חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קס

ואולי טעם החכמים שהביא הש"ך הוא ג"כ משום דעד אחד אינו נפסל כנ"ל

עוד נראה ליישב קושית ראב"ן הנ"ל דהא קי"ל לקמן סי' ל"ד וברמב"ם וכל הפוסקים דעד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו שנאמר אל תשת כו' עם רשע כו' ואיסור זה הוא מדאורייתא כמבואר בפוסקים וברמב"ם פ"י מעדות ע"ש בלח"מ. וא"כ הכא אם האמת כדברי העד האחר שיודע שזה נרבע לרצונו א"כ גם הוא עובר על לאו דאל תשת כו' שיודע שהוא רשע והעיד עמו לחייב את הרובע דהא בדיני נפשות צריך שיראו ויעידו כא' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ויודע שהוא רשע והעיד עמו וא"כ שייך גם על עד הב' שמעיד על זה שנרבע לרצונו שייך ג"כ עליו אין אדם משים עצמו רשע דבמה שמעיד על חבירו שנרבע לרצונו מעיד על עצמו שעבר אאל תשת ידך כו' שהעיד עם רשע וא"כ גם עליו שייך פלגינן דיבורי' כמו דשייך על הנרבע עצמו כיון שהעדות הוא על עצמו ולא שייך ממ"נ הנ"ל כמו גבי נרבע גופי' ואומרים גם על הב' שמעיד אמת שנרבע ולא לרצונו כנ"ל. ואף אם הי' הדין דנאמן שנרבע לרצונו לא הי' עובר כלל אלאו דאל תשת כו' דהוא רק משום דגורם להוציא ע"פ פסולין וכאן אומר שהוא פסול. אך מ"מ כיון דמן הדין עד א' אינו נאמן ואינו ראוי להיות נאמן שנרבע לרצונו ולבטל העדות רק דנימא דנאמן משום ממ"נ כנ"ל ועדות שבטלה מקצתה כו' ולכך אמרינן להיפך דאינו נאמן וממילא לא יהי' שייך עדות שבטלה כו' דהוי ג"כ לגבי עצמו כיון דא"נ עובר אלאו הנ"ל וממילא פלגינן דיבורי' כמו בנרבע כו' ומיושב ממילא הנ"ל דאף שגם הב' מעיד לרצונו מ"מ לא נתבטל כנ"ל

(ג) אין כאן עדות כו'. וכ' הסמ"ע דאף שבועה אינו מחייב משום נמצא א' קא"פ עדותו בטלה כו' ע"ש. ולכאורה אינו מוכרח דהא תוס' סנהדרין ל"א תירצו חד תירוצא גבי מאתים ומנה דכשאינו יודע מי הפסול לא שייך נמצא א' כו' רק דוקא כשידוע מי מהם הפסול ע"ש. ולסבר' זו ממילא ג"כ חייב שבועה הכא כיון שאינו ידוע כנ"ל

ולכאורה אפשר לומר דבל"ז א"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל דכשכשר מעיד עם מי שיודע שהוא רשע עובר באל תשת ידך כו'. ואף דבש"ס משמע דהוא רק משום מדבר שקר כו' מ"מ כבר תירץ הלח"מ שם דזה בדיינים אבל בעדים עובר באל תשת כו' וא"כ כיון דמבואר לקמן ל"ד דעובר עבירה דאוריי' אף שאין בו מלקות פסול עכ"פ מדרבנן ע"ש. וא"כ י"ל הכא בב' כתי עדים המכחישו' כו' ומעידים אח"כ א' מכת זו וא' מכת זו ואיירי שמעידי' ביחד דאל"ה לא שייך נמצא א' קא"פ כו' כיון שלא נצטרפו בהגדה לדעת הפ' סי' ל"ו דתרתי בעינן ע"ש. וא"כ י"ל דשניהם פסולין לעדות דהא אחד מהן ודאי פסול והשני שהעיד אמת מ"מ הא הוא יודע שחבירו העיד שקר והוא רשע וא"כ כשהעיד עמו יחד עבר באל תשת ידך כו' וממילא גם הוא נפסל דעשה איסור ופסול מדרבנן עכ"פ אף שאין בו מלקות ואף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ י"ל כמ"ש הנ"י (פ' ז"ב) דאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה ע"ש. וגם הכא כיון דעובר בעדות זה פסול אף בלא הכרזה וממילא אינו מחייב שבועה דהא שניהם פסולין

אך לכאורה ז"א דהא דעובר באל תשת כו' היינו משום שהב"ד יחייבו ע"פ פסול וכאן כיון שידוע לב"ד שאחד מהן פסול ולא יחייבו אינו עובר כלל ומחייב שפיר שבועה כנ"ל. אמנם י"ל דמ"מ א"ש דהא באמת נמצא א' קא"פ בטל אף עדות הכשר כנ"ל רק דנימא משום שאינו ידוע מי הפסול לא נתבטל כנ"ל. וא"כ שוב י"ל דעובר העד הכשר כנ"ל דהא אצל העד הוי שפיר ידוע מי הפסול שזה הכשר יודע האמת שחבירו הוא הפסול וא"כ יודע הוא האמת שגם עדותו נתבטל מחמת נמצא א' כו' וא"כ כיון שהב"ד יחייבו שבועה עכ"פ ממילא גם זה יהי' שלא כדין דיחייבו שבועה ע"פ פסול דבאמת גם הכשר בטל כנ"ל והב"ד יחייבו משום דאינו ידוע מי הפסול ושפיר במה שמעיד עמו גורם שיחייבו ע"פ פסול ועובר באל תשת כו' וממילא גם הוא פסול ושוב אינו מחייב שבועה כנ"ל. ואף דאי אינו חייב לא עבר מ"מ איך יכולין לחייבו שבועה ע"פ עדותו הא אם יתחייב שבועה פסול כנ"ל. ועיין ש"ך לקמן ל"ד שכ' דכל הטעם דכשיודע בחבירו דפסול אסור להעיד הוא משום דנתבטל כנ"ל ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כנ"ל דאף לתירוץ תוס' הנ"ל אינו מחייב שבועה דהתם גבי ר' וק' תירצו שפיר דלא. שייך זה דהתם קודם העדות לא הי' פסול ולא עבר כלל משא"כ הכא כנ"ל. אך יש לדחות ולחלק דדוקא התם כיון שיודע שחבירו רשע א"כ יודע שהב"ד יעשו שלא כדין שהב"ד יחייבו שאינם יודעים ובאמת פסול אף שאינם יודעין דאין פיסולו תלוי בידיעת הב"ד כנ"ל אבל הכא כיון שהדין הוא דהיכא שאינו ידוע מי הפסול לא אמרינן נמצא א' כו' א"כ אף שהעד יודע מ"מ הא הב"ד יעשו כדין שיחייבו שבועה דהא כשאינו ידוע באמת הדין דאינו בטל ואינו עובר כלל כנ"ל דאינו גורם כו' אף שיודע. אבל אינו מוכרח דהא כתבו שם הטעם דבאינו ידוע אינו פוסל משום דמחייב ע"פ כת אחת ואף שהשנים פסולים מ"מ הא אין אנו יודעים ואינו נקרא עליהם שם פסולים ע"ש. וא"כ זה שידע באמת שחבירו פסול בודאי א"כ באמת נתבטל עדותו וי"ל שפיר דעובר כנ"ל ואינו מחייב שבוע' וא"ש

ולדעת הר"ן ז"ל בשוחט בשבת דאותו דבר שנעשה מומר אינו נקרא עדיין שחיטת מומר רק מכאן ואילך וע"ש במהרי"ט שהביא מהרש"ך שכתב דגם לשאר דברים לענין פסול ג"כ כנ"ל ע"ש. וא"כ ג"כ כאן כיון דבשעה שמעיד עמו הוא שעובר באל תשת כו' א"כ אף שנפסל הוא רק מכאן ואילך אבל אותו עדות כשר עדיין ושפיר יכול לחייב שבועה הכשר כנ"ל. אך ע"ש במהרי"ט שדחה דבריו דאף אותו דבר פסול. ולמ"ש לעיל י"ל ג"כ כיון דאמר בש"ס דכשהעידו תוך כ"ד עדיין אינו פסול כיון שיכול לחזור בו כו' וגם כאן כיון שיכול לחזור ולא יעבור אאל תשת א"כ עדיין אינו פסול ועדות שבטלה מקצתה לא שייך כאן כנ"ל. אך ז"א דהא הוא אותו עדות עצמו ושם הוא עדות אחר ושפיר אמרינן כיון שיכול לחזור מהעדות שקר כמובן

(ד) באה בת זו בפ"ע כו' מקבלין כו'. כר"ה דזו באה בפ"ע כו' משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות שהם הכשרים ומועיל עדותם. ויש להקשות לפמ"ש תוס' פ' חזקת שהקשו דליהמני בתראי במיגו דפסלינהו בגזלנותא ותירצו דהא מיגו לא עדיף מעדים והוא כאילו יש כאן עוד ב' עדים מעידים כדברי האחרונים ומה בכך הא תרי כמאה ע"ש. וא"כ איך אמרינן דמוקמינן אחזקה בתרי ותרי הא חזקה ג"כ לא עדיף מעדים דהא לא אמרינן חזקה במקום עדים וא"כ מה בכך שיש להם חזקה יהי' כאלו באו עדים שהם אמת העידו ג"כ לא הי' מועיל דתרי כמאה ולמה תועיל החזקה וראוי להיות ספק כמו בלא חזקה. וכן קשה בכל דוכתי דפסקו תוס' דבתרי ותרי מדאורייתא מוקמינן לה אחזקה למה תועיל החזקה יותר מעוד ב' עדים. ונראה בפשיטות דבשלמא מיגו הוא רק מטעם ראי' שיש ראי' שהם אומרים אמת ולכך אמרינן שפיר דאין ראי' זו יותר מראיית ב' עדים ואינו מועיל כנ"ל. אבל חזקה הא חזינן דאף בממון אמרינן המוציא מחבירו כו' אף שאינו ראי' כלל על המעשה רק משום כיון שאנו מסופקין אין אנו יכולין להוציא הדבר מכמו שהי' וכן באיסור הוא ג"כ משום ב' טעמים א' מטעם ראי' וב' משום כיון שהוא ספק ישאר הדבר כמו שהי'. ולכך כאן בתרי ותרי נהי דאינו מועיל מצד הראי' דלא עדיף מעדים מ"מ מועיל משום כיון שהוא ספק נשאר הדבר בחזקתו ולענין זה לא שייך טעם הנ"ל דלא עדיף מעדים ומהני שפיר כנ"ל

ובזה נראה לע"ד לישב דברי רש"י ז"ל פ"ג דקדושין ס"ו גבי ינאי אי תרי אמרו אישתבאי וב' אומרים לא אישתבאי אמאי לא נמצא כו'. וכ' רש"י ז"ל דאף דאיכא חזקה דכשרות מ"מ חזקת האם אינו מועיל לינאי שעליו הוא ספק אם נולד בפסול ע"ש ותמהו בתוס' הא גמ' ערוכה פ"א דכתובות דקי"ל כר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וחזינן דחזקתה מועיל להבת ע"ש. ולמ"ש מיושב דלכאורה סברת רש"י ז"ל תמוה דלמה לא יועיל כיון שתלוי זה בזה וכיון דחזקה מורה שאמו היתה כשרה ממילא גם הוא כשר אך למ"ש א"ש כיון דאיירי התם בספיקא תרי ותרי וא"כ אינו מועיל החזקה מצד הראי' דהא לא עדיף מעדים כנ"ל רק דמועיל משום דאין מוציאין מכמו שהי' וא"כ זה שפיר על אמו דהיתה כשירה מקודם אין מוציאין כו' אבל הוא שנולד בספק שפיר הוי ספק פסול