חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קסח

לחוב לאחרים ואעפ"כ מהני וא"כ ניליף מיני' וע"כ משום דהוי ב' כתובים הבאין כא' דאין מלמדין וכמו דלא ילפינן מינייהו לענין ק שליחות לד"ע כנ"ל. וא"כ א"ש דלשמאי הזקן כיון דסבירא לי' יש שליח לד"ע ואמר התם הטעם משום דסבר ב' כתובים כו' מלמדין ויליף מטביחה וש"י א"כ ממילא ילפי' דמהני השליחו' אף לחוב לאחריני כנ"ל

אך באמת נראה דבל"ז לא מיקרי זה חב לאחרים דדוקא היכא שאם נימא דבטל השליחות לא יהי' החוב לאחרים אז אמרינן שפיר דלאו כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחריני כיון דהשליחות הוא החוב לאחרים דאם לא יהי' שליחות לא יהי' חוב כמו תופס לבע"ח כו' דאי בטל השליחות לא מהני התפיסה וליכא חוב כנ"ל. אבל בצא הרוג הנפש והלך והרג או שלוח את הבעירה דהחוב הוא אף אינו כאן שליחות דהא כבר הרגו וא"כ השליחות אינו חוב כלל דגם בלא השליחות נעשה החוב ושפיר מהני בשליחות אי יש שליח לד"ע וכן בשוכר עידי שקר נעשה כבר החוב כנ"ל. וגם בל"ז הא לא שייך הכא גבי עדות שליחות כלל דאף בעדות אמת לא מצי משוי שליח להעיד ואעפ"כ כתב ש"ך ז"ל דחייב בד"ש כיון דחזינן דאף דאין שליח לד"ע וג"כ אין כאן שליחות וחייב בדיני שמים ולכך גם הכא אף דלא שייך בל"ז שליחות מ"מ חייב כנ"ל

ובזה מיושב מה שהקשה בתומים על ברשב"א ז"ל דדייק מדקתני שוכר דאמר פטור גם בד"ש דליכא למימר דנקיט שוכר לרבותא דפטור מדיני אדם דפשיטא ע"ש. והקשה דלמא קמ"ל דלא כשמאי הזקן דלשמאי דיש שליח לד"ע חייב גם בדיני אדם ע"ש. ולמ"ש לא קשה מידי דשמאי לא סבר רק במידי דשייך שליחות כמו צא הרוג כו' דאם לא הי' עבירה ודאי דהי' שליחו כמותו וכיון דסבר יש שליח לד"ע שפיר חייב אבל בעדות דלא שייך כלל שליחות אף בלא העבירה א"כ מאי בכך דיש שליח לד"ע הא מ"מ אינו שלוחו כלל ואיך יתחייב בדיני אדם וא"ש והוא פשוט

והנה ראיית הש"ך ז"ל לכאורה אינו מוכרח למה שכתב בשיטה מקובצת ב"ק שם פ' הכונס וז"ל כל שכתבנו שחייב בד"ש פירושו חייב בחשבון הא לענין איסור אף זה שפטור בו בדיני שמים איסורא מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה כו' ע"ש. וא"כ ממילא אין ראי' כלל מהא דאמר בקדושין מכלל דלת"ק בד"ש לא מיחייב כו' ומשני דינא זוטא כו' דהתם לענין עונש דלא שייך חשבון רק עונש של האיסור וזה ודאי גם בכה"ג איכא איסור כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל ומשני דינא רבא היינו שיהי' חייב מיתה בידי שמים ודינא זוטא והיינו משום דעביד איסורא אבל לא חיוב מיתה בד"ש כנ"ל. וכן ממש הכא באמר עביד איסור' אבל לא שיהי' עליו חיוב תשלומין בד"ש וכמ"ש הש"מ הנ"ל. ובתוספתא דשבועות ובירושלמי ב"ק מבואר להדיא דבהנך ד' דברים מחייב לשלם בד"ש ואין השמים מוחלין עד שישלם מ"ש. וכן נראה לע"ד מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' רוצח ה' ב' שכ' אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' כל א' מאלו שופך דמים ועון הריג' בידו וחייב מיתה בידי שמים ומנין שכן הדין שנאמר שופך כו' מיד איש אחיו כו' זה השוכר להרוג כו' ע"ש. ובאמת תמוה למה שינה לשון הברייתא דתני האומר לא הרוג כו' וע"כ דסובר דבאומר אינו חייב בד"ש מיתה רק איסורא דעביד והוא עונש זוטא כדאמר התם אבל בשוכר חייב מיתה דהוא עונש רבא כנ"ל וכן ממש בעדי שקר דבאומר ליכא רק איסורא אבל שוכר חייב לשלם בד"ש כנ"ל. ואין לומר כמ"ש הש"ך הכא דלכך נקיט שוכר משום דאורחא דמילתא דלמה ישמע לו בחנם וכן נימא בדברי הרמב"ם ז"ל דנקיט שוכר או כבדיו דישמעו לו אבל באמת גם באמר חייב מיתה בד"ש כנ"ל. חדא למה שינה מלשון הש"ס דתני להדיא אמר כו' ועוד דאי נימא כנ"ל א"כ אין ראיית הש"ך ז"ל ראי' כלל מהא דאמר מכלל דלת"ק בד"ש נמי לא מיחייב כו' ולהנ"ל אינו ראי' דהא התם איכא קרא דיליף לה הרמב"ם ז"ל מיד איש אחיו כו' אי נימא דקאי גם על אמר ולכך אמר שפיר דודאי חייב בד"ש משא"כ בכל דוכתי מאן לימא לן דחייב ואדרבה אי נימא דבכל דוכתי חייב למה לי' קרא הנ"ל הא תמיד חייב בד"ש היכא דאין שליח לד"ע כיון דמסברא דחייב כנ"ל. וע"כ כמ"ש דגם התם באמר הוא רק עונש זוטא רק בשוכר ואם דבשוכר הוא ג"כ חייב מ"מ לענין מיתה לא הוי ידעינן וצריך קרא. אך גם לש"ך י"ל דאף דידעינן מסברא מ"מ במיתה צריך קרא כנ"ל

אבל מ"מ אין ראי' משם דהא איכא קרא דחייב בד"ש כנ"ל. או אי נימא כמ"ש המשנה למלך שם דהרמב"ם ז"ל מפרש ברייתא דאמר צא הרוג כו' דמיירי ג"כ בשוכר או לעבדיו דומיא דיואב שהוא עבדו של דוד ע"ש. א"כ ודאי דאין ראי' כלל דיהי' חייב באמר כיון דגם שם איירי בשוכר ע"ש. ועיין בתומים שנסתפק בעבדו אי הוי כשוכר ע ש. ובדברי הרמב"ם מבואר כנ"ל ודברי הרמב"ם הם ממדרש רבה פ' נח ע"ש

ולכאורה אפשר לומר טעם הרמב"ם ז"ל דבשוכר חייב מיתה ביד"ש כיון דחזינן דאמר בש"ס גבי מגבי' מציאה לחבירו אף דקי"ל דלא קנה דהוי תופס לבע"ח כו' וגם עשאו שליח לא מהני משום דלא ילפינן שליחות היכא דהוא חוב לאחרים כמ"ש הרא"ש ז"ל ואעפ"כ אמר בש"ס דפועל ששכרו ללקט מציאות דקנה דאף דאין כאן שליחות מ"מ כיון ששכרו לכך הוי יד פועל כיד בעה"ב ע"ש פ"ק דב"מ וא"כ גם לדבר עבירה נהי דקי"ל דאין שליחות כו' ולא ילפינן שליחות לד"ע מ"מ היכא ששכרו לכך הוי יד פועל כיד בעה"ב דהא גם בחב לאחרים אין כאן שליחות ואעפ"כ מהני בשכרו דהוא כעושה בעצמו וכן הכא כיון ששכרו לכך הוי כעושה בעצמו. רק דבידי אדם לא מיחייב כיון שלא עשה מעשה ההריגה אבל ביד"ש שפיר חייב מיתה ממש וכן בשוכר עידי שקר ג"כ מטעם הנ"ל. ויש לחלק

(ב) פטור מדיני אדם כו'. לכאורה י"ל דיש כאן גם חיוב בדיני אדם דהא מסתמא לא נתן להם השכירות עד אחר שהעידו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והנה קי"ל בשכירות דמתחייב בדבור לבד כשאמר לחבירו לעשות לו דבר בשכר וכשעשה הדבר נתחייב לשלם לו כמבואר בש"ע (סס"י רס"ד). וגם בדבר איסור נתחייב בשכירות כמבואר בש"ס (ב"ק ד"ע) גבי אתנן היכא דאינו חייב מיתה אלו תבעה לי' בדינא ונתחייב ליתן לה כנ"ל. וא"כ הכא כיון ששכרם להעיד שקר א"כ מיד כשהעידו נתחייב להם השכירות אף שהוא איסור כנ"ל כיון שעשו המעשה ששכרם לכך

והנה קי"ל דהעדים שהעידו שקר חייבים לשלם מדינא דגרמו היכא דלא מצי למיהדר כמבואר לקמן ס' ל"ח וגם קי"ל לקמן סי' פ"ו דהיכא דנשתעבד שעבודא דר"נ והלך אח"כ ופרע להמלוה שלו צריך אח"כ לפרוע עוד הפעם למלוה הראשון שנשתעבד לו מדר"נ דכיון שנשתעבד לו מדר"נ הוי כאלו הוא מלוה שלו ומה שפרע לאחר אינו פוטרו ע"ש. רק היכא שאינו יודע שחייב וכה"ג ע"ש בש"ך ס"ק י"ד אבל אם ידע שחייב מדר"נ אף שלא נתחייב עדיין בב"ד חייב לעלם שנית ע"ש. וא"כ הכא בשוכר עדי שקר כיון שהשוכר מודה עכשיו ששכרם להעיד שקר ולא נתן להם השכירות עד אחר שהעידו וא"כ כיון שהעידו שקר נתחייבו העדים לשלם להלוה מדינא דגרמי כנ"ל והשוכר נתחייב לשלם להם השכירות כנ"ל וא"כ השוכר משועבד מדר"נ להלוה על השבירות שחייב להעדים וא"כ אף שהלך אח"כ ונתן להעדים השכירות מ"מ מחוייב לשלם פעם שנית להלוה דהא כבר נשתעבד משעה שהעידו והוא ידע שהעדים חייבים לשלם ששכרם להעיד שקר וכיון שידע שחייב מדר"נ מחוייב ממילא עכשיו לשלם להלוה. ואף דאית להו נכסים להעדים מ"מ כיון שהם כופרים ואינו יכול להוציא מידם הוי ליכא לאשתלומי וחייב כנ"ל. ואין לומר כיון שכופרים וליכא שעבוד הגוף עליהם גם ממנו אינו יכול לגבות. דז"א דכמו בערב דקי"ל דהיכא דמודה שהלוה חייב והוא ערב אף שהלוה כופר מ"מ חייב הוא לשלם ולא דמי לב' יוסף בן שמעון ע"ש (סי' מ"ט). וגם הכא כנ"ל כיון שהשוכר מודה שהעדים חייבים וחייב הוא מדר"נ ממילא אף שהם כופרים חייב כנ"ל. ואף דבכל דוכתי היכא דלוה כופר והלוה ב' פרע לו פטור אף שמודה היינו משום דהא הנוה הוא יכול להוציא ממנו בדין ומה הי' לו לעשות אף שיודע שחייב אבל הכא דעדים לא היו יכולין להוציא ממנו בדין השכירות דאם היו תובעים הי' הב"ד יודעים שחייב מדר"נ ממילא רק הוא בעצמו פרע להם וממילא חייב עכשיו לשלם שנית כנ"ל. וגם בדינא דגרמי קי"ל דשייך שיעבודא דר"נ ע"ש בש"ך ז"ל ריש תי' פ"ו. וא"כ ממילא