חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קסט

חייב כאן גם בדיני אדם. ואף די"ל דקאי החיוב בד"ש על השאר ז"א דהתוס' כתבו פ' הכונס גבי כותל שנפרצה כיון דיש גם חיוב בדיני אדם על הכותל לא שייך למיתני פטור מדיני אדם ואף דעל הבהמה פטור ע"ש. וממילא גם כאן כיון שיש חיוב בדיני אדם על השכירות לא שייך למיתני פטור מדיני אדם כנ"ל. וגם דוחק לומר דאיירי דוקא שנתן להם השכירות מיד קודם שהעידו דאז לא הי' חיוב עדיין משיעבודא דר"נ דזה דוחק כיון דמסתמא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מסתמא לא נתן להם עד אחר שהעידו וגם הא סתמא קתני דמשמע בכל גווני והוי לי' לפרושי דדוקא בנתן מקודם כנ"ל. ואף דשני החיוביה באים בבת אחת מ"מ שייך שיעבודא דר"נ ע"ש בש"ך ריש סי' פ"ו דשייך כנ"ל דלא כהג"א ע"ש

ולכאורה י"ל דיתחייב גם השאר למ"ש הפוסקים דכשחייב בדיני שמים מהני תפיסה וגם קי"ל לקמן בש"ע (סי' נ"ח) בב' חובות אחד בשטר וא' בע"פ ופרע לו אותו שבשטר יכול ליקח המלוה אותו על חוב שבע"פ אף שאין הלוה רוצה ע"ש. וא"כ כיון דמחוייב השוכר לשלם לו השכירות בדיני אדם וא"כ כיון דגם השאר חייב בדיני שמים ומהני תפיסה כנ"ל וא"כ ממילא יכול הלוה ליקח את השכירות שנותן לו על השאר דמהני תפיסה והחיוב ישאר כבתחילה וצריך עדיין לשלם לו השכירות ועדיין יתפוס אותו כנ"ל עד שישלם לו כל ההיזק כנ"ל. אמנם ז"א כמ"ש לעיל סי' א' דהיכא דהגבי' הוא ע"פ ב"ד לא שייך זה כיון שהב"ד גובה אותו על חוב זה אינו יכול לתפסו על חוב אחר ע"ש רק עכ"פ כנגד השכירות קשה דיתחייב בדיני אדם כנ"ל

אך נראה דאם לא נתן להם אינו מחוייב ליתן להם כלל השכירות כיון דהי' סביר שלא ישמעו לו דדברי הרב ודברי תלמיד כו' דוקא התם באתנן דלא שייך הנ"ל דהא בא עלי' ולכך חייב משא"כ הכא. והוי כמו טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו דיכול לומר משטה אני בך כיון שאין השכירות שוה כל כך ע"ש (סי' רס"ד). וכן הכא כיון שהוא איסור וג"כ אין עושין דבר כזה עבור שכירות יכול לומר ג"כ משטה. ואף דיש לחלק מ"מ י"ל כנ"ל. ולכך ממילא לא שייך שיעבודא דר"נ כיון שאינו חייב כלל להעדים ולכך פטור לגמרי מד"א בין נתן או לא נתן כנ"ל. ובזה י"ל קושיית הרשב"א שהקשה דאי נימא דגם אמר חייב בד"ש למה תני שוכר ואין לומר דנקיט לרבותא דגם שוכר פטור בד"א דזה פשיטא ע"ש. ולמ"ש י"ל דנקיט שפיר שוכר לרבותא דבין שכבר נתן להם השכירות או לא נתן להם פטור דס"ד דחייב משום שיעבודא דר"נ כנ"ל משא"כ באמר פשיטא דפטור

(ג) ודוקא שלא הי' חייב לו. אבל אם הי' חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים אינו עובר רק על מדבר שקר תרחק כו' ע"ש. והוא תמוה דהא עובר אלפני עור כו' דהא העדים עוברים אלא תענה על ידי ששכרם וכן הקשה בתומים ע"ש. וי"ל בפשיטות למ"ש הר"ן ז"ל סנהדרין (ד"ט) והראב"ד גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פלגינן דיבורי' והקשו דנימא ממ"נ אם אומר אמת שרבעו לרצונו הוי לי' רשע ואי שקר א"כ העיד שקר ופסול לעדות ותירצו דלא מיקרי כלל עדות שקר דבמה שמעיד על עצמו יש לו שם בע"ד ולא שם עד ואינו פסול כלל אף שאמר שקר על עצמו דלא עבר אלא תענה ע"ש. וא"כ י"ל כיון ששכרם להעיד והם נוגעים בעדותם דכשצא יעידו יצטרכו להחזיר השכירות א"כ אינם עוברים כלל אלא תענה כיון שבאמת הם בע"ד שהם נוגעין והוי העדות לעצמם ואף שהב"ד אינם יודעים שהם נוגעים ומקבלין עדותן מ"מ מאי בכך כיון שבאמת הם בעלי דברים לא שייך לא תענה עד כו' וכמו לענין הזמה דקי"ל היכא דאיגלאי מילתא דכי אסהדי פסולין הוו לא שייך דין הזמה ואף שהב"ד לא ידעו שהם פסולין וקבלו עדותן מ"מ כיון שבאמת היו פסולים רק שהב"ד טעו לא מיקרי והנה עד שקר כו' וכמו כן הכא כיון שהם נוגעים אף שהב"ד מקבלין עדותן בטעות מ"מ אינם עוברים אלא תענה כו' וממילא אין השוכר עובר אלפני עור כו' אבל על מדבר שקר כו' עובר כיון שגורם שהב"ד יוציאו ממון ע"פ פסולין אף שהוא אמת כדאמרינן בש"ס מנין ליודע בחבירו שהוא רשע שאסור להעיד ת"ל מדבר שקר כו' והיינו משום שגורם שהב"ד יוציאו ממון ע"פ פסול אף שהמעשה אמת ע"ש (ר"פ שה"ע) וכן הכא כנ"ל

או י"ל למ"ש לעיל די"ל דאיירי שאין השוכר יודע בבירור שהם עדים שקרים רק ששכרם להעיד אף שהוא שקר כנ"ל רק דמ"מ חייב בד"ש דאולי שקר הוא כיון שנטלו שכר ואין כאן עדים כנ"ל וזה הוא היכא דמסופק על המעשה אבל הכא שיודע שחייב לו רק ששכר העדים שוב לענין לפני עור אינו עובר כנ"ל דשמא אומרים אמת שהם ראו ואינם עוברים כלל אלא תענה. אבל על מדבר שקר עובר דאף אם הוא אמת מ"מ כיון שנטלו שכר והם פסולין גורם שיוציאו ע"פ פסולין

ובאמת אף בעידי אמת שגם הם אמת שראו י"ל דעובר על מדבר שקר כו' דכיון ששוכרם להעיד ונוטלין שכר להעיד פסולין אף לעדות אמת והב"ד שאינם יודעין ומוציאין ממון ע"פ א"כ גורם שיוציאו ממון ע"פ פסולין ועובר על מדבר שקר כנ"ל. רק דאורחא דמילתא דכשגם העדים אמת אינו צריך לשכרם ולכך נקיט כשהוא שקר. או דכיון דהעדים בעצמם ג"כ אינם עוברים רק על מדבר שקר כו' ולכך הוא אינו עובר כלל שהוא רק גורם כנ"ל ודוחק. וי"ל דעובר גם על לפני עור שגורם שהעדים יעברו על איסור דמה אני בחנם כו' ואף אם הוא דרבנן מ"מ גם באיסור דרבנן שייך לפני עור כמ"ש הפוסקים ולכך י"ל בהיפך דגם כשהעדים אמת גרע דעובר אלפני עור כנ"ל אבל כשהעדים שקרים דאינו שייך מה אני בחנם וכיון שאינם עוברים אלא תענה כנ"ל כ אינו עובר רק על מדבר שקר כו' כנ"ל

(ד) וכן אם לא שכרן רק שפיתה אותן כו'. והש"ך ז"ל חולק מהא דאמר מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא מיחייב כו' ע"ש. וי"ל בפשיטות למאי שפסק הש"ך ז"ל לקמן סי' שמ"ח דגם בשוגג אמרינן אין שליח לד"ע וכ' שם דאף דלא שייך דברי הרב ודברי תלמיד כו' כיון שהוא שוגג מ"מ למסקנא הוא גזה"כ דגם בלא טעמא דדברי הרב כו' אין שליח לד"ע ע"ש. והביאו ראי' מהא דיואב והא יואב שוגג הוה ע"ש. וא"כ י"ל למ"ש הראשונים ז"ל דסברא דדברי הרב כו' הוא דודאי לא בשביל אמירתו וציוויו של זה עשה הדבר רק מנפשי' עביד ע"ש. וא"כ כיון דודאי הטעם דחייב בד"ש הוא משום דאף דאימעיט שליחות מ"מ גרם להזיק שע"י אמירתו הרגו זה אבל ודאי אלו היינו יודעין שלא מחמת אמירתו הרגו ודאי דלא הי' חייב גם בד"ש. וא"כ י"ל שפיר דכמו דמהני סברא דדברי הרב כו' לפטרו מדיני אדם כמו כן מהני ג"כ לפטרו בד"ש דאמרינן לא מחמת אמירתו הרגו כנ"ל ולכך שפיר פטור גם בד"ש. אבל התם גבי אומר לשלוחו צא הרוג דכ' הפוסקים דאיירי ג"כ שהשליח שוגג דומיא דיואב דמייתי עלה וא"כ א"ש דפריך מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא כו' דכיון שהוא שוגג לא שייך דברי הרב כו' רק דהתורה מיעטה מגזה"כ דאינו שליח אבל מ"מ מטעם גורם ודאי חייב בד"ש דהא ודאי בשביל אמירתו הרגו כיון שהוא שוגג ולא שייך דברי הרב כו'. אבל היכא דשייך דברי הרב כו' י"ל שפיר דפטור גם בדיני שמים דאמרינן שאינו גורם כלל כנ"ל

ובתומים דחה דאיירי התם שציוהו שלא בתורת שליחות ע"ש. ובאמת כוונת הש"ך כמ"ש לעיל דהא בל"ז לא שייך בעדות שליחות וגם בעדות אמת אינו יכול לעשות שליח. ודוחק לומר משום דמ"מ ההיזק הי' יכול לעשות דמ"מ על מעשה זו אינו יכול לעשות שליח וע"כ כוונתו כנ"ל כיון דבדבר עבירה ג"כ אימעיט דאינו שליח כלל וע"כ דחייב בד"ש מטעם גורם כנ"ל. וממילא גם הכא דלא שייך שליחות מ"מ חייב מטעם גורם כנ"ל. וא"כ ממילא אף שלא ציוהו בתורת שליחות מאי בכך מ"מ הוי גורם כיון דמחמת ש אמירתו כנ"ל

סימן לג

סעיף א' כל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרי' להעיד אע"פ שפסולי' לדון

(א) כל הפסולים כו'. הטעם דבדין תלוי בקרבת הדעת משא"כ בעדות לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל אהבה