חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קסו

עליו ג"כ אינו יכול לגבות ממנו דהא יש לו שובר דשטרו של יוסף בן שמעון פרוע ואף שהוא אומר אולי השובר הוא על יוסף בן שמעון האחר מ"מ בשביל זה אינו יכול לגבות מספק דשמא הוא עליו. וא"כ כיון שכל אחד לבדו אינו יכול לגבות רק משום דבאים שניהם ולאחד חייב בודאי נימא בשביל זה דשניהם גובים. וז"א דלכל א' שפיר מצי מדחי כמו שהי' בא לבדו. אבל הכא בב' מלוין כיון דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה בו' וא"כ כשהי' בא מלוה אחד לבד לגבות הי' שפיר גובה ממנו בשטר זה וכן השני רק משום דבאים שניהם ביחד נימא דלא יגבו וזה לא אמרינן דלמה יגרע ולא מצי מדחי כנ"ל דהא כל א' יכול לגבות מדינא לבדו כנ"ל

ובמ"ש מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש הא דאמר ב' מלוין ולוה א' היינו חנוני כו' ופירש דזה לרב הונא כו' ע"ש והקשה בגי"ת מנ"ל הא דלמא גם לר"ח הדין כן כמ"ש רש"י ז"ל גבי מלוה ולוה וב' שטרות דגם ר"ח מודה כיון דאחד ודאי חייב כו'. וכן הכא נימא כיון דלא' ודאי חייב הוי כחנוני כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דלר"ח דבהדי סהדי שקרי כו'. א"כ כל אחד לבדו אינו יכול לגבות רק משום דבאים שניהם ולא' חייב יגבו. וזה שוב דמי להא דיוסף בן שמעון ושפיר מצי מדחי להו כמו אם בא לבדו כנ"ל. רק לר"ה א"ש כיון דזו באה בפ"ע כו' כנ"ל

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה הא פריך בש"ס ריש ב"מ גבי חנוני על פנקסו נימא מפקינן מנה מבעה"ב ויהא מונח כו' כמו בב' שהפקידו וקושיית הש"ס הוא אף אליבא דר"ע דאמר (יבמות קי"ח) לא זו הדרך כו' מ"מ מודה היכא דלא פשע כו' ומשני דאמר מאי אית לי' גבי חנוני כו' ע"ש. וא"כ לכאורה בהא דב מלוין דאמר היינו חנוני כו' נשאר קושית הש"ס נימא יהא מונח כו' דלא שייך תירוץ הנ"ל

אח"כ ראיתי בגי"ת שהקשה ג"כ קושיא זו ותירוצו דחוק ע"ש ולמ"ש מיושב דכל תרוץ הש"ס הוא דבשלמא גבי ב' שהפקידו דאם כל א' תובעו לבדו פטור רק משום דתובעים שניהם יתחייב אמרינן שפיר יהא מונח כו'. אבל גבי חנוני דלכל א' חייב ע"פ הדין משום דאמר מאי אית לי' כו' ואיך נימא יהא מונח כו' הא כל אחד שתובעו חייב לו ע"פ דין ולכך נשבעין ונוטלין כנ"ל וממילא מיושב דגם בב' מלוין שפיר דמי לחנוני על פנקסו דגם הכא כשתובעו כל א' לבדו חייב דזו באה בפ"ע כו' וממילא לא שייך יהא מונח כו' כנ"ל. אך לכאורה למ"ד ברי ושמא ברי עדיף דכ' תוס' (ב"מ ל"ז) גבי אמר לשנים כו' מודה משום דלא' בודאי אינו חייב ע"ש. וא"כ שוב קשה למה יהא מונח הא דמי ג"כ לחנוני על פנקסו דכל א' לבדו שפיר יוכל לגבות דיהי' ברי עדיף כו'. אך זה לא קשה ע"ש. ומיושב ג"כ מה שפירש"י לר"ה דוקא דלר"ח שפיר דיהא מונח כו' דג"כ אינו יכול לגבות לבדו כנ"ל

אמנם לכאורה עדיין קשה דבשלמא בחנוני על פנקסו א"ש דאף עכשיו כשבאים שניהם מ"מ חייב לכל אחד מדינא דנגד הפועל הוי א"י אם פרעתיך כו' ע"ש אבל הכא בב' מלוין כו' כיון דהא דקי"ל זו באה בפ"ע כו' הוא משום דמוקמינן להו אחזקת כשרות. ואף דממ"נ כת א' פסולין ויצאו מחזקתם מ"מ כתב הר"ן ז"ל הטעם משום ביון שאין דנין על שתיהם רק עליהם לבד שפיר מוקמינן להו אחזקה שהם הם הכשרים ובתרי ותרי על אדם אחד ב' הר"ן ז"ל באמת דהוי ספק פסול כיון שדנין על שתיהם ע"ש (פ"ב דכתובות גבי עד שלא חתמו מעידין עליו כו'). וא"כ הכא בב' מלוים כיון שדנין על שתי השטרות יחד א"כ אינו חייב כלל לכל אחד ע"פ דין דלא שייך זו באם בפ"ע כו' דכיון שדנין על שתיהם א"כ כל כת הם ספק פסולים דלא שייך לאוקמי אחזקה כיון שכח א' בודאי יצאם מחזקתה ואינו ידוע איזהו ודמי להא דקי"ל בשני שבילין א' טמא וא' טהור כו' דאף דבבא לשאול זה אחר זה שניהם טהורים משום דמוקמינן לכל אחד אחזקת טהרה מ"מ בבאו לשאול בב"א שניהם טמאים כוון דא' ודאי עמא כו' ולא מוקמינן אחזקה א"ש. וגם הכא כיון שמוציאין ביחד ב' השטרות הוי באים לשאול בבת אחת כנ"ל

אך י"ל למאי דאמר בש"ס כתובות פ"ב כ"ז גבי מחבואה דפריך רבא דב' שבילין כו' ומשני התם איכא ודאי טומאה הכא מי יימר דאטמי כו' ע"ש. וגם הכא כיון שדנין על המלוה ואף דכת א' פסולין מ"מ יכול להיות דהלואה הוא אמת והפסק שפוסקין הוא כדין שפיר גם בב"א גובין כנ"ל. ובל"ז כ' תוס' (פסחים י') דגם התם מדאורייתא גם בב"א שניהם טהורים רק מדרבנן ע"ש. ובזה יש ליישב תירוץ בעה"ת הנ"ל שכ' לחלק מהא דיב"ש כו' משום דכאן יכול להיות שההלואה אמת כנ"ל. ולכאורה אינו מובן דמאי בכך הא מ"מ אין ראי' על זה כיון שכת א' ודאי פסולין כנ"ל. ולמ"ש א"ש די"ל דסובר ג"כ טעם הנ"ל כמ"ש רק דקשה כנ"ל דדמי לבאו בב"א גבי ב' שבילין וע"ז תירץ שפיר כיון דיכול להיות דההלואה אמת כו'. וכמו דמשני הש"ס התם מי יימר דאיטמי ע"ש ויכול להיות הפסק כדין כנ"ל

ומ"ש לענין לקוחות י"ל בפשיטות כיון דקי"ל שיעבודא דאוריי' וגם מלוה ע"פ יגבה רק משום דלית לי' קלא. וא"כ הכא כיון דהי' יכול לגבות כל א בשטר שלו בפ"ע א"כ שפיר יש לו קיל א"כ ממילא גם לענין לקוחות אמרינן דיכול להיות ההלואה אמת וממילא גובה כדין אף מלקוחות כיון שלבדו הי' שטר כשר כנ"ל וא"ש

סימן לב

סעיף ב' השובר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון הי' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודוקא שלא הי' חייב לו אבל אם הי' חיים לו רק שאלו הערים הם שקרים פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר וכל זה בשוכר עדות שקר לחבירו והוא אינו מודה אבל אם שכר לעצמו והוציא ממנו שלא כדין כו' חייב להחזיר כו')

(א) השוכר עידי שקר כו'. ודוקא שוכר אבל אמר פטור אף מד"ש כמבואר בהג"ה וכמו שהוכיחו תוס' ורשב"א פ' הכונס ע"ש. והש"ך ז"ל השיג עליהם דהא פ"ב דקדושין גבי אין שליח לדבר עבירה דג"כ הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד כו'. ומתמה בש"ס גבי צא הרוג את הנפש מכלל דת"ק סבר בד"ש נמי לא מיחייב ומשני דינא רבא ודינא זוטא א"ב. ומוכת דחייב בדיני שמים אף דאין שליח לדבר עבירה ע"ש

ונראה לענ"ד פשוט דלכאורה יש להקשות למאי דפסק דדוקא כשהוא שקר חייב בדיני שמים אבל אם באמת חייב פטור כו'. וא"כ אף ששכר עדים להעיד ואח"כ מודה הלוה שהי' חייב באמת פעור כנ"ל וכן אם באים עדים אחרים ומעידים אח"כ שהי' חייב לו ג"כ ודאי דפטור בד"ש כנ"ל. וא"כ כיון דהא ודאי אם עדים אמרו קודם שהלכו לב"ד להעיד אמרו שהולכים להעיד שקר ואח"כ הלכו והעידו בראה דודאי עדותם קיימת אם נתברר שאמרו כן מקודם דהא עביד איניש דגזים ולא עביד והגדה דחוץ לב"ד לאו הגדה היא כלל וכיון שהעידו אח"כ בב"ד ודאי אמת העידו. וכן אם אחד אמר לעדים שיעידו שקר שזה לוה מזה והלכו והעידו ודאי דכשר ג"כ דודאי לא בשביל דבריו העידו רק שהאמת כן כדבריהם כנ"ל. וא"כ קשה הכא בשוכר או אמר למה יהי' חייב בד"ש הא כיון דאם באים עדים ומעידים שבאמת לוה הי' פטור גם מד"ש כנ"ל וא"כ כיון דאיתן העדים העידו יהי' מועיל גם עדותם לפטרם מד"ש דאף שהוא אמר להם להעיד שקר מ"מ כשהעידו אח"כ בב"ד עדותן קיימת אף אלו הי' מתברר לב"ד שאמר להם כן מקודם וא"כ לגבי עצמו אף שהוא יודע שאמר להם כן מ"מ כיון שהעידו ועדותן כשר א"כ העידו עדים כשרים שהאמת הוא כן שלוה ופטור גם מד"ש דודאי לא בשביל אמירתו העידו שקר רק שבאמת כן הוא ויועיל עדותם לפטרו מד"ש כמו עדות של עדים אחרים כנ"ל

וצריכין לדחוק דאיירי שהוא יודע בבירור שהעדים מעידים שקר שהי' עמהם ולא ראו עדות זו מעולם. אך מסתימת הפוסקים משמע דאף שאינו יודע כלל רק שבא לשני עדים ושכרן או אמר להם שילכו ויעידו שזה חייב לזה אף שהוא שקר והם הלכו והעידו. ג"כ חייב בד"ש כל זמן שלא יודע בבירור שחייב באמת