חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קמב

רבא (סנהדרין נ' ע"ב) דאמר מסתברא מילתא דר"י בארנקי שחורה כו' והיינו כמ"ש כיון דעבידי דטעו הוי כנ"ל משא"כ במנה שחור רמיא עלי' ושפיר בטל בהכחשה כמו בד"נ ונהרדעי סברי דאף בזה עבידי דטעו כנ"ל וא"ש. וראיתי אח"כ לר"ן בחידושיו שכ' ג"כ דלכך בדיקות לא בעו בד"מ משום דקילו ואין מדקדקין כ"כ ע"ש

(יג) והוא תובעו שניהם כו'. הפוס' דחקו בטעם דבר זה למה בעינן תובעו שניהם כמו דאמרינן כשעדים מכחישין בבדיקות דלא הוי הכחשה משום דעבידי דטעו ולמה לא נימא בהכחשת התובע עם העדים ג"כ דעבידי דטעו ואף דהתובע לא טעה מ"מ כיון דעדים טעו שוב לא הוי הכחשה כו'. ובתומים כ' הטעם משום דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין ע"ש. והיא מבואר בחידושי הר"ן לסנהדרין שם שכ' ג"כ טעם הנ"ל רק כ' דבדמי חטין לא שייך זה דקי"ל דחייב והכא קי"ל דאף בדמי חבית יין כו' בעינן ג"כ תבעו שניהם ע"ש ועדיין קשה כנ"ל וכן במנה ומאתים כו'. ובאמת טעם הדבר מבואר היטב בחידושי הר"ן שם דגבי מנה ומאתים לא שייך לומר על אותו העד שאומר מאתים שטעה שהי' באמת מנה דאיך מעיד יותר ממה שראה בטעות רק על אותו העד שאומר מנה י"ל דטעה שבאמת הי' מאתים והוא טעה בפחות שסבר רק מנה כו' ולכך מהני אבל כשהבע"ד תובע רק מנה א"כ אומר שאותו האומר מאתים מעיד שקר דעליו לא שייך טעות ולכך עדותן בטנה ע"ש היטב. ואעפ"כ אין יכולין לחייבו מאתים כיון דאמרינן דהאומר מנה טעה כיון דעל זה הטעות אין כאן רק עד אחד כנ"ל

ולפ"ז אינו צריך לתבוע מאתים ומנה רק כשתובע מאתים שוב מהני דעל האומר מנה אמרינן דטעה כנ"ל. ואין להקשות לפ"ז למה אמרינן בב' כתי עדים כת א' אומרת מנה וא' אומרת מאתים חייב מנה דיש בכלל ר' ק' כו' ואמאי להנ"ל ראוי שישלם ר' דהאומרים ר' ודאי לא טעו ויש כאן ב' עדים והאומרים מנה י"ל דטעו ואין כאן הכחשה כנ"ל וחייב ממילא ר' וכמו דאמרינן בהנ"ל דאינו הכחשה משום דהאומר ק' טעה וחייב ק' דאם אין תולין בטעות גם מנה אינו חייב ותלינן בטעות לחייבו ולמה לא יתחייב ר' כנ"ל. וי"ל דלא תלינן רק בעד א' אבל בב' עדים דדייקי לא תלינן בטעות והוי הכחשה גמורה רק דאעפ"כ מהני על המנה דיש כאן ב' עדים משא"כ אי לא הוי תלינן בעד א' בטעות לא הי' מועיל כלל כנ"ל. או דלא תלינן בטעות רק לענין זה שלא מחזיקם למוכחשים על אותו המנה שמעידין שניהם אבל על מה שמכחיש אין יכולין להוציא כנ"ל. אך בדמי חבית שמן ויין לא שייך הנ"ל דא"ל ג"כ משום דזה האומר יותר לא טעה רק האומר פחות כנ"ל דא"כ לא הי' צריך רק שיתבע שמן. ובאמת כ' בטור וש"ע שת בעו שניהם דוקא כנ"ל. וי"ל פשוט דלא שייך האי סברא דעבידי דטעו רק אם באמת הלוהו שניהם או נתחייב לו דמי שמן ויין אז י"ל דזה ראה רק שמן לבד וסובר שלא נתחייב יותר והב' ראה יין לבד. אבל עכ"פ כל א' מעיד מה שראה וא"ל דא"כ יתחייב שניהם כיון שהטעות מחמת שנתחייב שניהם. דז"א דעל זה ליכא רק עד א' כנ"ל. אבל הוי כהלואה אחר הלואה דמצטרפי לחד מנה כנ"ל. אבל אי הוי ידעינן דבאמת לא הלוהו רק שמן לחוד או יין לחוד אז הוי ודאי אחד מהן משקר דלא שייך לומר עבידי דטעו לטעות ולהעיד מה שלא ראו כלל. וממילא א"ש דכשתובעים שניהם שפיר חייב הפחות כנ"ל דשייך מבידי דטעו אבל בתובעו שמן לחוד וכה"ג א"כ כיון דהודאת בע"ד כק' עדים והכא מודה התובע עצמו דלא שייך עבידי דטעו וא' מהן ודאי משקר דכיון שמודה דלא הלוהו אלא אחד מודה דלא טעה השני דלא שייך טעות להעיד מה שלא ראה כנ"ל ומודה שא' שקר וממילא אין כאן אלא א' ולא מהני כלל כנ"ל וצריך שפיר תובעו שניהם דוקא

ולפ"ז י"ל גם בק' ור' דבעינן דוקא תבעו שניהם היינו ר' וק' די"ל ג"כ דוקא אם באמת הלוהו שתי ההלואות שייך דטעו וזה ראה ר' בב"א וזה ק' בב"א אבל אם באמת לא הלוה לו רק ר' בב"א לא שייך דטעה וסבר ק' כיון שלא הי' הלואה אחרת רק ר' בב"א ולכך כשתובעו רק ר' מודה שלא טעה כנ"ל ולא מהני. אך יש לחלק

והי' אפשר לומר לכאורה עוד טעם אחר דנראה באם עד אחר מעיד שלוה ר' ובאים ב' עדים ומעידים ששקר העיד ולא לוה אלא ק' נראה דפסול ולא אמרינן דטעה אף להסוברים כאן דתלינן טעות אף באומר ר' וכן גם להיפך באם הכחיש לעד האומר ר' ואומר לא כי רק ק' לוה ואח"כ באו עדים שהוא שקר ובאמת לוה ר' אז משמע ג"כ דפסול ולא תלינן בטעות רק בעד נגד עד והטעם נראה כמ"ש הסמ"ע סי' צ"ב ותוס' (ב"מ ו') ורמב"ן שם דאף דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא כו' משום שמא ס' מלוה ישנה כו' מ"מ בכופר בפקדון בעדים פסול ולא אמרי' שמא ס' מ"י כו' וכ' הטעם דבידוע בעדים שהוא פסול לא תלינן בשום חששא להכשירו דאין ס' מוציא מידי ודאי רק היכא דאין עדים אלא דנימא מכח ממ"נ אבל אינו ידוע בעדים אז תלינן מספק דאף דהוא אמת מ"מ שמא ס' מ"י כו' ע"ש. וכן י"ל גם כאן דכשיש ב' עדים ששקר העיד לא תלינן בטעות שמא מחמת טעות העיד דאין ס' מוציא מידי ודאי ופסול ודוקא בעד נגד עד דאינו ידוע בעדים ואין יכולין לפסול לעלמא שום א' בודאי רק דנימא מכח ממ"נ כמו התם אז תלינן שפיר בטעות דעבידי דטעו כנ"ל וכן בב' כתי עדים ג"כ כיון דהוא תרי ותרי ואינו רק מספק שוב מהני לגמרי ותלינן בטעות וכן כשהבע"ד מכחיש הוא כנ"ל דאף דלחובתו נאמן מ"מ הוי כמו התם שהבע"ד תבעו שגזלו או שכופר בפקדון ע"ש ואמרינן גם כאן כיון שאינו נאמן לפסלו לעולם והוא רק ס' ותלינן בטעות כנ"ל

אמנם י"ל שפיר דכיון שהבע"ד מכחישו דכיון דקי"ל דאף בע"ד נאמן כעד כשר היכא שאינו נוגע כמבואר בכל הפוסקים וא"כ כיון שהתובע אומר שלא לוה רק ק' ואומר ששקר העיד האומר ר' א"כ אף דהוא עד נגד עד מ"מ שוב איכא ב' עדים דשקר העיד דהתובע נאמן שפיר מטעם עד דאינו נוגע במה שאומר רק ק' דאדרבה הוא רק לחובתו שיכולים לומר ר' כנ"ל והוי שפיר עד כשר וממילא איכא ב' עדים על המעיד ר' דשקר העיד ופסול לעלמא ושוב לא אמרינן דטעה דאין ס' מוציא מידי ודאי כמו התם. וכן להיפוך כשהתובע אומר מאתים לחוד שייך ג"כ כנ"ל דלא הוי נוגע דיכול לתבוע שניהם ר' וק' ואז לא יהי' שום א' פסול כנ"ל וכיון שאומר ר' וק' לא הלוהו מהני שפיר עדותו שמעיד שקר על הלואת ק' ואיכא ג"כ ב' עדים כנ"ל. וכן במנה שחור ובדמי חביות יין וכיון שע"כ אינו קרוב התובע לעד כיון שהוא כשר להעיד לו ממילא גם הוא כשר לו ויש כאן ב' עדים ושוב לא תלינן בטעות ולכך שפיר לא מהני רק כשתבעו שניהם כנ"ל

אך לא משמע כן דא"כ אם הי' התובע פסול מחמת עבירה לא בעינן תובעו שניהם כיון שפסול להעיד אינו נאמן על העד כשמכחישו כנ"ל ובאמת סתמא קתני דבעינן תובעו שניהם

ונראה לישב עוד קושיא הנ"ל דבעי תובעו שניהם דהנה הנ"י בסנהדרין וב"ב פ' חזקת שם הקשה למה אמרינן בעד א' אומר ר' ואחד אומר ק' דחייב מנה הא הוי כאלו מעידים ב' עדיות עדות אחת שאחד מעיד על ק' והב' מכחישו דלא לוה ועדות השני' שמעידים שניהם שלוה ק' ואם כן כיון דקיימא לן בב' כתי עדים המכחישים דאף דזו באה בפני עצמה ומעידה כו' מכל מקום אחד מכת זו ואחד מכת זו לא מצטרפי דודאי חד מיני' פסול ולמה מצטרפין הכא כיון שמכחישין על מנה האחרת וחד מהם פסול איך יצטרפו על מנה השני' כמו התם ותירץ כנ"ל דאינו פסול משום דבין ק' לר' עבידי דטעו וכן במנה שחור כו' ע"ש

ובאמת הרבה תימה לומר היכא שמעיד בבירור שהי' שם כל השעה וראה שלא לוה רק ק' ולא יותר דטעה. וגם קשה כמ"ש לעיל למ"ש הר"ן דהאומר ר' ודאי לא טעה על יותר רק האומר ק' א"כ בב' כתי עדים יתחייב ר' דהם לא טעו בודאי ומ"ש לעיל קצת דחוק ע"ש

ונראה לענ"ד דלא קשה קושית הנ"י למאי דאמר בש"ס פ' מרובה ע"ג ע"א והלכתא שהעידו בב"א והוזמו כו' ופי' רש"י ותוס' שם ד"ה שהעידו דכיון שהעידו על הגניבה ועל הטביחה תוך כ"ד אף שהוזמו אח"כ על א' מהן לא אמרינן איגלאי מילתא דכי אסהדו על הב' פסולין כו' דכיון שהיו יכולין לחזור תוך כ"ד א"כ עדות הב' שהעידו תכ"ד עדיין כשרים היו אף שכבר העידו