של עדיין משא"כ כשכבר העידו כנ"ל

ולכאורה הי' קשה מאי דאמר כתובות פ' הכותב דאמר ר"פ כגון אבא מר ברי דקים לי בגווי' מרענא לשטרא פומי'. וכ' שם התוס' דאף קרוב דקים לי' בגווי' דלא משקר מרע אפומי' כו' ע"ש. וקשה הא ב' עדים קרובים ודאי קים לן בגוייהו דלא משקרי כנ"ל ואעפ"כ לא מרעינן שטרא אפומייהו דגזה"כ כנ"ל ולמה יהי' עדיף חד קרוב דקים לי' כו' מב' דודאי קים לן ואעפ"כ פסלה התורה כנ"ל

ונראה פשוט דדוקא בב' דמאי דקים לן אינו רק מחמת שהם עדים וע"ז הי' הגזה"כ דמחמת עדותם לא נדון כלל לראי' שהוא אמת וכיון שאין יודעין אותם כלל רק מחמת שהם עדים נימא הקים לן וזה הי' הגזה"כ דלא מהני משא"כ התם דהקים לי' אינו מחמת עדות רק שיודע שאינו משקר וע"ז לא הי' הגזירת הכתוב כיון שאין דנין הראי' מחמת עדות כלל ולכך מרע אפומי' כנ"ל

עוד י"ל הטעם בקרובים דכיון שכבר פסלה אותם התורה דאינם עדים שוב י"ל דמשקרים דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דאינו עד ולא שייך והנה עד שקר כו' ולא יועיל הזמה וממילא אין ראי' כלל שהוא אמת וממילא לא קים לן בגוייהו כלל שאינם משקרים משא"כ התם דקים לי' מצד עצמו שאינו משקר שפיר מרע לשטרי' אפומי' כנ"ל. ובחתם בשטר שם אינו ענין לעדות שיהי' צריך עשאאי"ל רק דלא חיישינן שהקדימו בשקר כיון שאינם חשודים כנ"ל. אך גם הפסול דעשאאי"ל נסתפקו אם הוא מחשש שקר דג"כ י"ל דהוא רק גזה"כ כאשר זמם כו' דבעינן ראוי להזמה והוי פסול כמו קרובים. ומדברי רש"י ז"ל פרק מרובה מבואר דהוא מחשש שקר ע"ש גבי פלוגתא דסומכוס ורבנן בפניכ' גנבתי ע"ש. וכן הרמב"ם בפי' המשנה סנהדרין ע"ש. או דבחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו שפיר אם הקדימו בשקר יכול להזימם על הזמן הכתוב בשטר דהא אז לא הי' קרוב והעיד אז כנ"ל

הסמ"ע כתב דהטור הביא עוד ראי' דאין פסול בשביל אוהב דהא אוהב כשר להעיד ובאמת לא כ' כלל לראי' דהא אינו מפורש. בתורה דאוהב כשר ובאמת פליג ר' יהודא וא"כ אדרבה נלמוד מכאן דאוהב פסול רק דכ' להיפוך כיון דחזינן דגם לחוב פסול וא"כ אין הטעם משום אוהב ע"כ וא"כ שוב אין ללמוד מכאן לפסול אוהב וכ' להיפך אוהב כשר דלא מוכח כנ"ל. וכן לשון הרמב"ם ג"כ לפיכך מדוקדק כנ"ל ולכך כ' בש"ע רק ראי' זה לחוד מהא דפסול לחוב כנ"ל

סעיף י"ב כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך אם מתה אשתו אע"פ שהניחה לו בנים הרי זה נתרחק וכשר (מיהו אם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק)

(ה) מיהו אם נפסק כו'. וכ' הש"ך ז"ל דאף לא נפסק ג"כ לא מהני משום דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' שלא יהא כשקרן. ותמהו דהא לעיל סי' כ"ח פסק גבי שלא בפני בע"ד דיכול לחזור ולהגיד לפני בע"ד ולא אמרינן עביד איניש כו'. וכן לקמן סי' מ"ה פסק דשטר שנתבטל מחמת שחתום עליו עד פסול