חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קנד

ובאמת י"ל להיפך דכאן בפרעון אף א' אומר לפני הודה והב' אומר בפני פרעו כו' ג"כ מצטרף אף שהלוה אומר שפרעו רק ק' וכמ"ש לעיל דהא מבואר לקמן סי' פ"א דבהודאת המלוה ודאי מהני אף שלא בפני הלוה כיון שהודה שנפרע ואף אם הלוה מודה לה פך מהני מטעם מחילה ע"ש. וא"כ מאי בכך שהלוה אחר שפרעו רק ק' הא מ"מ יכול להיות שהודה מקודם לפני העד שפרעו ואף שבאמת לא פרעו מחל לו ומאין ידע שלא הודה כיון שהעד אומר סתם שהודה בפניו ומהני שפיר. ולמ"ש י"ל להיפך דדוקא בהלואה נקט רבותא בהלואה אחר הודאה דאעפ"כ לא בעינן תובעו ב' כמ"ש לעיל. ואף דיש פ' דלא מהני שלא בפני המלוה ע"ש. משא"כ הכא בפרעון דאליבא דכ"ע מהני שלא בפני הלוה לא הוי רבותא כלל כנ"ל דודאי מהני אף באומר דפרעו ק' כנ"ל. אך להפ' דלא מהני מחילה בשטר בדברים י"ל דלא מהני דלא הי' מועיל הודאתו מטעם מחילה אך מ"מ מהני מטעם הודאה אף שהוא מודה להיפך כנ"ל וא"ש

סעיף ט' בדיני ממונות א"צ שיעידו שניהם כא' אלא יבא א' בפני ב"ד ושומעין דבריו היום וכשיבא הב' לאחר זמן שומעין דבריו כו'

(כה) בדיני ממונות כו'. ומשמע אבל בדיני נפשות לא מהני וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא ע"ש (פ"ד מה"ע). ובאמת תמוה מנ"ל הא הא בש"ס לא יליף רק דעדות מיוחדת פסיל בד"נ אבל לענין ההגדה למה לא יועיל גם בד"נ ובפרט למאי דאמר בש"ס סברא הוא אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא מסהדי אלא מצרפין כו' ע"ש וזה שייך גם בדיני נפשות. והכ"מ כתב דגרסת הרמב"ם הי' בש"ס בד"מ שומעין כו' ומשמע דבד"נ לא מהני כו' ע"ש ובאמת גרסא שלנו לא כן ע"ש

ולכאורה הי' אפשר לישב בפשיטות דהא לכאורה קשה איך מהני שומעין דבריו כו' הא הוי עדות שאאי"ל למאי דאמר בש"ס ב"ק כ"ד דמצי למימר אטו ידעינן דליתו סהדי כו' ע"ש. וכן הכא יכול הראשון לומר אטו ידענא שיבא הב' ויתחייב ממון ולא יתחייב בהזמה וממילא איך מועיל עכשיו. אך בד"מ לא בעינן יכול להזימו מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ושפיר מועיל ומיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דממילא בד"נ לא מהני וצריך שיגידו כא' כנ"ל דאל"ה הוי עשאאי"ל כנ"ל

אך נראה דז"א דהא דאמר בש"ס דבקראי פליגי מר סבר מקשינן הגדה כו' והא מדאורייתא בעינן גם בממון עדות שאתה יכול להזימו ואיך מועיל וע"כ צ"ל טעם אחר דהוי ראוי להזמה. אך מזה אין ראי' די"ל דפליגי מר סבר מקשינן הגדה לראי' וא"כ הוא פסול מצד עצמו וממילא אף שתקנו חכמים דלא ליבעי דו"ח מ"מ ע"ז ליכא תקנה ופסול ומר סבר לא מקשינן כו' וכשר מצד עצמו רק דפסול משום עשאאי"ל וא"כ ממילא עכשיו דתקנו דלא בעי דו"ח כשר מדרבנן ושומעין דבריו כו' וממילא בד"נ עדיין פסול משום דאאי"ל כנ"ל

אך גם ז"א חדא דא"כ קשה לדעת הש"ך ז"ל דאף דלא בעינן בממון דו"ח מ"מ עשאאי"ל פסול ע"ש וא"כ איך שומעין דבריו כו'. ועוד דבשלמא בממון הוי אאי"ל דיכול לומר אני לחייבו שבועה באתי אבל בד"נ שלא בא לחייבו כלל ע"כ בא להצטרף עם אחר דהיכא שאינו מחייבו כלל לא שייך לומר מי ידענא דאתי כו' כדאמר פ"ב דב"ק הנ"ל במכירין בעל השור ואין מכירין השור כו' ע"ש וא"כ בד"נ הוי שפיר ראוי להזמה ולמה לא יועיל. ולכאורה הי' נראה פשוט טעם הרמב"ם דכמו דאמרינן בד"מ מקשינן הגדה לראי' ופסול כמו כן בד"נ דילפינן מקרא דעדות מיוחדת פסול שוב מקשינן ג"כ הגדה לראי' דאין שומעין כו'. ואף דקי"ל כר' נתן ולר"נ אמר בש"ס דלא מקשינן הגדה כו' מ"מ י"ל דזה דוקא למאי דבעי לאוקמי כרבנן דריב"ק דכ"ע סברי דצריך שיראו כא' א"כ ע"כ סבר ר"נ דלא מקשינן כו' אבל לדידן דקי"ל כריב"ק שוב יכולין לומר להיפך גם אליבא דר"נ דמקשינן הגדה לראי' ולכך כשר שומעין דבריו כו'. ואין להקשות א"כ למה לא מוקי בהיפך דכ"ע כריב"ק ור"נ סבר מקשינן ורבנן סברי לא מקשינן כו' ויהי' אליבא דהלכתא דז"א דלא אפשר דהא אמר התם ר"י לזה הוצרכנו השתא עיקר ראי' לא בעינן כו' וא"כ לא מצי לאוקמי דרבנן כריב"ק דאף אי לא מקשינן כו' מ"מ כיון דראי' לא בעינן הגדה ודאי לא בעינן וכיון דבעי לאוקמי תרווייהו אליבא דחד תנא צ"ל דכ"ע כרבנן דריב"ק כו' אבל לדידן דקי"ל כריב"ק וכר"נ שוב מצינן למימר שפיר דמקשינן הגדה כו' וממילא בד"נ פסול דמקשינן כו' כנ"ל. אך זה דוחק כיון דבש"ס אמר דר"נ סבר לא מקשינן איך נאמר מסברא דנפשי' דמקשי' כו' לפסול בד"נ

וי"ל דהא באמת לא אפסקא התם הלכתא בהדיא כר' נתן וממילא הי' ראוי להיות הלכה כרבנן רק משום דאמר הלכה כריב"ק וכיון דאמר ר"י לזה הוצרכנו כו' ממילא הלכה כר"נ דהשתא עיקר ראי' כו' וא"כ הוא ממילא דוקא בממון אבל בד"נ דבעינן ראי' בהדי הדדי ממילא לענין זה שפיר הלכה כרבנן דבעינן שיגידו כא' דמקשינן הגדה לראי' כיון דלא שייך השתא עיקר ראי' כו' כנ"ל

ובגוף הדין לכאורה קשה עדיין לש"ך ז"ל למה שומעין דבריו של זה כו' הא הוי עדות שאאי"ל דפסול גם עכשיו. שוב מצאתי בס' שו"ת נ"ב חאה"ע סי' ע"ב שהקשה הנ"ל איך שומעין דבריו של זה הא הוי עשאאי"ל והאריך בזה מאד להוכיח דאף דבעינן מדאורייתא גם בממון דו"ח מ"מ עדות שאי"ל ודאי לא בעינן אף מדאוריי' ואם אמרו א"י בחקירות אין עדותן בטלה ע"ש. וכמה דברים אינם מחוורין לע"ד מה שכתב ז"ל והא דלא ילפינן באמת גם עדות שאי"ל בד"מ ממשפט א' כו' משום דזה ריבתה התורה בפירוש דלא בעינן בד"מ מדכשר עדות של זה היום כו' כנ"ל ע"ש. ולא ידעתי איך מצא שהכשירה תורה בפירוש שומעין דבריו כו' הא טעמא דר' נתן הוא דלא מקשינן הגדה לראי' ואף דבראי' פסול מ"מ בהגדה לא מצינו לימוד לפסול אבל מהילפותא יש להכשיר ולמה לא יפסול מטעם עדות שאאי"ל משום משפט אחד. ואם כוונתו כיון דקי"ל כריב"ק דלא בעינן ראי' כא' וכיון דאמר ר' יוחנן השתא ראי' לא בעינן כו' מכש"כ הגדה והא דראי' לא בעינן יליף מאו ראה או ידע מ"מ וא"כ מוכח דמהני מן התורה שומעין דבריו כו'. אבל הא ליתא אי נימא דפסול לשמוע דבריו כו' מטעם עשאאי"ל א"כ מה כש"כ הוא מראי' הא י"ל שפיר דראי' כא' לא בעינן דאף שלא ראו כא' מ"מ כיון שהגידו כא' הוי יכול להזימו משא"כ בלא הגידו כא' ומאי ק"ו הוא. גם א"ל דכיון דלא בעי ראי' כא' מה"ת ממילא מקשינן הגדה לראי' להכשיר שומעין דבריו כו'. גם ז"א חדא איך נאמר היקש מעצמינו להכשיר שלא מצינו רק לפסול אליבא דרבנן והא דאמר להדיא דר"נ סבר לא מקשינן כו' וגם ר' יוחנן לא אמר משום ההיקש רק השתא כו'. ועוד דלא שייך כלל ההיקש לענין זה דבשלמא אם היכא שלא ראו כא' הי' מועיל אף שאאי"ל הי' שייך למילף דגם בהגדה שומעין דבריו כו' אף שאאי"ל. אבל באמת גם בלא ראו כא' מ"מ אינו כשר עד שידעו באופן שיהי' יכול להזימו וא"כ אף דמקשינן הגדה כו' מ"מ אינו כשר לשמוע דבריו כו' רק באופן שיהי' ג"כ יכול להזימן דאמרינן דיו כו'. וגם אטו לא משכחת שיהיו שומעין דבריו כו' באופן דיכול להזימם היכא שאין הראשון מחייב שבועה כגון שעד אחד מכחישו דאמרינן סלק וע"כ בא להצטרף כשיבא עוד עד אחד כיון שהעד המכחיש מקודם או בחשוד וכה"ג ואיך יליף מזה דכשר היכא שאאי"ל. גם מה שהוכיח מהש"ס כיון דפליגי בקראי מוכח דמדאורייתא לא בעי י"ל ע"ש. גם זה אינו מוכרח די"ל כמ"ש לעיל דה"פ מ"ס מקשינן ופסול מצד עצמו מדאוריי' וממילא גם מדרבנן פסול ומ"ס לא מקשינן והפסול הוא רק משום עדות שאאי"ל וממילא כשר עכשיו מדרבנן וא"ל למה לי' ההיקש מדאוריי' י"ל דבעי היכא שאינו מחייב שבועה בעבדים ושטרות וקרקעות דלא יכול לומר לחייב שבועה באתי וע"כ להצטרף לממון ולכך כיון דמקשינן מ"מ פסול מצד עצמו כנ"ל וכה"ג

עוד י"ל למ"ש הוא עצמו דבעד אחד לחייב שבועה כיון שאינו שייך בי' הזמה כשר אף שאינו יודע החקירות וא"כ לענין חיוב ממון מדאורייתא דבעינן דו"ח יש לומר שפיר דבאומר א"י עדותן בטלה משום עשאאי"ל ושוב אין ראי' משומעין דבריו כו' דהוי שפיר עדות שיכול להזימו דא"י לומר לחייב שבועה באתי דא"כ למה