חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קמח

יהי' נאמן שוב על הלואה אחרת במיגו וכמבואר בש"ס ב"מ (ט"ז) גבי כפרן ע"ש. ולכך הוצרך הטור לומר משום שנשאר עד א' כנ"ל וא"ש

ולכאורה הי' נראה עוד למאי דקי"ל דמפטור לפטור יכולין לחזור וכשאמר לא לויתי יכול לחזור אח"כ ולומר פרעתי קודם שבאו עדים ואף שבאו עדים אח"כ להעיד על ההלואה פטור רק כשבאו עדים כשהי' עומד בטענתו אינו יכול לחזור ולומר פרעתי אחר שבאו עדים כיון שכבר נעשה כפרן ע"פ עדים והוי מחיוב לפטור ע"ש. ונראה פשוט דאף שאמר על מנה לא לויתי ואח"כ באו עדים על נ' שלוה מ"מ על נ' האחרים יכול לחזור בו לומר פרעתי כיון שעל אותן הנ' עדיין הוי מפטור לפטור. וא"כ הכא אף שאמר לא לויתי על כל הר' ואח"כ באים העדים דהלואה א' הלואה ומצטרפין על מנה. וא"כ כיון שאין כאן ב' עדים רק על מנה יכול שפיר לחזור על מנה האחרת ולומר פרעתי דעל מנה השני הוי מפטור לפטור. וא"כ לכאורה כיון שנאמן על מנה הב' לומר פרעתי א"כ שוב אין כאן על מנה האחרת רק עד אחד כיון שמנה אחת פרע ממילא לא נשאר רק על מנה עד אחד ופטור לגמרי ואף דאי פטור לגמרי גם ממנה הוי מחיוב לפטור שעל מנה אחת הי' לחיוב מ"מ כיון דנאמן על מנה עכ"פ שפרע א"כ ממילא אין כאן שוב חיוב כלל כנ"ל. וא"כ הי' מיושב דברי הטור דכיון שעדיין יכול לחזור ודאי אין כאן חיוב שבועה אך מ"מ ז"א כיון דעכ"פ על מנה הי' הודאתו לחיוב שהודה שלא פרע כלל ועכשיו ע"י צירוף העדים יודעים שחייב מנה שלוה ועל אותו מנה שחייב יודעין שלא פרע דמהני הודאתו על אותו המנה שחייב שלא פרע זו המנה והוי שפיר זה מחיוב לפטור כנ"ל וחייב שפיר מנה עכ"פ כנ"ל

והט"ז כתב הטעם דאין צירוף מחייב שבועה משום דילפינן ק"ו מפיו שאינו מחייב קנס ולכך דוקא עדים המחייבים קנס מחייבין שבועה מדר"ח משא"כ הלואה א' הלואה דלא מהני בקנס אינם מחייבין שבועה ג"כ ע"ש. ואינו מוכרח דהא ודאי דאף בקנס נאמנים בהלואה א' הלואה כמו בהגדה דמהני שומעין דבריו של זה כו' רק דלא מהני מ"מ משום שאין כל א' מעיד על חיוב כלל דכל זמן שאין הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זו אינו חייב כלל אף שהוא אמת ולכך לא מהני בקנס בכה"ג שכל א' מעיד על מעשה אחרת אבל אם מעידים על חיוב שפיר חייב וא"כ מה ענין זה לדחות הק"ו הא שפיר שייך הק"ו מה פיו שאינו מחייבו קנס כו' עדים שמעידים על חיוב שנתחייב שמחייבין קנס כו' אינו דין שמחייבין בממון אף בהלואה אחר הלואה דבממון מעיד שפיר כל א' שנתחייב ובכה"ג שמעיד על חיוב שפיר מחייבין קנס רק משום דבקנס אין חיוב כלל ולכך שפיר יכולין לחייב שבועה כנ"ל

סעיף ד' עד שמעיד ראיתי דבר זה ופלוני הי' עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זה הכחשה (ועי"ל)

(יז) עד שמעיד כו' אין זה הכחשה כו' הטעם מבואר לעיל סס"י כ"ט ובת' הרא"ש ז"ל משום דאין אדם מדקדק מי עמו בשעת עדות והוי מילתא דלא רמיא עליו ולא הוי הכחשה כמו גבי בע"ד (שבועות ל"ד) גבי לא עברתי בצד עמוד פלוני כו' ע"ש:

והנה הפוסקים סתמו דין זה בלי חולק. ולענ"ד יש קצת מקום ש ז עיון דלכאורה נראה מוכח מדברי תוס' להיפוך דבב"ק פ מרובה גבי עד זומם דסבר רבא מכאן ולהבא נפסל ואמר טעמא משום חידוש דמה חזית כו' או משום פסידא דלקוחות ואמר בש"ס דאיכא בינייהו דאסהידו תרי בחד ותרי בחד משום חידוש ליכא כו' והקשו תוס' מאי בכך דתרי בחד כו' הא תרי כמאה ותירצו דאיירי שהעידו בעדות מיוחדת כגון זה מחלון זה כו' או בהלואה אחר הלואה שאין כל א' מסייע לחבירו ואינו מעיד עליו שראה ולכך ליכא חידוש ע"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם ושאר מפרשים. וא"כ לפי המבואר כאן בש"ע אין זה עדות כלל מה שכל א' מעיד על חבירו שראה ג"כ דהא אמרינן דהוי מלתא דלא רעי' כו'. וא"כ אם באים ב' עדים ומעידים על אותו פלוני שלא הי' עם זה העד ולא ראה אין זה העד מוכחש כלל כנ"ל א"כ ממילא פשוט דאינו מסייע ג"כ דהיינו כשהעיד הוא ואמר שגם פלוני הי' עמו וגם אותו פלוני העיד שהי' שם וראה ואח"כ באים ב' עדים שאותו פלוני לא ראה ולא הי' שם נראה דודאי אותן הב' נאמנים לגמרי ולא הוי תרי ותרי רק תרי בחד דהא לא העיד על אותו פלוני שראה רק הוא עצמו ואף שהב' העיד ג"כ עליו שראה מ"מ לענין זה אינו עדות כלל דאין אדם מדקדק כו' ויכול להיות שלא ראה אף שהעיד שראה דלא מיקרי עדות שקר דלא רמי' עליו כנ"ל וכמו דאינו נקרא מוכחש בשביל זה כנ"ל ואין כאן רק אחד שהעיד שראה ונאמנים הב' שלא ראה כנ"ל. דבשלמא כשמעידים על ההלואה שלא לוה א"כ שניהם מוכחשים על ידם הוי תרי ותרי משא"כ כאן שאינו מוכחש על ידם רק האחד שפיר נאמנים וא"כ כשמעידים תרי בחד היינו שב' מעידים על כל א' שלא ראה ממילא ג"כ נאמנים דהא לכל ב' אינו מכחיש רק אחד והוי כמו בעדות מיוחדת שאין כל א' מסייע כנ"ל. וא"כ לא מקשי תוס' מידי דתרי כק' דהא כאן בהזמה דמעידים ב' על כל א' שלא ראה ליכא חידוש כלל דהא אין א' מסייע כלל לחבירו וכמו בזה מחלון זה שתירצו שם כנ"ל. ואין לומר דעכשיו כשהוזמו שפיר הוי עדות גמור מה שכל א' מעיד על חבירו שראה דבשלמא בשעת עדות אמרינן דהוי לא רמיא עליו כיון שאין בזה חילוק בעדות משא"כ כשהוזמו דהוא עדות גמור להכחיש המזימין שפיר הוי רמיא עליו דהא תלוי בזה העדות והוי עדות גמור גם על חבירו כנ"ל, דז"א דודאי מה שאומרים עכשיו שראו אינו עדות שיהי' נקרא תרי ותרי דהא עכשיו הם נוגעים גמורים כמו אלו ב' מעידים עליהם שחיללו שבת דאינם נאמנים להכחישם שהם נוגעין וכן בהזמה שמעידים עליהם שהעידו שקר רק דהוי תרי ותרי משום דבשעת עדות שהעידו שלא היו נוגעין אז דהי' בידם שלא להעיד והעידו אז עדים כשרים שראו העדות שלא כדברי המזימים ולכך הוי חידוש כנ"ל. וא"כ כיון שכל העדות הוא רק מה שהעידו בשעת עדות הראשון ואז הי' שפיר מלתא דלא רמיא עליו ולא הי' עדות כלל מה שהעיד על חבירו כנ"ל וממילא הוי תרי בחד ולמה הוצרכו לאוקמי בעדות מיוחדת כנ"ל

ובאמת אם נאמר כנ"ל א"כ מוכח מש"ס עצמו להיפך איך אמר דחידוש הוא מאי חזית דציית להני כו' ולמה לי' תרי בחד כו' הא באותן הב' לחוד ליכא חידוש ג"כ כיון שהב' המזימים מעידים על העדים שלא הי' שם א"כ שוב הוי ממילא תרי בחד דמאי חילוק בין ב' כתות כו' הא ג"כ מעידים על כל א' שלא הי' שם כו' ואין מכחישם על זה רק עד א' דעדות הב' שמעיד על חבירו שהי' שם הוי לא רמיא עליו כו' והוי תרי בחד כנ"ל וכמו בהלואה אחר הלואה שהי' שנים מכחישים כל עד ועד ודאי דאותן הב' נאמנים דעל כל עד הוי תרי בחד. ואף שכל אחד מעיד על הב' שמעידים שקר מ"מ הוי כהכחישו לא' פעם א' ושוב מכחישין לעד אחר וכמ"ש התוס' שם גבי עדות מיוחדת כו' דלאו דוקא נקט תרי בחד רק אפילו אותן הב' עצמם ע"ש. וא"כ ממילא בכל עדות ליכא חידוש כנ"ל. וא"ל דהחידוש הוא מה שמשלמין כמ"ש הרמב"ן בב"ב ע"ש. דז"א דהא אמר להדיא דתרי בחד ליכא חידוש ועוד דכל הפוס' דחו שם תירוץ הנ"ל דמאי ענין זה שיהי' מכאן ולהבא נפסל בשביל שיש חידוש שמשלמין כיון שהפסול אינו חידוש ע"ש

והי' אפשר ליישב כיון דקי"ל כרבנן דר"י (כתובות כ"ד) דלא חיישינן לגומלין ואין אומרים שמעיד על חבירו כדי שגם חבירו יעיד עליו משום דמנין יודע שיעיד חבירו עליו ונאמנין שניהם ע"ש. וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דאף דבשעת עדות הוי מלתא דלא רמיא עליו מ"מ עכשיו כשהוזמו הוי שפיר רמיא עליו וכיון שעדיין מעידין כל א' על חבירו שראה הוי שפיר עדות גמור. וא"ל כנ"ל דעכשיו הם נוגעים. דז"א דמה שמעיד על חבירו עכשיו שראה עמו על זה לא הוי נוגע כלל דמאי בכך שמא לא יעיד חבירו עליו ויהי' עדיין פסול וגם מה שמעיד חבירו עליו לא הוי נוגע כיון דלא חיישינן לגומלין א"כ שוב איכא ב' עדים על כל א' דבכל א' איכא עדות עצמו שהעיד בשעת עדות שראה ואז לא הי'