חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קנ

א"ש כיון דבאמת איכא חיוב שבועה והכא כשנאמר דחייב שבועה לא ישבע כלל רק שכנגדו נשבע ונוטל ושפיר אמרינן דחייב כיון שבאמת חייב שבועה רק דכל מקום אין יכולין לפסוק שישבע כדי שיהי' כו' משא"כ כאן דישלם. אך ז"א לכאורה דהא כיון דאם לא הי' חשוד שפיר לא הי' חייב שבועה כיון שהוא ע"י צירוף ואז אמרינן דאין יכולין לפסוק שישבע כנ"ל וממילא כשהוא חשוד אינו משלם דלא הוי מחויב שבועה. אך בזה י"ל שוב כנ"ל דלענין שבועה אמרינן שפיר דמסתמא מעידין על מנה אחת ואין כאן עידי צירוף כלל רק דנימא לענין ממון עכשיו שהוא חשוד שמא הם רק צירוף ובזה שפיר כנ"ל דהא יש כאן שבועה אף שהם רק עידי צירוף ואם לא הי' חשוד שפיר היינו פוסקין שישבע ג"כ דהי' לענין שבועה לחוד דאמרינן מעידין על מנה א' כנ"ל וא"ש. והט"ז לטעמי' דס"ל הטעם דאינם מחייבין משום דילפינן מדר"ח ודוקא עדות המועיל בקנס ובשעה אחרת אינו מועיל לכך בעינן דוקא בודאי אמנה א' כנ"ל

סעיף ו' ממונות אע"פ שלא ראו ב' העדים המעשה כא' עדותן מצטרפת כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר עד הב' בפני הלוהו ביום אחר או הודה לו הרי אלו מצטרפין וכן אם אמר הא' בפני הלוהו והב' אומר בפני הודה לו או שאומר הא' בפני הודה לו והשני אומר אחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין (וכן דיני עדות דבר איסור)

(יט) עדותן מצטרפת כו'. וכתב הסמ"ע דה"ה לעדות מיוחדת זה מבית זה וזה מבית זה דמצטרפין ע"ש. וכתב התומים דמספקא לי' אם הא דמצטרפין הוא רק מדרבנן משום נ"ד כמו שלא הוצרכו דו"ח או אפשר דהוא דאורייתא ע"ש. וכן כ' אח"כ באורים ס"ק י"ח די"ל דלא מהני רק מדרבנן בהלואה אחר הלואה ע"ש. ולא ידענא כוונתו דאם כוונתו על מדות מיוחדת דזה מבית זה כו' דאינו מועיל רק מדרבנן דז"א דהא אמר בהדיא בש"ס מכות ו' מנין לעדות מיוחדת שכשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת כו' ע"ש דילפינן מקרא בהדיא. ואם כוונתו היכא שראה כל אחד מעשה מיוחדת כגון הלואה אחר הלואה גם ז"א דהא אמר להדיא בש"ס סנהדרין ל' אב"א קרא מר סבר והוא עד או ראה כו' והא כ"מ שנאמר עד כו' ואפקי' בחד מד דחזי תרוייהו כחד ומ"ס והוא עד או ראה כו' מ"מ. ומבואר דיליף מקרא דהלואה אחר הלואה מצטרף. ועוד דקאמר אח"כ הכא באקושי הגדה לראי' קא מפלגי וכרבנן משום דכתיב והוא עד אם לא יגיד כו' ע"ש דמבואר להדיא דהוא דאורייתא גם בהלואה אחר הלואה

עוד כ' באו"ת בהלואה א' הלואה אם התובע רוצה יכול להשביעו על ב' המנים דלא כש"ג ע"ש. והטעם הב' שכ' משום דהוא דרבנן יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ע"ש. כבר בארנו דליתא דפשוט שהוא מדאורייתא בש"ס הנ"ל. וגם טעם הא' אינו מובן כיון שאנו יודעין בבירור ע"י ב' העדים שחייב מנה עכ"פ איך נפסוק שישבע נגדם שבועת שקר בודאי כיון שנשבע שאינו חייב אף מנה אחת וסברת הש"ג נכונה ע"ש. וי"ל בזה כמ"ש לעיל כיון שנשבע מקודם להכחיש עד אחד על תביעה אחת ונאמן נגד העד שהעיד שקר על הלואה זו ושוב נאמן אח"כ ג"כ בשבועה נגד מד הב'. ואף דבכל דוכתי שכבר נשבע נגד עד ואח"כ בא עוד פד צריך לשלם ונפסל היינו משום דיש ב' עדים על הלואה א' משא"כ הכא. והוי כמו אם הי' עד אחד מכחיש על הלואה אחת ומעיד שלא לוה דנראה דפטור אף שיש ב' עדים דהלואה א' הלואה לא מיקרי תרי בחד כיון דעל אותו מעשה הוי עד אחד בהכחשה שוב אין כאן רק עד א' כיון שאין כל א' מסייע לחבירו וכן לענין שבועה נימא ג"כ כיון שכבר נשבע נגד א' שוב לא נשאר דק עד א' ואינו פסול כלל ג"כ. ולפ"ז נראה דאם נשבע נגד עד אחד שהעיד על הלואה ואח"כ מביא עוד עד על הלואה אחרת דג"כ אינו מצטרף ויש לדחות. או דמיירי שמבטל עדותם לענין ממון וכמ"ש בש"ע (סס"י ע"ה) גבי בטל כל שטר שיכול לומר אח"כ תוציא ממון ממני וכו הכא כנ"ל

(כ) וכן אם אמר הא בפני הלוהו כו'. בטור כתב מקודם הדין דהלא"ה ואח"כ כ' ואפילו אמר הא' בפני הלוהו והב' בפני הודה לו כו' ע"ש. ותמהו מאי אפילו הא אדרבה מוכח בש"ס דיותר יש לחייב בהודאה אחר הודאה או א' הלואה מהלואה אחר הלואה דהא רב סבר באמת דהודאה אחר הודאה או א' הלואה מצטרף והלואה אחר הלואה לא מצטרף ע"ש

ויש ליישב למ"ש הש"ך ז"ל לקמן סי' פ"א לדעת בעה"מ שסובר דהודאה בפני עד א' לא הוי הודאה כלל ופטור במודה ואינו מחייב שבועה אם מכחישו ע"ש. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל מהא דהודאה אחר הודאה דקי"ל דמצטרפין הא כל הודאה לא היתה רק בפני א'. ופי' הש"ך שם דברי בעה"מ משום דדוקא כשאין כאן רק עד א' אז אמרינן דהי' כוונתו רק להשטות משא"כ כשיש עוד ע"א שהודה בפניו איגלאי מילתא דגם הודאה הראשונה לא הי' להשטות ומהני ע"ש. וא"כ לכאורה קשה דהא ע"כ גם בהודאה אחר הלואה צ"ל ג"כ סברת הש"ך דג"כ קשה איך מהני ההודאה וצ"ל ג"כ משום דיש עוד אחד שהלוה שוב איגלאי דגם בהודאה לא כיוון להשטות וקשה א"כ הא הוי לי' נפק כולא ממונא נכי רבעא אפומא דחד סהדא דהא העד שמעיד על ההלואה מועיל עדותו להיות עד אחד אף בלא עדות הב' אבל העד שמעיד על ההודאה אינו מועיל כלל אף להיות עד אחד רק ע"י העד הב' של ההלואה דאיגלאי מילתא כנ"ל והוי לי' כמו באומר זה כתב ידי כו' (כתובות כ"א) כיון שעד הב' נאמן בעדותו לגמרי ואינו צריך לעד דהודאה כנ"ל וגרע שפיר מהודאה אחר הודאה דהתם כל א' צריך לחבירו דכמו כן לא מהני זה בלא זה כלל אף להיות עד א' והוי כמו התם אי על כתב ידם הן מעידין ושפיר מהני משא"כ בהודאה א' הלואה דאין הב' צריך לו כנ"ל. אך לא קשה דדוקא התם גבי זה אומר כ"י דאינו נאמן על חבירו כלל ואף שאומר שהוא כ"י אין מאמינים לו וצריך עד הב' הוי שפיר נכי ריבעא כו' משא"כ הכא דשפיר נאמן מה שמעיד שהודה בפניו רק דאף שמאמינים לו אינו מועיל דיכול ךהיות משטה וכה"ג וע"ז מועיל עד הב' וזה לא מקרי נכי ריבעא כו' כיון שאינו צריך לעדות הב' להיות נאמן ע"י וכנ"ל ואינו מוכרח

ומיושב שפיר הטור שכתב רבותא דהודאה אחר הלואה גרע ש מהלא"ה וגם מה דאה אחר הודאה ואעפ"כ מהני ובש"ס לרב הוא בהיפך. דשם איירי דאמר בהאי מנה דאודי קמך אודי נמי קמי פלניא ומהני עדות כל א' לפי' רמב"ן ז"ל בדברי בעה"מ שפיר הוא להיפך דהודאה א' הלואה יותר מהני דלא שייך כנ"ל משא"כ לדידן דאיירי בסתם הודאה כנ"ל. אך י"ל דקמ"ל דלא כהראב"ד ז"ל דסובר דדוקא כשכל א' מעיד שהודה בפני שנים מהני ע"ש. ולכך כ' ואפילו כו' בפני הודה לו כנ"ל

סעיף ז' דהלואה א' הלואה מצטרפין כשתבע ממנו ב מנים א שהלוה לו בא' בשבת והב' שהלוה לו בב' בשבת אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה א חזינן אי איכא למימר דטעי חד מינייהו בזימנא דהלואה כגון שאמר אחד בב' בחודש וא' אומר בג' בחודש דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפו כו' ואי הוברר דבב' מנים מסהדי הא ודאי חד מינייהו שקרן הלכך משתבע לי' ש"ד ומפטר (ע"א העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין וע"א מעיד ששמעון החזיק בקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה)

(כא) הא דהלואה אחר הלואה כו'. וכתב הסמ"ע דדוקא בששניהם מעידים בהלואה אז בעינן שיתבע שניהם אבל בהודאה אחר הודאה אף שתובע מנה אחד מהני דיכול להיות שמעידין על מנה אחד וכן אפילו הלואה אחר הודאה ג"כ מהני