חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א יז

ע"כ דלא מהני כנ"ל. גם מהגמ' נראה קצת ראי' מסוף פ' ז"ב ל"א ע"ב דפריך אמרו לו אלמא דיינוה אתון השיאוהו כו' אלמא שדרוהו הכא אלא ה"ק דיינו אתון אי ציית ציית וא"ל השיאוהו כו' ופי' תוס' אי לא ציית אין הפי' לקיים הפס"ד רק שאומר לב"ד הגדול אזילנא ע"ש. וע"כ הפי' אי ציית לדון בפניהם ואח"כ אמר ר' אשי דיני קנסות הוי ובבבל לא דיינו והא דשלחו כו' לחלוק כבוד כו' ע"ש. למה פי' לחלוק כבוד הא הול"ל אי ציית שקיבל עליו לדון בפניכם וע"כ דלא מהני אבל בממון דל"ש או אין ח"כ מהני קבלה. ומצאתי לרי"ו במשרים כ' כן להדיא דמהני קבלה בשם התוס' מדכ' (ריש סנהדרין) דכל הני שדנו גזלות כו' שדחקו ע"י קבעו זימנא כו' משמע שע"י כן קבלו עליהם לדונם בבבל ע"ש וכ"כ המאירי בשיטה מקובצת פ' החובל ע"ש ובקנס לע"ד דלא מהני כנ"ל

סעיף ב' אדם שחבל בחבירו אין מגבין דיינים שאין סמוכים בא"י נזק צער ופגם ובושת וכופר אבל שבת ורפוי מגבין וי"א שאף רפוי ושבת אין דנין ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה כו'

(יג) נזק כו' אבל שבת כו'. היא דעת הרמב"ם ותמהו עליו דאמר בש"ס אדם באדם דל"ש אף דאית בי' ח"כ אין דנין ע"ש. והפי' הפשוט כמ"ש ב"י דדייק מדרבא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין דמשמע דדוקא נזק וכן מבואר לשון הרמב"ם פ"ה מה"ס כל הנישום כו' רק מה דלא שכיח היינו קטיעת יד וכה"ג שיהי' נפחת למכור זה לא שכיח אבל הכאה שיהי' בה חיוב שבת ורפוי שכיח. ולכך אמר כל הנישום דוקא שזה לא שכיח כו'. וממילא גם בקטיעת יד וכה"ג דנין שבת ורפוי דחיוב זה שכיח. ואף שנעשה באופן דלא שכיח דלא ס"ל כמ"ש תוס' לחלק בין גזלות שע"י חבלות. דכיון דהחיוב שכיח שפיר דנין וכן פי' הלח"מ שם. אולם לשון הרמב"ם אינו מיושב שהתחיל כל הנישום אין גובין כו' אבל שבת ורפוי מגבין שהרי יש בהן ח"כ ע"ש הי' לו לומר שגובין משום דשכיח דהא גם נזק ח"כ רק דל"ש כנ"ל

ולכאורה הי' נראה לפרש למאי דמסיק אתו רבנן כו' סוף סוף מלתא דל"ש הוא ע"ש (ב"ק דפ"ד) מבואר דאף היכא דלא שכיח שידונו זה הדין ג"כ חשוב מילתא דל"ש כיון דבלא אתו רבנן כו' אין דנין מועד שוב גם באתו הוי ל"ש. וא"כ כיון דבחצר דלא קיימא לאגרא חשוב לי' בש"ס זה לא חסר אף דיכול להשכירו כיון שאינו עומד לכך. וא"כ כיון שרוב אדם אין נמכרין בעבד ואין הפחת מפסידו ח"כ דלא קיימא למכור ואין ח"כ אף שחייבה תורה ואין דנין אף דשכיח. וא"כ שוב אף באותו שהי' מוכר עצמו והוי נגדו ח"כ הפחת שוב זה לא שכיח ואין דנין דהא ל"ש שידונו זה הדין דנישום כעבד כיון דצריך שניהם שכיח וח"כ ובדלא קיימא למכור אין דנין דאין ח"כ שוב גם בעומד א"ד דל"ש כנ"ל ושפיר אמר בגמ' הטעם דל"ש. והרמב"ם כ' שפיר סתם כל הנישום כו' וסיים אבל שבת כו' שיש בהן ח"כ היינו כיון שתמיד יש בהן ח"כ שוב שכיח כנ"ל ושפיר י"ל דכל חבלה שכיח אף חסרון אבר כו'. שוב ראיתי בתומים כ' ג"כ כמ"ש דאין הכל בקיאין בח"כ וגם אין ע"ע נוהג רק בזמן שהיובל נוהג ע"ש. ואף דלכאורה ז"א דאף דחצר דלא קיימא לאגרא הוי זה לא חסר היינו כשאין מפסידו גוף הדבר אבל אם מפסידו החצר ודאי דחשוב חסר בשביל שהי' יכול למכרו אף שלא הי' מוכרו דמ"מ יש לו חפץ השוה כסף וזה הפסידו ומה בכך שלא הי' מוכרו. וכן בזה שהיד והאבר שלו ושוה כסף וזה קטע ידו ששוה פחות אף שלא הי' מוכר עצמו וחשוב ח"כ, מ"מ הא מצינו דאמרינן בב"ק צ"ח צורם אוזן פרתו של חבירו פטור כיון דכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי לא חשוב היזק כלל אף דשוה פחות עי"ז שא"י למכרו למזבח מ"מ לא חשוב היזק אף דמוכר ע"ש. כיון דאותן שאין עומדים למזבח אין זה היזק וסתמא אינו עומד לכך אינו חשוב היזק אף שנפחת שוי' ע"ש. וממילא אף דבחפץ וכה"ג שפחתו חשוב היזק אף שלא הי' מכרו מ"מ הדבר עומד למכור וניכר לכל ההפסד שנמכר בפחות שפיר הוי היזק משא"כ אדם שאינו עומד בסתם להמכר בעבד י"ל דלא חשוב כלל היזק והפסד במה ששוה פחות להמכר ע"י שחסרו אבר וכה"ג מאחר דאינו עומד למכור כמו בפרו דסתמא לאו לגבי מזבח קיימא כנ"ל אינו ניכר להפסד ממון כן באדה אף דהגמרא בכמה דוכתי קרי לי' אפחתא מכספי' היינו דהתורה חייבה נזק על זה הפחת אם הי' נמכר כעבד אבל חסרון כיס לא הוי כנ"ל

אך באמת ז"א דכל שוה כסף הוא מה ששוה למכור זה השווי' שלו. וא"כ שם בצורם אוזן פרה אמרינן שפיר דעיקר שווי' למכור לכל דבר לרדיא או לשחיטה וזה עדיין קיים כמו שהי' ואף דלמזבח אינו יכול למכרו ובשביל זה נפחת שווי' הא אינו עומד לזה בסתם ואין זה חשוב רק תוספות על השווי' אבל אינו נפחת מעיקר שווי' למכור לכל אדם כמו שסתם חפץ עומד למכור שזה שווי' שלו וחשוב היזק שאינו ניכר וגורם כנ"ל. אבל כאן דאף דאדם בסתם אינו עומד למכור היינו משום דאדם אין עומד בסתם לשווי דמי' אבל מה שיהי' חשוב שוה כסף הוא רק מה שיכול למכור וזה נפחת וניכר בקטיעת ידו ככל היזק א"כ מה ששוה כסף זה הפסידו הפסד הניכר ושפיר הוי הפסד משווי ממון שיש בו כנ"ל. וכן פירש"י במשנה ריש החובל כמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי ע"ש

אך במה שכ' הרא"ש ז"ל דשומת הנזק לפי מלאכתו להוסיף כמו עבד נוקב מרגליות ושובר רגלו אף שנפחת מעט מ"מ אין פוחתין משומת אדם סתם דאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהי' כסתם אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"ש זה חשוב שפיר הפסד הניכר, אבל מה שכ' הרא"ש להוסיף על השומא בקטע ידו יותר מכל אדם י"ל דחשוב אינו ניכר כמו צורם אוזן פרה. אך הוי כמו בפרה הקדש דחשוב ניכר ע"ש כיון דעומד כבר לזה אף דסתם פרה אינה למזבח. כן בעבד נוקב מרגליות הא עומד לזה כנ"ל וא"כ ג"כ הוי חסרון כיס כנ"ל. אמנם מ"מ מדדייק רש"י ז"ל דדוקא משום שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו לע"ע. ואף דשמין אותו כעבד כנעני כמ"ש בש"ס וברא"ש ע"ש רק דרש"י מפרש מה הוא ההפסד שהפסידו ומשמע דחשוב לי' דבר שאין גופו ממון דב"ח לית לי' דמי כדאמר ב"ק פ"ד ורק כמו שטרות דגורם לממון כזה שיכול למכור כממון דמי כמ"ש תוס' ב"ק ע"א ע"ב. וכן משמע בש"ס קידושין כ"ח השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע דפריך טענה מעלייתא היא ופרש"י פעולתו או גרעונו כו' ומשני גופו קנוי ואינה טענת מטלטלין ע"ש. ומה תירץ דלתוס' קדושין ז' ע"ע לא אתקש לקרקע וע"כ כנ"ל דלא חשוב גופו ממון וכשטרות דאין נשבעין עליהן ומה דפריך היינו קרקע הפי' כמו שמגלגלין אקרקע ע"ש בר"ן

וא"כ למ"ש הרמב"ם פ"א מה' עבדים דכל שאינו עני שאין לו כלום אסור למכור עצמו בע"ע מה"ת ממכילתא וכי ימוך כו' ע"ש. והוא מבואר בתוס' פ"ק דחולין ד' וכל הפ' שם דלא כרש"י בחלופי א"ה אף דאי עבר ומכר מותר להנות מ"מ כיון דאינו רשאי למכור לא בר דמים הוא חמץ וכה"ג ע"ש. א"כ כל שאינו עני שאסור למכור עצמו אין כאן חסרון כיס והפסד ממון כלל כיון דרק מצד גורם לממון שהי' יכול למכור וכיין שאינו רשאי אינו גורם לממון ולאו בר דמים הוא ורק מצד גזה"כ ולא הוי ח"כ ואין דנין. ורק בעני שרשתי למכור עצמו הוי ח"כ ושוב זה לא שכיח ואין דנין ואמר שפיר בש"ס סתם אדם באדם דל"ש אנזק דשמין כעבד כו' דלא שכיח שיהי' ח"כ. וכ' רמב"ם ג"כ סתם כל הנישום בעבד אין דנין בין במי שהי' מותר למכור ובין במי שלא הי' רשאי כו' אבל שבת וריפוי דנין דיש בהן ח"כ תמיד ושפיר שכיח ממילא כו'

עוד נראה לע"ד עיקר דהרמב"ם לטעמי' אזיל ותמוה מה שהקשו עליו שהרי מבו' בדבריו פ"ה מה' חובל ומזיק ופ"א מה' טוען דנזק וצער קנס ואין בו ח"כ ע"ש ה"ו. אבל אם אין עדים כו' והודה פטור מן הנזק והצער וחייב בשבת וריפוי כו', וה"ז כ' ולמה משלם הג' דברים עפ"י עצמו שהשבת וריפוי ממון הוא