חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קמ

ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם ז"ל דהא הוא פוסק כר"ש כמ"ש הכ"מ (פ"כ מה"ע) משום דשקיל וטרי אליבי' ע"ש וגם כר"ע בהא דנמצא א' כו' דגם ר"ש מודה דההיקש קאי אכל הדברים ע"ש. וממילא א"ש דפוסק כסתם מתני' דעדותן קיימת דלא בעינן מצות הזמה ובזה לא קי"ל כר"ע כנ"ל וא"ש וסובר כפי' רש"י ז"ל דאינו פוסל מטעם צירוף רק מטעם עדות שאאי"ל כנ"ל

או י"ל למאי דפליגי ר"י ורבי אליבא דר"ע דר"י סבר בד"א בד"נ אז נמצא א' כו' עדותן בטלה אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ורבי אמר אחד ד"מ ואחד ד"נ כו' ואימתי בזמן שהתרו בו כו' ע"ש. ותמהו בתוס' שם מאי חילוק בין ד"מ לד"נ הא כתיב משפט א' כו' ע"ש. ועוד הקשו שם המפ' מנ"ל דר"י סבר דלא בעינן כיוון להעיד וגם במאי פליגי ולמה אמר רבי אימתו כו' הא לא אמר ר"י כלל דיהי' בטל אף בלא כיוונו כו' דילמא סובר ג"כ כנ"ל ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דלמאי דסובר רש"י ז"ל כאן דאף דהא' שא"י החקירות ולא הועיל עדותו כלום אעפ"כ כשיוזמו לא יהיו חייבים עד דמקיים מצות הזמה באותו העד ג"כ ואף שאלו הוזמו הב' שיודעים חקירות ממילא לא נשאר עד כלל דעדותו אינו כלום כיון שא"י החקירות מ"מ אמרינן כיון דיש עליו ג"כ שם עד רק דעדותו פסול ממילא כיון דכתיב שקר העד כו' דבעינן שיהיה הזמה בכל העדים בעינן ממילא גם באותו עד דין הזמה וכיון דליכא אינם חייבים כלל וממילא לא מהני

וא"כ י"ל הטעם בפשיטות דסבר ר"י אליבא דר"ע דמשום זה הטעם עצמו נמצא אחד קא"פ עדותן בטלה דכיון דיש על הקרוב או פסול ג"כ שם עד רק דעדותו אינו מועיל וכמבואר שם דלכך פוסל דאלו לא נקרא עד לא הי' פוסל ע"ש. וא"כ ממילא בטלה כל העדות דהוי עשאאי"ל שאם יוזמו לא יועיל דהא אין יכולין לעשות דין הזמה בעד הפסול שלא נגמר הדין ע"פ ממילא לא יועיל הזמה גם עליהם כיון שנקרא ג"כ עד ממילא אין עדים נעשין זוממין עד שיוזמו כולם והוא ממש כמו הכא דאף דאינו מועיל עדותו לא מהני כנ"ל דהכא ג"כ לא נגמר הדין על פיו ואעפ"כ לא מהני לרש"י ז"ל עד דמקיים מצות הזמה כו' ולכך אמר ומה שנים כו' משום דיש סברא לפסול בשלשה ג"כ כנ"ל

ומיושב ממילא קושיית תוס' הנ"ל דסבר ר"י דדוקא בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות כו' דאף דכתיב משפט אחד כו' מ"מ כיון דקי"ל דבממון לא בעינן עשאאי"ל עכ"פ מדרבנן כדר"ח כו' ולכך ממילא אינו פוסל כלל נמצא א' כו' בממון כיון דהטעם הוא רק משום עדות שאאי"ל כנ"ל

ולכך א"ש גם שאר הקושיות דלר"י ע"כ לא בעינן התרו בו או כיוון להעיד ותלוי רק בהגדה דהא תוס' כתבו שם דלענין אין עדים נעשין זוממין כו' לא תלוי בצירוף הראי' רק בהגדה שיגיד תוך כ"ד משום דכיון שהוזמו ולא ראו כלל ולא נצטרפו כלל בראי' ולכך תלוי רק בהגדה משא"כ בנמצא א' קא"פ כו' תלוי בראי' ע"ש. וא"כ כיון דלר"י הטעם בנמצא א' כו' הוא ג"כ משום אאי"ל אם כן ממילא תלוי ג"כ רק בהגדה דאם מעיד לאחר כ"ד לא מהני מה שנצטרפו בראי' דאעפ"כ יכול להזימם דאם יוזמו לא ניבעי כלל שיוזמו כולם כיון דלא ראו ועל הגדה לא נצטרפו ולכך גם לענין נמצא א' תלוי בהגדה ולא בראי' כנ"ל. ורבי סובר דלר"ע אין הטעם משום הזמה דלא בעינן שיתקיים מצות הזמה רק שיוזמו כולם כמ"ש לעיל וע"כ אין הטעם כנ"ל רק משום הקישא לחוד וממילא גם בד"מ נמצא א' כו' דהא כתיב משפט א' ואין חילוק כנ"ל. וממילא תלוי שפיר בראי' ובעינן התרו בו דכיוון להעיד ופוסל אף שמגיד לאחר כ"ד כיון שבאמת ראו ואין הטעם משום הזמה וא"ש דתלוי זה בזה דלר"י דבד"מ אינו פוסל תלוי בהגדה ולרבי דסובר גם בד"מ כו' בעינן התרו בו וא"ש. ומיושב שפיר דאמר רבא הכא כמאן דלא כר"ע היינו אליבא דר"י דסובר דבעינן שיתקיים מצות הזמה בכולם ולכך גם הכא פסול כיון שא' אומר א"י על החקירות כנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק התם כר"י דתלוי בכיוון להעיד וגם בד"מ פוסל וממילא ע"כ דלא בעינן מצות הזמה כו' רק שיוזמו ולכך פסק שפיר דעדותן קיימת כנ"ל וא"ש

ובפשיטות נראה דהרמב"ם ז"ל סובר כפי' תוס' דהטעם משום נמצא א' כו' רק דסובר דלדידן דקי"ל התם יקום דבר במקיימי דבר כו' ולכך כתבו תוס' שם דבעינן הגדה בב"ד דאל"ה לא נקרא מקיימי דבר וא"כ אין קרוב פוסל רק כשמעיד בב"ד כל ההגדה כתיקונו רק מחמת שהוא פסול ולכך פוסל אבל כשאינו מעיד החקירות דלא מיקרי עדות דהא יכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי קודם שנחקרה כו' דזה הוא מגוף העדות וממילא לא הוי מקיימי דבר כלל דהוי כהעיד חוץ לב"ד כיון שהגדתו לא הוי הגדה כלל ולכך אינו פוסל הכשרים. והש"ס קאמר רק לר"ע אליבא דר"י כמ"ש תוס' (ב"ב קי"ד) לחד פי' דלא בעי הגדה אליבי' רק בראי' לחוד או הגדה לחוד פוסל ולא דרשינן מקיימי דבר כב"ד דוקא ולכך פוסל גם כאן אבל לדידן שפיר אינו פוסל כלל כנ"ל. [ואף דהרמב"ם סובר דראי' לחוד פוסל מ"מ י"ל כמ"ש לקמן כיון דבשעת ראי' הי' כשר]. ואפשר דלדעת הפוסקים דבעינן הגדה בב"ד גם קרוב או פסול שא"י החקירות אינו פוסל בדיני נפשות דלא מיקרי מקיימי דבר כנ"ל. אך יש לחלק בין פסול גמור לכאן שאין פסולו רק משום דלא הוי הגדה אבל במכחיש בחקירות שפיר סובר הרמב"ם דפוסל כיון שהיא אומר החקירות ג"כ הוי שפיר מקיימי דבר ואעפ"כ פסול ושפיר פוסל כנ"ל. או משום כיון דמכחיש פסול מטעם שאין זה נכון כמו בבדיקות כנ"ל וא"ש. עוד יש ליישב ואין להאריך. אבל עכ"פ י"ל שפיר דגם הרמב"ם ז"ל איירי שפיר תוך כ"ד דלא כלח"מ הנ"ל וי"ל כדעת חכם הנ"ל דגם בד"נ אינו פוסל רק כשמכחיש תוך כ"ד אבל לאחר כ"ד אף בהכחשה אינו פוסל וכן הדעת נוטה כיון דלענין הזמה בעינן הגדה תוך כ"ד משום שלא נצטרפו בראי' בעינן צירוף דהגדה רק בקרוב כו' כיון שראו ביחד פוסל צירוף הראי' כשמעיד אח"כ בב"ד אף לאחר כ"ד. ונראה ממילא היכא דהי' כשר בשעת ראי' ואח"כ נפסל דפסול ג"כ דבעינן תחלתו וסופו בכשרות מ"מ נראה דשוב אינו פוסל רק כשמעיד תוך כ"ד דכיון דצירוף הראי' לא פסלה דאז הי' כשר רק צירוף ההגדה ובעי תוך כ"ד כנ"ל. וממילא גם כאן כיון דהעד הג' ג"כ הי' כשר בשעת ראי' רק דעכשיו נפסל מחמת הגדה שאינו נכון כשמכחיש ולענין הגדה בעי תכ"ד דאל"ה לא הוי צירוף ושפיר מיקרי עדותם נכון. אך גם זה אינו מוכרח די"ל אף שהי' כשר בראי' ג"כ פוסל בהגדה דאחר כ"ד דדוקא בהזמה לענין עדים נעשין זוממין כו' אמרינן שפיר כיון שהוזמו ולא ראו כאחת ובהגדה לא נצטרפו א"כ אינם עדות אחת כלל דאיזה צירוף יש להם להיות נקרא אחת. אבל במ"ש כיון שבאמת ראו והם עדות אחת שנצטרפו בראי' ממילא אף שלא פסול אותו הצירוף שהי' כשר מ"מ שוב פסול כשמעיד בב"ד אף לאחר כ"ד כיון שהם עדות אחת וא' פסול עכשיו שייך ההיקש כו' וכן בחקירות כיון שמעידים שגם הוא ראה עמם ונצטרפו ועכשיו שמכחישים שוב אין זה נכון כיון דהוא עדות אחת ואינו נכון שפיר פוסל כמו בתחלתו בכשרות וסופו בפסול כנ"ל דהגדה דעכשיו שפיר פוסל כנ"ל

אך מ"מ נראה מסברא דבהכחשת חקירות כיון שהפסול אינו רק מחמת ההגדה צריכין להצטרף בשעת הגד' אבל לאחר כ"ד אין הג' פוסל אותן הב' שהעידו כבר וכדעת חכם הנ"ל. וכשמכחיש הג' תוך כ"ד נראה בזה כמ"ש התומים דתלוי במחלוקת חכמי לוניל הובאו בבעה"ת שער כ"ט. וביאור מחלקותם למעיין שם היטב נראה דבאומר אחד ראינו אני ואתה שלוה פלוני ביום פלוני והב' אומר אני לא הייתי עמך ולא ראינו אז רק ביום אחר ראינו יחד שלוה אז מטעם הכחשה אינו פוסל כמבואר בש"ע דכשאומר פלוני הי' עמי ואותו פלוני אומר לא הייתי עמך אין זה הכחשה דאינו מדקדק כו' ע"ש. וממילא במ"ש אין כאן הכחשה דיכיל להיות שניהם אמת ואף שהב' אומר לא הייתי עמך אין הא' מוכחש עי"ז כנ"ל וגם הב' אינו מוכחש אף שהא' אומר לא הייתי עמך רק הרמב"ם ז"ל סובר דלענין הכחשת חקירות שוה ד"מ לד"נ לגמרי ואין הפסול משום הכחשת המעשה רק כיון דכתיב נכון הדבר כו' דילפינן מינה דכשמכחישין בח' אין זה נכון. ולכך גם בכה"ג בטל כל העדות אבל לדעת חכמי לוניל בכה"ג אינו מבטל בד"מ כיון שאין כאן הכחשה כנ"ל. רק כשהא' אומר ראינו ביום פלוני