חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קנא

דאיכא למימר דעל מה שרצה להלות לו הודה לו קודם הלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום ולוה בזמן האחר ע"ש. והוא דחוק מאוד לומר בהלואה אחר הודאה טעם הנ"ל דהא רב סבר להדיא דשוה להלואה אחר הלואה כו'. עוד הקשה בתומים האיך כתב דבהודאה אחר הודאה אף תבעו חד סגי הא פריך בש"ס התם מ"ש הלואה כו' דאמנה דמסהיד האי כו' הודאה נמי נימא מנה דאודי קמי האי כו'. ומזה למד הרמב"ן ז"ל דבסתם דנין כמכחישין כו' דהממע"ה. וא"כ כיון שאינו תובעו רק מנה נימא ג"כ דלמא מנה דאודי קמי האי כו' וכל א' מעיד אמנה אחרת והוי כהלואה אחר הלואה וכיון שאינו תובעו רק מנה לא מהני כנ"ל ע"ש. ודחה בשביל זה דעת הפוסקים הנ"ל רק כטור דבכ"מ בעי תובעו שניהם אף בהודאה אחר הודאה וכטעם הנ"ל דמספק לא מהני ע"ש

ונראה לענ"ד בפשיטות דלק"מ דהא קי"ל לקמן סי' מ' דכשמודה בפני עדים ואומר אתם עידי אף שלא הי' חייב מעולם נתחייב בהודאתו בדבר שאינו חייב כיון שאומר אתם עידי ע"ש בש"ע. ואף שכ' שם דכשמודה התובע שאינו חייב וטעה הוא פטור מ"מ מבואר וע"ש בתומים דדוקא כשמודה התובע שהודאתו הי' בטעות שהי' סבר שחייב אבל אם אינו מודה כך אף שמודה שאינו חייב מ"מ הא חייב עצמו בהודאתו ואף טעיתי אינו נאמן וחייב ע"ש ועיין בתומים סי' פ"א. וא"כ לדידן דקי"ל דהודאה בפני עד אחד ואמר אתה עד שוה ממש להודאה בפני ב' דאם מודה לדברי העד מחויב ואי כפר משתבע ונראה דלענין חיוב הוא ג"כ כנ"ל דאף שלא הי' חייב כלל אם הודה בפני א' ואמר אתה עד מתחייב בדבר שאינו חייב לדעת הרמב"ם ז"ל דאלת"ה לוקמי ריש פרק הנושא בהודה בפני עד א' ואמר אתה עד ומאי פריך אי דאמר אתם עדיי כו' לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ועוד מאי הוכיח הבעה"מ דהודאה בפני ע"א לא מהני ממתניתין דבפנינו הודה לו (סנהדרין כ"ט) לוקי כשלא הי' חייב כלום דבעי ב' דוקא וע"כ דאין חילוק בין עד א' לב' אף לענין חיוב כנ"ל. וא"כ מיושב ממילא קושיות הנ"ל דבשלמא כששתיהם מעידים על הלואה א' כיון שהתובע אומר שלא הלוה רק מנה. א"כ מודה שא מהן שקר שאינו חייב רק מנה ואין כאן אלא עד א' אבל בהודאה קודם הלואה נהי דהודה תובע שלא הלוהו רק מנה מ"מ לא הודה שלא הודה הלוה וכיון דבהודאה לחוד מתחייב אף שאינו חייב ואף שלא בפני המלוה חייב לרוב הפ' וא"כ שפיר יכולין להיות שניהם אמת ואף שלא הלוה רק מנה מ"מ הודה ונתחייב ואח"כ הלוה ג"כ וכאלו העיד כל אחד בפני נתחייב בהודאתו שלא בפני המלוה ומה מועיל הודאת המלוה שלא הלוה ולכך שפיר בהלואה אחר הודאה מצטרף אף בלא תובעו שניהם ולא קשה קושיית הסמ"ע וגם בהודאה אחר הודאה לא קשה קושיית התומים דנימא דלמא אמנה דאודי קמי האי כו'. ולמ"ש א"ש דמאי בכך מ"מ ההודאה עצמה הוא חיוב וע"ז לא הודה. ובש"ס פריך שפיר לרב דאמר הלואה א' הלואה לא מצטרף רק בהודאה משום דחד מנה הוא כו' ופריך דנימא אמנה כו'. וא"ל דהודאה הוא חיוב. ז"א דא"כ מ"מ הוי הלואה אחר הלואה כיון שכל א' מעיד על חיוב אחר. אבל לדידן דמצטרפין אף בהלואה כו' א"כ שפיר חייב משום דהוי חיוב כנ"ל. וכן בהלואה אחר הודאה סבר רב שפיר דלא מצטרף דנהי דהודאה הוי חיוב מ"מ הוי הלואה אחר הלואה. משא"כ לדידן כנ"ל וא"ש

ואף דקי"ל סי' ע"ה דאם הנתבע אומר שחייב והלה אומר ודאי י לי שאינך חייב לי פטור הלוה ע"ש ולא אמרינן דהא מ"מ חייב עצמו בהודאתו בדבר שאינו חייב וע"ז לא הודה המלוה כמ"ש. אך ז"א דהתם הלוה אומר שבאמת חייב לו מכבר ואינו מחייב עצמו כלל כיון שבאמת חייב וא"כ כיון שהודה המלוה מחל לו החיוב של ההלואה וחיוב חדש לא נתחייב כיון שטוען שחייב באמת כנ"ל משא"כ הכא דאומר שלא הי' חייב לו כלל. וא"כ שפיר נתחייב בחיוב חדש וע"ז לא הודה המלוה כלל שאינו יודע וא"ש כנ"ל

ואף להפוסקים לקמן דלא מהני אתם עדיי שלא בפני התובע ע"ש. וא"כ ממ"נ ליכא חיוב דאם בפניו הודה א"כ שוב מהני הודאת התובע גם על זה החיוב כיון שאינו תובעו ואם שלא בפניו אינו חייב כלל כנ"ל. אך הטעם דלא מהני היינו שיכול לומר שלא להשביע כו' ובטענת השבעה קי"ל כשאומר אח"כ להד"ם חייב דלא הוי מילי דכדי כו' והכא איירי באומר להד"מ ולענין זה מהני מה שהודה שלא בפניו ובאמת אף שהעד מעיד שהודה בפני התובע מ"מ הא בודאי לא איירי שהתובע אומר שלא הודה בפני העד רק דאומר שלא הלוה לו רק מנה. וא"כ על ההודאה לא הודה וחייב שפיר כנ"ל. ואף להפוסקים דנאמן טעיתי במינו דפרעתי ע"ש. אבל מ"מ כשטוען להד"מ חייב דלא כוי מילי דכדי ע"ש

ובזה מיושב הטור ז"ל שכ' בין בהלואה כו' ובין בהודאה אחר הודאה בעינן תבעו שניהם ע"ש והקשה עליו הב"י פ"ש ולמ"ש א"ש דהסמ"ע סי' מ' כ' לדעת הטור דאינו מתחייב בחיוב חדש באמירת אתם עדיי רק בשטר דלא כהרמב"ם ע"ש. וא"כ א"ש דממילא אין יכולין לחייבו משום דהודאה הוי חיוב. ז"א דהא אינו מתחייב כלל. ורק משום הודאה יתחייב וע"ז י"ל דלמא מנה דאודי קמי האי כו' ובעינן שפיר תבעו שניהם אף בהודאה אחר הודאה או אחר הלואה כו'. משא"כ בש"ע דפסק לקטן כהרמב"ם ז"ל ע"ש א"ש דלא בעינן כנ"ל וא"ש

ובאמת סברת הסמ"ע ז"ל אינה מובנת כלל דאם כדבריו שיכול להיות שהודה על מה שילוה ולא נזדמן ללוות ולוה בזמן אחר א"כ איך מחייבין ממון בב' עדים מעידים שהודה בפניהם נימא ג"כ דלמא הודה על מה שילוה ולא נזדמן ועדיין לא לוה ממנו דכמו שיכול להיות שלא לוה עד זמן אחר כמו כן יכול להיות שעדיין לא לוה ואיך מוציאין ממון וי"ל בדוחק ולמ"ש א"ש

עוד י"ל דהנה לכאורה קשה דאמרינן כאן באינו תובעו אלא מנה דמשתבע שבועה דאורייתא ומיפטר והא קי"ל גבי משכון שקל הי' שוה כו' דנשבע המלוה ונוטל משום שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ולטעם רש"י ז"ל הוא משום שמא יפסלנו לעדות ולשבועה. ואף לדעת התוס' שם היינו משום דאמרינן כיון שנשבע ודאי האמת כדבריו ולא נפסלנו ע"ש אבל היכא שודאי נפסל ודאי אין משביעין אותו. וא"כ הכא כיון דקי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרף איך באינו תובעו כו' ישבע שאינו חייב אף מנה הא ודאי נפסל אח"כ לשבועה ועדות דב' עדים מעידים שנשבע לשקר שכל א' מעיד שחייב מנה ונשבע לשקר ולענין לפוסלו לעדות לא מהני הודאה התובע דהא אנן אעדים סמכינן שמעידים דנשבע לשקר ודאי יפסל ואיך משביעין אותו ויהי' הדין שכנגדו נשבע ונוטל כנ"ל

אך י"ל כיון דהודאת התובע שלא הלוהו רק מנה הוי מחילה ואף אם באמת חייב מחל לו מנה א"כ שוב לא נשאר רק עד אחד דאף שמעיד שלוה מ"מ האמת כדבריו שאינו חייב שמחל לו ולא נשבע לשקר והוי כאילו מחל לו בפנינו מנה דודאי אינו חייב כנ"ל

אמנם עדיין קשה דכיון דכל המחילה הוא רק משום שאינו תובעו אלא מנה. וא"כ שפיר כל אחד מעיד שנשבע לשקר שזה העד יודע שחייב מנה ואותו מנה לא מחל שתובעו אותו מנה והוא נשבע שאינו חייב כלום והוא שקר וכן העד הב' שיודע שחייב מנה ג"כ מעיד דבודאי נשבע לשקר כנ"ל. ואף אם הי' באמת ב' המנים מחל לו א' מ"מ אם הלוהו מנה לא מחל לו וא"כ על חיוב מנה שפיר יש ב' עדים שלא מחל לו ואעפ"כ אין יכולין לחייבו מנה מחמת טעם זה דהא כיון שמודה התובע שאחד שקר לא נשאר כי אם עד אחד שאינו מחייב ממון ואין צריכין לטעם דמחילה אבל לענין שבועה לפוסלו דלא מהני הודאתו שהעד העיד שקר רק שיועיל מטעם מחילה וזה לא מהני כנ"ל. ובשלמא אם הי' מוחל בפירוש חיוב אחד היינו שמוחל הלואת ניסן שמעיד העד הי' שפיר כנ"ל דאמרינן שזה העד של ניסן אומר אמת וזה מחל לו והב' אומר שקר דהוא עד א' ולא נשבע לשקר כלל. אבל הכא דאינו מוחל איזה מנה רק משום שאינו תובעו רק מנה א"כ בודאי נשבע לשקר דאם אינו חייב כלל שני העדים אומרים שקר דמנה לא מחל לו כנ"ל ואיך ישבע. וי"ל בדוחק דאין מצטרפין רק היכא שאין א' מכחיש לחיוב חבירו אבל הכא העד הב' שמעיד שחייב מנה א"כ מעיד שהמנה שהעיד הראשון אינו חייב דמחל לו אף שחייב וכן העד הא' מעיד שהמנה שמעיד הב' אינו חייב ולא שייך צירוף. אבל זה דוחק דמאי בכך הא אינו מכחישו דשקר העיד רק אם הלוהו באמת ב' המנים מחל אחת א"כ יש ב' עדים שחייב מנה בודאי שלא מחל