חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קנה

אמר החקירות הוי לי למימר א"י על החקירות והי' ג"כ חייב שבועה ולא הי' מצטרף לממון כנ"ל. ואף שכתב הוא שם בסי' זה להוכיח דלא כמר"א ששון לענין לאוסרה כו' דלמה לא נקיט ר"ח אנערה מאורסה דאינה נהרגת כו' א"ו דרבותא קמ"ל כו' א"כ ה"נ אם כיוונו לאוסרה הי' להם לומר א"י על החקירות וכיון שאומרים באיזה יום ודאי כיוונו להרגה וקמ"ל דאף שאמרה באיזה יום יכולין לומר לאוסרה באנו אך כיון שידעו הזמן אמרו האמת באיזה יום ע"ש. ותמיהני איך יאמר דבר זה הא כיון שהוזמו הוא שקר ולא הי' כלל באותו יום רק שיכולין לומר אף ששקר העדנו לא הי' כוונתינו בשקר הזה רק לאוסרה וא"כ למה לא אמרו א"י על החקירות והי' ג"כ נאסרת ואיך שייך לומר שידעו הזמן אמרו האמת. וממילא גם הכא י"ל כן דאינו יכול לומר לחייב שבועה כו' דהי' לו לומר א"י על החקירות דג"כ לא שייך כנ"ל. ועוד כמ"ש הרב שם מה בכך שיתחייב שבועה ישבע ויפטר כיון שהאמת אתו ואיך יאמר לחייב שבועה באתי. ומה שדחה שם דיכול לומר לחייב שבועה ואחר כך לפוסלו אם יבא עוד אחר ע"ש גם ז"א דלמה הוצרך לו להעיד בדבר שיש בו חיוב ממון ולחייב שבועה ואח"כ להעיד שנשבע לשקר ויצטרף לפוסלו הי' לו להעיד מיד שנשבע לשקר או שאר עבירה שיפסלנו כיון דבין כך ובין כך מעיד שקר דהא באמת נשבע. ועוד אם הוא העיד שקר כל ישראל מי הוחזקו ואיך ידע שיבא עוד א' ויעיד לפוסלו ולא מצינו בש"ס כה"ג רק היכא דמתחייב דבר מה בעדותו מיד יכול לומר לחייב אותו דבר באנו כמו במועד דיכולין לומר לחייבו ח"נ באנו שמתחייב בעדותם וכן גבי נערה המאורסה, ע"ש אבל לא היכא שאינו מועיל עתה כלל רק שיאמר שבא לחייב אם יבא עוד א' זה לא מצינו דמנין יודע. ואף אם הבע"ד עצמו מצטרף לפוסלו מ"מ הא צריך להעיד, ג"כ פעם אחרת ואיך ידע שיעיד הבע"ד עדות שקר דמה שתבע לא הי' בגדר עדות. עוד יבואר לקמן דיש לדחות ראי' זו ואין בזה כדאי לדחות כלל מוסכם בש"ס דילפינן ממשפט א' כו' דשוה ממש לד"נ לענין דו"ח וממילא אם אומר א"י עדותן בטלה

ומה שהביא עוד ראי' ממ"ש תוס' פ"ק דמכות ו' שהקשו למה כשר בממון עדות מיוחדת נילף ממשפט א' כו'. ותירצו דע"כ האי קרא לא קאי אממון דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' ע"ש ולכך הוכיח דגם לענין עשאאי"ל לא ילפינן כו' דהא עד אחד מחייב שבועה ולענין שבועה אי"ל וע"כ דבממון לא בעינן כו' ונראה דגם זה אינו ראי' דלכאורה דברי תוס' אינם מובנים דמה ראי' משבועה לממון הא חזינן דלכך חייבה התורה שבועה ע"פ עד אחד משום דאינו רק לברר האמת ונא לעשות שום דבר משא"כ להוציא ממון דבעינן עדים כשרים. ובשלמא לענין נמצא א' פסול כו' כתבו תוס' שפיר כיון דאינו בטל בממון לגמרי ע"ש משא"כ הכא וע"כ צ"ל או דהא חזינן דהעד המועיל לשבועה מתחייב ע"פ ממון ג"כ היכא דהוא חשוד לחד תירוצא דתוס' (ב"מ ה') או שאומר א"י וכה"ג דמתחייב טמון. ומוכח דעדות מיוחדת מועיל לממון ג"כ וא"כ ממילא לענין עדות שאאי"ל לא שייך זה דכל הטעם דלא שייך הזמה הוא משום דאינו מועיל לממון והיכא דמועיל לממון באמת שייך הזמה א"כ שוב אין ראי' כלל דבשבועה גרידא שפיר לא בעינן דאין כאן חיוב והיכא שיש חיוב ממון הוי יכול להזימו כנ"ל וממילא בממון בעי' כנ"ל. עוד נראה פי' דברי תוס' בפשיטות דהא קי"ל כ"מ שב' מחייבין ממון כו' ומבואר ברמב"ם ושאר פ' דאין עד א' מחייב שבועה רק היכא שאם יצטרף עם עוד אחד יחייב ממון משום דאמרה התורה לא יקום כו' והיינו מאותן הב' עדים שמחייבין ממון א' מהם מחייב שבועה ע"ש. וא"כ אי נימא דעדות מיוחדת פסול בממון ובעינן שיעיד כל אחד שראה את העד הב' ג"כ וא"כ ממילא עד א' שמעיד שראה לבדו שוב לא יוכל לחייב שבועה דהא ב' לא יחייבו ממון ואף אם יבא עוד אחד לא יתחייב כיון שהוא מעיד רק על עצמו שראה וזה אינו מועיל ואף אם יעיד הב' גם עליו יהי' נכי רבעא דממונא כו' וא"כ כיון דחזינן דאמרה מורה דעד אחד מחייב שבועה אף שלא הי' רק הוא דאמר סתם אחד ממילא מוכח דעדות מיוחדת כשר בממון וכ' תוס' שפיר כיון דמיהא לשבועה איתי' ע"כ דאותו עד מועיל לממון ומוכח דעדות מיוחדת כשר כנ"ל משא"כ לענין עשאאי"ל כיון דמה דאינו ראוי להזמה הוא מחמת שהוא א' א"כ שפיר ראוי להצטרף שאם יבא עוד אחד יהי' יכול להזימו ויועיל וממילא מועיל לשבועה ג"כ ושפיר י"ל דבממון בעינן י"ל כנ"ל

ובל"ז לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי דאין זה ענין לדברי תוס' שם דאיך שייך לומר כאן דלא קאי הקרא אממון הא בהדיא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם בממון כמו בנפשות וכל עדות שאאי"ל יודעין רק מהאי קרא רק דראייתו הוא משום כיון דחזינן דחייבה התורה שבועה ע"פ עד אחד ולענין שבועה אינו יכול להזימו ושבועה נקרא ממון ממילא מוכח דלא בעינן בממון י"ל ע"ש. וא"כ הא סותר דברי עצמו שהוכיח שם כתירוץ תוס' ריש מכות דבעדות דבן גרושה לא בעינן יכול להזימו משום דלא קאי עליו כאשר זמם דאי אפשר ע"ש וא"כ ממילא בעדות דשבועה ודאי לא שייך כאשר זמם דאיך נאמר שישבע הוא והוא כמו בבן גרושה ממש וממילא לא בעי כלל לעדות דשבועה יכול להזימו כיון דמימעיט בהאי קרא משא"כ בממון דשייך גבי' וי"ל דבריו בדוחק

ועוד י"ל פשוט כיון דבארנו דבשומעין דבריו של זה כו' שייך שפיר הזמה דא"י לומר לחייב שבועה באתי כנ"ל וא"כ ממילא גם קושיא זו ליתא דהא כתבו תוס' סנהדרין פ"א גבי מי שנגמר דינו למיתה קלה כו' הקשו הא הוי עדות שאאי"ל ותירצו כיון דאם יבאו עדים להזים הראשונים מועיל עדותם ויהי' שייך הזמה הוי שפיר יכול להזימו ע"ש שכתבו כיון דמשכחת באיזה אופן הזמה מהני וא"כ ממילא שפיר עד אחד מחייב שבועה דג"כ הוי יכול להזימו דאם יבא עוד עד אחד יועיל הזמה גם עליו כיון דשומעין דבריו כו' וכיון דמשכחת לה הזמה הוי שפיר יכול להזימו גם עכשיו ושפיר מועיל עדותו לשבועה וממילא אין ראייתו ראי' כלל דשפיר בעינן בממון בכל מקום יכול להזימו כנ"ל

גם י"ל לכאורה למ"ש דגם קושיא הא' מיושב כל א' בחבירתה כיון דמה דעד אחד מחייב שבועה הוא משום דיכול להזימו כשיבא עוד עד אחד וא"כ מהאי טעמא גופי' שומעין דבריו כו' דא"ל דהוי עשאאי"ל שיכול לומר לחייב שבועה כו' הא אי נימא דלא מהני' שומעין דבריו כו' דהוי עשאאי"ל א"כ גם שבועה לא יחייב דהא אינו ראוי להזמה אף אם יבא עוד א' וא"כ שוב יכול להזימו דאינו יכול לומר לחייב שבועה באתי דהא אי אמרינן דלא מהני גם שבועה אינו מחייב וע"כ דבא לממון והוי יכול להזימו ומחייב שבועה ג"כ. אך ז"א דמ"מ עכשיו איך מהני כיון דאמרינן דמועיל שוב הוי עשאאי"ל וצ"ל כמ"ש. ואינו מוכרח דמ"מ י"ל כן דלא פסלה התורה רק היכא דבין כך וב"כ אינו ראוי להזמה משא"כ כנ"ל. ולדעת הש"ך ז"ל י"ל כן דאף דפסול מדרבנן עשאאי"ל ג"כ מ"מ לא פסלו שומעין דבריו כו' דאם נפסלו שוב יהי' ראוי להזמה ולכך כשר כמו בכל מקום ויש לדחות. ובמ"ש דלענין שבועה לא קאי כאשר זמם צ"ל לדבריו דמ"מ על עדות שמעיד העד שלוה שייך הזמה רק שלא יתחייב מה שא"כ בעדות דב"ג לא שייך על העדות שמעיד כלל כאשר זמם דאימעיט מהאי קרא וכמ"ש שם לענין טרפה כו' ע"ש

ומ"ש עוד ראי' מבעה"מ שכ' דבעדות בשטר לא שייך הזמה אף שכתוב בזמנו כתבנוהו א"כ הי' לו להקשות לפסול כל עדות שבשטר דהוי עשאאי"ל ע"ש. גם זה אינו ראי' מוכרחת דהא כ' המרדכי קדושין דהא דכשר מפי כתבם בשטר ילפינן מדכתיב וכתב בספר כו' מוכח דהכשירה תורה בשטר מפי כתבם ע"ש. וכן כתב הרא"ש ב"ב פר' ג"פ ולדעת בעה"מ אינו צריך משום דכשר מן הדין שהוא מדעת שניהם ע"ש. ולכאורה גם לענין עדות שאאי"ל י"ל דילפינן דהכשירה התורה בשטר דהא יכולין לומר אחרוהו וכתבוהו אך ז"א דלמא איירי שכתבו בזמנו כתבנוהו ויכול להזימם ולכך שאר פוסקים לא מוכח דיהי' כשר מדאוריי' בשטר עשאאי"ל. ולכך כ' הרמב"ם ז"ל דאינו כשר רק מדרבנן במאוחר וכה"ג ע"ש. אבל לדעת בעה"מ דגם שכתבו בזמנו כתבנוהו ליכא הזמה בשטר בשום אופן א"כ שוב מוכח גם זה עצמו דהכשירה תורה בשטר עשאאי"ל מדכתיב וכתוב בספר כו' דהא לא משכחת הזמה בשום אופן ואעפ"כ לא ילפינן מיני' לכל ממון כמו דלא ילפינן מפי כתבם משטר לדעת המרדכי כנ"ל. ובל"ז ראי' זו אינה רק דלא כדעת הש"ך ז"ל שפסול אף מדרבנן עשאאי"ל אבל לא מוכח דכשר מדאוריי' וגם לדעת הש"ך