חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קמט

נוגע וגם עדות הב' שמעיד עתה עליו שראה דעכשיו הוי רמיא עליו כנ"ל וע"ז אינו נוגע. וא"ל דהא כיון דקי"ל אין עדים משלמין עד שיוזמו שניהם כו' וא"כ שוב הוי נוגע גם מה שמעיד על חבירו דאף אם לא יעיד חבירו עליו מ"מ יהי' על הב' תרי ותרי כיון שגם הוא מעיד עליו וממילא גם הוא לא ישלם כיון שלא הוזמו שניהם כנ"ל. אך ע"ז י"ל שפיר דזה הוי חידוש מה שמשלמין כיון שהוא רק כאשר זמם כו'. וא"ל כנ"ל דמה ענין זה להפסול דז"א דאם לא הי' משלמין ממילא שוב לא הי' נפסלין ג"כ דהי' שפיר נאמן על חבירו דאינו נוגע דבין כך ובין כך אינו משלם וכיון שהתשלומין חידוש ממילא גם מה שנפסלין הוי חידוש כנ"ל משא"כ בתרי בחד לא הוי חידוש דאף שהתשלומין חידוש מ"מ אין הפסול חידוש דאף אם לא ישלמו נפסלין כיון שאין אחד מסייע לחבירו כנ"ל וא"ש

והי' מיושבים בזה דברי הטור סי' ל"ח שכתב דהאמינה התורה למזימין משום שמעידין על גופן של עדים ולא על המעשה ולכך לא דמי להכחשה ע"ש. ותמוהים מאוד דהא אמר בש"ס להדיא דחידוש הוא מאי חזית כו' כמו בהכחשה ע"ש. ולמ"ש מיושב דעכשיו שכבר אמרה תורה דחייבין לשלם שוב הטעם נכון דפסולין כיון שאין מעידים על המעשה רק על העדים הוי תרי בחד כנ"ל. ועכשיו שפיר הם נוגעים כנ"ל דאין עדים משלמין עד שיוזמו שניהם ומ"מ אמר בש"ס שפיר דחידוש דאם לא הי' משלמין ממילא לא הי' נפסלין ג"כ דהוי תרי ותרי כנ"ל

אך באמת ז"א כיון דאי ליכא חידוש למפרע נפסל וא"כ כיון דאם לא הי' מעידין עכשיו כל א' על חבירו רק מה שהעידו בשעת עדות הי' שפיר תרי בחד וא"כ נפסלין משעת עדות וא"כ גם על מה שמעיד על חבירו שיהי' תרי ותרי גם ע"ז פסול אף שאינו נוגע דהא כבר נפסל משעת עדות דאז הי' שפיר תרי בחד כיון לא רמיא עליו כנ"ל ושוב אינו נאמן על חבירו וממילא שוב ליכא חידוש כנ"ל. ועוד דאטו איירי דוקא שגם עכשיו אחר הזמה מעיד כל אחד על חבירו מנ"ל הא דילמא אין מעידין כלל עכשיו. וי"ל בפשיטות דדוקא עכשיו דכבר אמרה התורה דהזמה מועלת אף בתרי ותרי אמרינן שפיר דכשאומר פלוני הי' עמי הוי דנא רמיא עליו דמאי נ"מ ואין הזמה תלוי בזה דאף אם יעיד גם הוא עניו שראה מ"מ יועיל הזמה. אבל התם דאמרינן דחידוש כו' והיינו אם לא הי' מועיל הזמה רק בתרי בחד שוב הי' שפיר תרי ותרי דמה שמעיד על חבירו שראה הוי שפיר רמי' עליו כיון שהזמה תלוי בזה דאם מעיד גם הוא עליו שראה לא יועיל הזמה דיהי' תרי ותרי ושפיר מדקדק והוי תרי ותרי כנ"ל והוא דחוק ויש לדחות

אמנם באמת נראה דלא קשה דהא ודאי דחשיב עדות מה שמעיד על חבירו שראה עמו. וראי' לזה דהא קי"ל לקמן גבי נמצא אחד קא"פ כו' דלא בטלה עדות הכשרים רק דוקא כשמעידים הכשרים שהיו הפסולין עמהם בשעת ראי' ואל"ה אמרינן שלא הי' כלל עמהם דמשקרים ע"ש (סי' ל"ו בש"ך ס"ק ה'). וא"כ מאי מהני מה שמעידים שהי' עמהם הקרוב כו' הא אין זה עדות כלל דהוי לא רמיא עליו כנ"ל ואיך מבטלין בשביל זה נימא שלא הי' כלל עמהם ולא דקדקו לראות כו' אף שאומרים שהי' עמהם כנ"ל. והי' אפשר דהטעם התם משום דכיון דהוא פסול ומבטל מדות הכשרים שפיר הוי רמיא עליו לראות אם יש עמו פסול כיון שמבטל ושייך לגוף העדות משא"כ בכשר כנ"ל. והי' מיושב בזה דעת הראשונים ז"ל שפסקו שם דצריך שידעו הכשרים בשעת ראי' שאותו העד פסול ואם לא ידעו אינו מבטל ע"ש. והוא תמוה כמו שתמהו הפוסקים שם מאי חילוק בין ידעו או לא כיון שבאמת פסול הוא ומה לנו לידיעתו ע"ש. ולמ"ש א"ש דבלא ידעו אז שהוא פסול שוב הי' מילתא דלא רמיא עליו כיון שלא ידעו שמבטל וממילא אמרינן שלא הי' כלל הפסול עמהם ולא ראה אף שאומרים שראה דהי' לא רמיא כנ"ל משא"כ בידעו כנ"ל

אך באמת הא קי"ל דאף בלא ידעו פוסל וקשה כנ"ל. ודוחק לומר משום דעכשיו יודעים מהני דמאי בכך כיון שאז לא ידעו וע"כ צ"ל דודאי הוי עדות מה שיעיד שראה חבירו דבסתמא אמרינן דדקדקו היכא שיש הכחשה דאותו פלוני אומר לא הייתי עמו כו' אז מיישבין דבריהם כמו דקי"ל כל מקום שיכולין לישב כו' ומיישבין ואמרינן דלא דקדק ושוב ליכא הכחשה ומיישבין כדי שלא יהי' מוכחשין אבל התם בהזמה דהוא להיפך דחם נאמר שלא דקדקו ממילא נפסלם לגמרי ממילא אמרינן דשפיר דקדקו וחשוב עדות כיון דבין כך ובין כך יהיו מוכחשין אמרינן להיפך דהם כשרים כנ"ל. והוי שפיר חידוש וכן גבי נמצא א' קא"פ כו' דאין כאן הכחשה חשוב שפיר עדות מה שמעידין שראה הפסול עמהם ואף שיתבטל ע"פ מ"מ אין הכחשה ושפיר מהני כנ"ל

עוד יש לחלק בין שנצטרפו מתחילה להעיד יחד ובין שלא נצטרפו לעדות רק שאומר סתם פלוני הי' עמי דבכה"ג לא הוי הכחשה כנ"ל. ומיושב ג"כ הנ"ל. אך בעובדא דרא"ש ז"ל משמע. קצת דגם שם נצטרפו להעיד ע"ש. ובאמת הרא"ש ז"ל שם כלל נ"ט לא החליט זה דלא הוי הכחשה רק כתב שם דאף דנימא דהוי הכחשה מ"מ אמרינן אמאי דאתכחיש איתכחיש ומאי דלא לא כו'. ובזה מיושב כל הנ"ל כיון דאמרינן באמת דחשיב עדות רק דאעפ"כ מהני כנ"ל. וכמו הכחשת בדיקות ע"ש. ויש להסתפק קצת בקדושין וגיטין דבעינן עדים על גוף המעשה אפשר דהוי הכחשה בכה"ג שאותו פלוני אומר לא הייתי עמו כו' כיון שגם זה מעיקר העדות שנעשה המעשה בפני עדים דאל"ה לא מהני שפיר רמיא עליו. ויש לדחות דמ"מ אינו צריך לידע מי הוא עד הב' וע"ש שמביא הרא"ש ז"ל ראי' מעידי גט דצריך לידע מי החותם מ"ש

סעיף ה' מי שתבע את חבירו שיש לו בידו ר' זחו' בפקדון להשביחם לו והלה כופר בכל ועד אחד מעיד ששמע מפיו שהי' ב' ועד א' מעיד ששמע שהי' ק"ן הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ר'

(יח) הוחזק כפרן כו'. היינו משום דחייב שבועה מדר"ח קמייתא והוא חשוד כיון שיש עדים ע"י צירוף שכופר בפקדון ולכך שכנגדו נשבע ונוטל. וכ' הסמ"ע ואף דעדים שע"י צירוף אינם מחייבין שבועה. כמבואר לעיל מדברי הטור היינו דוקא בצירוף דהלואה אחר הלואה שהוא מנה אחרת משא"כ בהודאה א' הודאה דיכול להיות ששניהם מעידים על מנה אחת שפיר מחייבין שבועה ע"ש. וכ"כ הט"ז. ומדברי הסמ"ע משמע דכשמעידים בהודאה א' הודאה שפיר מחייבין כיון שיכול להיות על מנה אחת כו'. ובאמת קשה דהא אמר בש"ס שם (סנהדרין ל') מ"ש הלואה אחר הלואה דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי כו' הודאה א' הודאה נמי דילמא מנה דאודי קמי האי לא אודי קמי האי כו' ומשני דאמר לי' לסהדא בתרא כו' ע"ש. ומזה למד הרמב"ן ז"ל דמספיקא לא מפקינן כו' כיון דבהודאה א' הודאה דיכול להיות שמעידין על מנה א' מ"מ אמרינן שמא מעיד כל א' על מנה אחרת ולא מפקינן ממונא מספיקא ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דאם אינם מעידים על מנה אחת אינם מחייבין שבועה א"כ למה בהודאה אחר הודאה מחייבין נימא ג"כ דמנה דאודי קמי האי כו' ושמא מעיד כל אחד על מנה אחרת והוי ע"י צירוף ואינה מחייבין שבועה וממילא אינו חייב ממון עכשיו דמספיקא לא מפקיני כו'. ובט"ז משמע באמת דדוקא שמעידים שניהם בשעה אחת על הלואה אחת ע"ש. אבל בסמ"ע לא משמע כן ע"ש. וא"ל כיון דבכ"מ מיישבין כו' רק כדי שלא להוציא ממון אמרינן שמא מעיד על מנה אחרת וא"כ היינו לרב דהלואה אחר הלואה לא מצטרף אמרינן שפיר בהודאה שמא מעיד על מנה א' ופטור משא"כ עכשיו דקי"ל דמצטרף ובין כך ובין כך חייב שוב אמרינן לענין שבועה דמעידין אמנה אחת כנ"ל. אך ז"א דעכשיו דהוא חשוד והוא לענין ממון שפיר אמרינן שוב דלא מפקינן ממונא מספיקא ושמא מעיד על מנה אחרת ולא הי' חייב שבועה ואינו חייב ממון עכשיו ממילא כנ"ל

וי"ל למ"ש לעיל הטעם דאין מחייבין שבועה בכה"ג וכן מה שאינו נשבע כאן על המותר להכחיש העד. היינו משום דאיך יכולין לחייבו שבועה הא כשנשבע נתברר כו' דהא התורה האמינה בשבועה וא"כ חייבנו ממון שלא כדין ע"ש. וא"ר הכא