חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קמז

דוכתי כשמעידים שניהם על הלואה אחת וא' מהם מעיד עוד על מנה שפיר מחייב שבועה דלא הוי נוגע דממ"נ אם יוזמו יתחייב גם עכשיו למ"ש דבהזמה לא שייך מי יימר דמשתבעת רק כשיתברר בלא הזמה ששקר העידו וזה אי אפשר כיון ששנים מעידים תרי כמאה ולכך אינו נוגע כנ"ל משא"כ הכא בהלואה אחר הלואה דאין א' מעיד כלל על חבירו א"כ שפיר יכול להתברר גם ע"י הכחשה ששקר העיד כשיעידו ב' עדים והי' תרי בחד ויתחייב לשלם מדינא דגרמי והוי נוגע ממילא כנ"ל. ולכך פסק שפיר דוקא בהא דע"י צירוף דאינו מחייב שבועה משא"כ בכל דוכתי. כן י"ל בקצת פילפול. ויש לדחות. וטעם א' נראה נכון

(טז) ויגלגלו עליו ת"ש הנשארים כו'. ותמהו ג"כ למה לא א]' יתחייב שבועה מדר"ח קמייתא כיון שעדים מעידים על מקצת שלא תהא הודאת פיו כו'. והוכיחו מזה סמ"ע וש"ך ז"ל דכיון שנתחייב ע"י עדים של צירוף דהלואה א' הלואה אין עדים כאלו מחייבין שבועה על השאר מדר"ח כו'. ודחקו מאוד בטעם דבר זה מ"ש כיון שהם עדים כשרים. ונראה לע"ד הטעם פשוט כמ"ש לעיל דהא כיון שכל א' מעיד על מנה אחרת א"כ באמת מעיד כל א' שחייב מנה חוץ המנה שמעיד חבירו רק דאין יכולין לצרף אותם רק על מנה וא"כ אם נחייבו שבועה על השאר היינו שאינו חייב יותר ממנה וכיון שהאמינה התורה בשבועה א"כ נתברר לנו שאחד מהעדים העיד שקר דהא האמינה התורה בשבועה נגד עד אחד וגם איכא רוב ע"ז דאינו נשבע לשקר כמ"ש לעיל. וא"כ כיון שא' שקר חייבנו ממון שלא כדין דאין כאן עדים כשרים כלל וא"כ אין כאן העדאת עדים וממילא גם שבועה לא הי' חייב כלל וא"כ אם ישבע יתברר שלא הי' כאן חיוב שבועה כלל דבכל דוכתי אף שנשבע מ"מ החיוב שבועה הי' כדין משא"כ הכא. וזה גרע מגבי משכון דאמרינן שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ויתברר שהי' לבטלה שנא הי' חייב כלל. ומכש"כ כאן דאם ישבע ודאי לא הי' חייב כלל דלא הי' העדאת עדים. וכמו דאם מודה התובע שאינו חייב יותר מן מנה דקי"ל דאף מנה אין מחייבין אותו ע"י העדים כיון שא' מהן שקר ע"ש רק בתובעו שניהם. וא"כ כשנשבע הוא ג"כ כנ"ל כיון שנתברר שא' מהן שקר. ואף דמ"ש מטעם רוב ב"א אינם נשבעין לשקר יש לדחות דאיכא חזקת העד ג"כ שאינו מעיד שקר ודוקא התם לענין קרבן שבועה אמרינן שפיר דאם הי' מעיד לא הי' נשבע והי' מודה באמת ולא הי' שום א' שקר ע"ש משא"כ הכא אבל מ"מ כיון שהאמינה תורה בשבועה בטל עדותו ואם נאמינו בשבועה א"כ חייבנו הממון שלא כדין ופטור משבועה ממילא מהאי טעמא כנ"ל. והא חזינן דהרשב"א ז"ל כתב דאין העד שנשבע נגדו והבע"ד מצטרפין לפוסלו משום דכיון דנשבע נגד העד והאמינתו התורה תו לא מצטרף ע"ש. ואף דלא קי"ל הכי היינו משום דהא איכא ב' עדים ונתברר שנשבע לשקר משא"כ הכא כנ"ל ואף דהכא גם עכשיו נשבע ע"י גילגול על הת"ש ונתברר ג"כ כנ"ל מ"מ הא מחמת העדים אין יכולין לחייבו כנ"ל משא"כ על הגלגול אף אח"כ ים כאן החיוב שבועה כנ"ל. וגם י"ל מטעם עדות שבטלה מקצתה ג"כ כמ"ש לעיל כיון שזה העדות שמעיד שחייב מנה חוץ מהמנה של האחר בטל לכך בטלה כולה ולכך אין יכולין שם לחייב שבועה דא"כ נתבטל כנ"ל. ויש לדחות קצת

עוד י"ל בפשיטות למאי שמבואר לקמן סי' ע"ה דדוקא בהעדאת עדים מחייב מדר"ח אבל במחויב במקצת מתוך טענתו פטור כגון שיש עד א' והוא א"י על מקצת דחייב מתוך כו' ובהכירו הב"ד שחייב ע"ש להרבה פוסקים. וא"כ י"ל דבכל דוכתי דב' עדים נאמנים שמא אחד מהן שקר דהא עד א' יכול להיות דמשקר אך הא כיון דב' אינם משקרים א"כ ודאי המעשה אמת אך בקידושין וכה"ג דבעי ב' עדים שמא א' שקר ובטל אף שהמעשה אמת וצ"ל כמ"ש לעיל דכיון דעכ"פ המעשה ודאי אמת שוב האמינה התורה דגם הב' אומר אמת כיון שהוא כמו שאומר כנ"ל. ולכך בכל דוכתי חייב שפיר מחמת העדאת עדים. אבל בעדים דהלואה אחר הלואה הא יכול להיות שפיר דאחד מהן שקר רק משום כיון דב' אינם משקרים עכ"פ חייב מינה אבל אעפ"כ שחייב מנה אין ראי' שגם הב' אומר אמת דא"כ היינו מחייבין אותו ר' ורק כנ"ל דעכ"פ אחד אומר אמת שחייב מנה. וא"כ שוב הוי רק מחויב במקצת מתוך טענתו כיון שנתחייב רק משום שנתברר לנו שאחד אומר אמת וחייב ע"פ עדותו אבל אין יודעין שיש כאן ב' עדים והוי כמו גבי מתוך כו' שנתחייב ע"פ עד אחד ולכך אינו חייב כאן שבועה משום ר"ח קמייתא דדוקא בכל דוכתי שיש כאן שני עדים משא"כ הכא כנ"ל דהא אף בהכירו ב"ד מתוך טענתו שחייב עדיין פוטרים הפוסקים שם וגם כאן הכירו הב"ד מתוך העדים כו' ועדיף משם כנ"ל

ולענ"ד למ"ש הסמ"ע סי' פ"ז וכן משמע מדברי הטור שם דאין חייבין שבועה בהעדאת עדים רק היכא דמעידים בבירור שחייב היינו שלוה ולא זזה ידם מידו וראו שלא פרעו אבל אם א"י אם פרעו או לא רק שהוא אומר לא לויתי וממילא חייב לשלם כיון שהעדים מעידים שלוה והוחזק כפרן וא"י לומר שוב פרעתי אבל מ"מ שבועה אינו חייב כיון שאינם מעידים בבירור ע"ש. וא"כ א"ש הכא בפשיטות דהא ע"כ לא איירי הכא שאומרים העדים לא זזה ידינו כו' דא"כ ממ"נ או שראה העד הראשון ההלואה שני' ג"כ ולא הוי הלואה אחר הלואה ואם לא ראה הוי הכחשה עם עד הב' כיון שלא זזה כו' וע"כ דלא איירי בלא זזה כנ"ל רק שמעידין על ההלואה וממילא חייב כנ"ל וא"כ ממילא גם מהפרעון אינם יודעין ושוב אינו חייב שבועה משום העדאת עדים כיון שאינם מעידין בבירור ב כנ"ל וא"ש. רק הש"ך ז"ל חולק שם ע"ש

ועוד נראה דאף להש"ך ז"ל שם דסובר כיון דהוא אומר לא לוה אף שהעדים א"י מהפרעון רק דהוחזק כפרן ג"כ חייב שבועה ע"ש. מ"מ הא לכאורה קשה למה לא יהי' נאמן על השאר שאין העדים מכחישים בלא שבועה במיגו דפרעתי שלא הי' חייב כלום דהי' נאמן אם לא הי' אומר לא לויתי מקודם ולא שייך אין אדם מעיז כיון שגם עכשיו כופר הכל ואומר לא לויתי ואדרבה מכחיש עדים. ונהי דאותו מקצת שהעדים מעידים חייב לשלם ולא מהני מיגו מ"מ על השאר שלא הוחזק כפרן יהי' נאמן בלא שבועה ואף דיליף מק"ו דפיו מ"מ לא מהני לבטל המיגו ואם באו העדים אח"כ י"ל דלא ידע שיבאו עדים להכחישו אבל בבאו מקודם ואח"כ אומר לא לויתי קשה כנ"ל. ואף בבאו מקודם שייך מיגו אף שלא ידע כמבואר בפ' ע"ש. וע"כ צריך לומר או דנימא כיון דהוחזק כפרן על מקצת שוב אינו נאמן גם על השאר לפטרו משבועה במיגו כיון שאין יכולין לומר שכל הדיבור אמת. וכמ"ש הרשב"ם ז"ל ב"ב (ל"ב) גבי אין שטרא זייפא הוא ע"ש. והוא דחוק קצת דגם שם כתבו תוס' טעם אחר דלא כרשב"ם ע"ש. ועוד צ"ל הטעם משום דאיך נימא דנאמן במיגו דאומר אמת דאם הי' רוצה לשקר לא הי' אוהר לא לויתי רק פרעתי וע"כ דאומר אמת ולכך לא אמר פרעתי דאינו רוצה לשקר הא ע"כ אותו מחצה שהעדים מעידים אמר שקר וא"כ עדיין למה לא אמר פרעתי על אותו מקצת דהא ודאי אמר שקר עכשיו וע"כ דלא רצה לומר פרעתי על אותו מקצת ושוב ליכא מיגו רק דהי' אומר פרעתי על אותו מקצת שאינו מכחיש העדים וע"ז שפיר יש ראי' שאומר אמת ולכך אינו אומר פרעתי על זה המקצת שאינו רוצה לשקר. וזה ליתא דע"ז המקצת אין כאן מיגו כלל דאף אם יאמר פרעתי אזה המקצת ג"כ יהי' חייב שבועה משום העדאת עדים כיון שאומר על מקצת לא לויתי ומכחיש העדים כנ"ל ולכך ליכא מיגו כלל וחייב כנ"ל

וא"כ מיושב הכא ממילא דאינו חייב שבועה בהלואה אחר הלואה משום העדאת עדים דהכא שפיר אית לי' מיגו דפרעתי עכ"פ על מנה האחרת נאמן בלא שבועה שהי' אומר על מנה זו פרעתי והכא שפיר אם הי' אומר רק על מנה פרעתי ואף שהי' אומר על מנה א' לא לויתי מ"מ הי' פטור לגמרי דכיון שנאמן על מנה א' שפיר שוב אין כאן ב' עדים גם על מנה האחרת כיון דהוא רק ע"י צירוף משום דממ"נ חייב מנה. וא"כ כיון שפרע מנה אי שוב אינו חייב כלום דהא עדות א' נסתלק דאף שלוה הא פרע ושוב אין כאן אלא עד אחד ואינו חייב כלום משום העדים כנ"ל. וממילא מהני שפיר המיגו על המנה האחרת לפטרו משבועה דעל אותו המנה שפיר יש ראי' שאומר אמת ולכך אינו אומר פרעתי כנ"ל. וגם טעם הא' שכתבנו י"ל דלא שייך כאן כיון שהוא הלואה אחרת יהי בשביל שאמר שקר על הלואה א' לא