חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קנב

ונשבע לשקר ויהי' הדין דנשבע ונוטל כנ"ל. ולמ"ש הש"ס ריש ב"מ י"ל קצת. וצ"ל למ"ש לעיל דבהלואה אחר הלואה אם עד א' מכחיש לא' הלואה אחת לא מיקרי תרי בחד כיון שעל אותו הלואה הוי חד לגבי חד וסלק כמאן דליתא ולא נשאר רק עד א' ואינו חייב כלל. וא"כ הכא י"ל כיון שהתובע מודה ואומר שלא הלוהו רק מנה א"כ לענין חובתו שאינו נוגע הוי עד כשר. וא"כ שוב לא יפסל כלל ע"י העדים דהלואה א"ה. ואף דאנן אעדים סמכינן מ"מ הא התובע מעיד שא' מהעדים הוא שקר ולחובתו הוי עד וא"כ הוי עד לגבי עד ואף שיש ב' עדים לא מהני כיון שאינו מכחיש רק לעד א' כנ"ל

ואף היכא דהבע"ד פסול להעיד דלא שייך זה וקשה כנ"ל. אך י"ל דזה עצמו שהוא חזקה שהתובע אומר אמת לחובתו דלמה ישקר והא חזינן דאף לענין לקוחות הי' מהני הודאה לחוב אי לאו משום קנוניא הי' מהני לגבות ממשועבדים. ואף דהא אין כאן עדים ואיך יהי' נאמן הא לא עדיף מעד דעלמא. וע"כ צ"ל משום חזקה זו כיון שהוא מודה לחובתו ודאי אומר אמת ויכולין להוציא בזה רק משום קינוניא אינו נאמן. וא"כ הכא גבי מלוה שמודה שאחד מהן שקר דלא שייך קינוניא כיון שהוא לחוב לגמרי שוב מהני חזקה זו אף לגבי דידן נגד העד ולא יפסל כלל ע"י השבועה דמהני חזקה זו שאחד מהעדים שקר וממילא אין כאן רק עד אחד ואף דנגד העדים לא מהני חזקה זו מ"מ בהא"ה סגי שתועיל החזקה רק נגד עד אחד ומהני כנ"ל ולכך נשבע

וממילא מיושב הנ"ל דהיינו דוקא בהלואה אחר הלואה אבל בהודאה כו' אף דאמרינן שמחל מ"מ הא לא הודה התובע שא' מעיד שקר רק יכול להיות האמת שהודה כנ"ל רק דנימא דמחל לו. ושוב ע"ז עדיין חייב דהא מחויב לישבע ואיך ישבע שיהי' פסול אח"כ כיון שב' עדים כו' ולא שייך חזקה הנ"ל דהא ע"ז לא הודה כלל רק מטעם מחילה וא"כ שפיר פסול כיון שלא מחל רק מנה כנ"ל וא"ש

או י"ל דאף אי מודה ג"כ שלא הודה בפניו ע"מ הא לכאורה יהי' המלוה נאמן שחייב לו מנה עכ"פ במיגו שהי' תובעו ב' המנים דהי' חייב ובתובעו מנה יהי' נאמן שחייב מנה וצ"ל דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן. וא"כ למ"ש תוס' ריש ב"מ דמיגו דאי בעי שתיק אמרינן אף להוציא ע"ש. וא"כ א"ש דבהלואה א"ה הדין הוא כשתבעו מנה סתם אינו חייב דהוי כהודה ולכך אינו נאמן במיגו שהי' תבעו עוד מנה וזה להוציא ולא אמרינן. אבל בהודאה אחר הודאה או אחר הלואה דמה שתובעו מנה סתם אינו הודאה עדיין שלא הודה ורק משום שהודה בפירוש שלא הודה בפניו ועל זה הוי מיגו דאי בעי שתיק דאם לא הי' מודה רק בסתם הי' חייב ומיגו זו אמרינן אף להוציא כנ"ל ושפיר נאמן וחייב מנה עכ"פ כנ"ל במיגו שלא הודה והי' חייב כנ"ל

ואפשר דאף שאומר העד שהודה בפני התובע ואמר הנתבע אתה עד דבזה לכאורה לא שייך טעם שכ' לעיל דהא מודה התובע שמעיד שקר שלא הודה בפניו. מ"מ י"ל למאי דמבואר בש"ע דגם בעדים אמרינן מלתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתי' וכשאומר אותו פלוני הי' עמי כו' ע"ש. וא"כ להפוסקים דמהני אתה עד אף שלא בפני התובע אם כן זה שאומר העד שהי' בפני התובע הוי מלתא דלא רמיא עליו כיון שבל"ז חייב כנ"ל. וא"כ שוב לא הוי הודאת התובע שמעיד שקר כנ"ל וא"ש

(כב) משתבע שבועה דאורייתא ומפטר כו'. היינו להכחיש את העד דעכ"פ יש כאן עד אחד והם דברי הטור בשם הרמ"ה ע"ש. ולכאורה יש להקשות דלקמן סי' ל"ו כ' הטור בשם הרמ"ה דאף היכא שלא נצטרפו בשעת ראי' ולא ראו כאחת רק דנצטרפו בשעת הגדה שהעידו תוך כ"ד אמרינן ג"כ נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש. וכן לענין שבועה קי"ל כשהעידו ב' עדים וא' פסול בטלה גם עדות הב' ואינו מחייב שבועה ע"ש. וא"כ הכא דמשמע אף שהעידו ב' העדים יחד תוך כ"ד וא"כ למה יתחייב שבועה הא התובע מודה שא' מהן העיד שקר ופסול לעדות וא"כ מהני הודאתו גם על זה דגם עדות הב' בטל כיון דהדין הוא דהלואה אחר הלואה מצטרף משום דמ"מ אמנה מסהדי ששניהם מעידים שחייב מנה וא"כ לדעת הרמ"ה כשמעידין ג' עדים תוך כ"ד אף שכל א' מעיד על הלואה אחרת מ"מ בטלה כל העדות דשייך שפיר מקיש ג' לב' כו' וכן בב' לענין שבועה כנ"ל וא"כ כיון שהתובע מודה שא' מהן פסול מודה דגם עדות הב' בטלה כיון שנצטרפו בהגדה כנ"ל ולמה יתחייב שבועה דאורייתא ולדידן א"ש שלא נצטרפו בראי' משא"כ להטור בשם הרמ"ה כנ"ל. ולחד תירוצא שכ' תוס' פ' ז"ב דדוקא היכא שידוע מי הפסול אמרינן נמצא א' כו' א"ש דגם כאן אינו ידוע אבל לשאר תירוצים שם קשה ע"ש שתירוץ הנ"ל באמת אינו מובן. וי"ל כמ"ש לעיל דסבר כסברת הר"ן ז"ל ריש חולין גבי מומר דאותו דבר שנעשה מומר ע"י אינו נקרא מומר רק מכאן ואילך ע"ש וכן הכא כיון דמחמת עדות זה נפסל לא שייך נמצא א' פסול כו' דעדיין אינו פסול עוד י"ל כמ"ש לעיל כמו שפרשו רש"י ותוס' פ' מרובה גבי הלכתא שהעידו בבת אחת כו' דכיון שהעידו תוך כ"ד עדיין אינם פסולין אז עד לאחר כ"ד כיון שיכולין לחזור כו' וממילא לא שייך כאן נמצא א' כו' וכמ"ש לעיל לישב קושית תוס' דפ' ז"ב ע"ש

עוד י"ל דהנה באמת הודאת התובע מהני מב' טעמים חדא דמודה שהעד מעיד שקר ונאמן שהאמת כן הוא שלא לוה ומעיד שקר ועוד טעם דאף אם היינו יודעין בבירור שמעיד אמת מ"מ מהני הודאתו מטעם מחילה שמוחל לו אף שהוא אמת. וא"כ זה ודאי דאם יש כאן ב' או ג' עדים שנים מעידים שלוה וחייב וא' מעיד ג"כ שלוה ופרע ואינו חייב ואח"כ נמצא זה פסול שהעיד שאינו חייב. נראה מהפוסקים דאין פוסל הכשרים דהא לא נצטרף כלל עמהם להעיד שחייב דהא לא העיד על חיוב כלל ואם לא הי' פסול בשעת ראי' אינו פוסל בהגדה כנ"ל. וא"כ הכא כיון שמודה התובע שלא לוה אנא מנה וא"כ אם היינו אומרים שמעיד אמת רק מטעם מחילה ודאי דלא שייך נמצא א' כו' דאינו פסול רק דנימא טעם הא' דהא מהני ההודאה מטעם נאמנות שנאמן שמעיד שקר והוא פסול כנ"ל. וא"כ למ"ש אף שמודה שמעיד שקר מ"מ זה העד שמעיד שלוה והוא שקר מ"מ הא אינו מעיד שחייב דהא מעיד דאף שבאמת לוה מ"מ מחל לו המנה כיון דמודה ואף אם לוה באמת מהני מטעם מחילה וא"כ מעיד העד שבאמת לוה רק שמחל לו וא"כ שוב אף דמהני הודאה שמעיד שקר מ"מ כיון שלא העיד שחייב שוב לא שייך נמצא א' כו' כיון שלא ראו כאחד רק הפסול משום ההגדה כנ"ל ובהגדה לא הגיד כלל שחייב כיון שהודה כנ"ל. או כסברת הרמב"ן דבאינו מועיל עדותו אינו פסול. אך ז"א רק כנ"ל ואם העיד קודם שהודה התובע לא שייך סברא הנ"ל דאז העיד שחייב ואף שאח"כ מחל לו מ"מ נצטרף להעד שחייב וכיון שמודה שהעיד שקר א"כ מודה שהעיד שקר נחייב כיון שעדיין לא מחל ופוסל האחרים. אך מל' הטור משמע דבאו העדים אח"כ וא"ש. ולטעמים הנ"ל אף שהעידו קודם הודאתו ג"כ אינו פוסל כמ"ש ובל"ז אין נ"מ לדידן דקי"ל דלא כרמ"ה דהגדה לחוד אינו פוסל ע"ש

(כג) עד א' העיד שראובן נתן לשמעון כו' מצטרפין. וכ' הרי"ו אבל אם עד א' מעיד בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן והב' אומר בפני ובפני עד כו' נתן לפלוני בתשרי דהוי כב' שטרי מתנות על ענין א' דביטל שני לראשון ועל הב' ליכא אלא חד סהדי והפסיד המקבל מתנה והביאו הר' ב"י וכ' עליו לא הבנתי דבריו ע"ש. ובד"מ וסמ"ע תמהו למה הא דומה לכשאין התובעו תובעו רק מנה דבטל לגמרי כו' וכן הכא ע"כ חד מיניהו שקר דבטל הב' כו' ע"ש. ונראה דדברי הב"י פשוטים לא מבעי' לטעם הפו' לקמן סי' ר"ע הטעם דבטל הב' את הראשון משום דאחולי אחיל לקמא ולא משום הודאה וכן דעת הרמב"ם והפ' ע"ש וא"כ הכא דמשמע מדברי רי"ו דלא מיירי כלל מהודאה של עכשיו דנימא שמודה עכשיו או מוחל לקמא דהא לא הזכיר כלל מם שטוען המקבל מתנה עכשיו ומשמע דאף ביורשי' ושלא בפניו הדין כן רק דהטעם נימא משום דהא העד הב' מעיד שהנתינה הראשונה יטלה שמחל לו אז כשקיבל השטר הב' כנ"ל וא"כ נראה דלא דמי כלל לתובעו רק ק' דבשלמא התם הא מודה שא' מעיד שקר ולא נשאר רק א' ואמרינן ג"כ שהוא מעיד שקר דהתם איז תלוי זה בזה דאף