חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קלה

סתם לא לענין לחזור חל עדי שקר אפשר דמודה רש"י דלא חשיב מרומה שיצטרכו עדים שלו דו"ח תמיד וכמ"ש לעיל

ולע"ד מ"ש בהרבה שו"ת בעדי קדושין שתתקדש אשה מיוחסת בלי שידוכין ועשרה חשוב דין מרומה ע"ש. צריך עיון הרבה דהא בודאי מרומה שבועות ל"א דאמר מניין לדיין שיודע שהדין מרומה כו' שלא יאמר כו' והקולר בצואר עדים כו' שצריך לסלק עצמו ולא ידונו ופרש"י ז"ל שלמד מדברי העדים שאינו אמת. ואי נאמר כנ"ל דבסברא שלא שכיח שיזדמן כן יהי' חשוב מרומה. א"כ פ"ק דמכות דקי"ל כרבנן דר"י דכשמזימין אותה הכת אפילו מאה יהרגו והיש דין מרומה גדול מזה כדאמר הש"ס אטו כולהו גבי הנך הוו קיימי ועכ"פ לא קיל ד"נ מד"מ ואיך ידונו לחייבם ולא חילקו בין אפילו מאה כתות דנראה לכל ששקר שאותה הכת הי' עם כל הבא להעיד ואעפ"כ (הי') הורגין כולם. וע"כ דליתנהו להנך כללי דיהי' לא שכיח כמו שאפשר מ"מ כיון שהאמינה תורה לעדים ואין נראה מעדותם והגדה שלהם שום ריעותא לא חשיב מרומה כלל וכלן נהרגין ודוקא שלמד מדבריהם וענין הגדה שלהם שאינו אמת חשיב מרומה משא"כ כשהוא מצד הענין אף שרחוק שיזדמן כן כנ"ל ומינה דלענין ספק מרומה דצריך דו"ח דנקיט הש"ס ג"כ לשון זה עצמו של דין מרומה כמו בתבועות הנ"ל. ופי' התוס' דנראה לו כו' ואינו ודאי אצל הדיין. מ"מ ג"כ הפי' כנ"ל שיש לו חשש ע"י אופן הגדת עדותם וכהך דירושלמי שמכוונים לשון אחד וכה"ג או כפרש"י שמבינים טענות רמאי בדבריו לענין החקירה של הבע"ד כמ"ש. כן בעדים לענין העדים כו' אז צריך דו"ח כיון שהתורה אמרה לדרוש ולחקור אם מעידים אמת וע"ו הדו"ח נדע אם מכוונים יש ראי' שאמת וכשמכחישים סימן שמשקרים. ולכך אף דתיקנו חכמים לסמוך על הסתם עדים שלא נחקור אותם אבל כשמבינים רמאות בהגדתם אוקמוהו אדאורייתא לברר ע"י הדו"ח אם יש רמאות בדבריהם או לא. אבל כשאין ריעותא כלל בהגדת העדים רק שהענין לא שכיח ורחוק מנין לנו שיחשב ד"מ. והא מבואר להדיא ריש פ' אד"מ בשטר שכתוב כו' א' בניסן בשמיטה כו' והוזמו דתלינן איחרוהו כו' ודייק מינה הש"ס דא"צ דו"ח וקאמר דקמ"ל דאף דלא שכיחי דמוזפי בשמיעה כו' ע"ש. ומבואר דמה דלא שכיח לא חשיב מרומה ואף בהוזמו לפנינו השטר כשר ולא אמרינן דעכ"פ צריך דו"ח ובטל. ואף דבסוף שמיטה כתבו שם הפ' דלא אמרינן דמוזפי ע"ש בנ"י היינו דזה חשוב ודאי כיון שלא יגבה כלום וכיון שהוזמו לפנינו איך נתרץ דיבורם במאי שאין עושים כלל אבל עכ"פ נראה דמה דקאמר קמ"ל כיון דמשמטת בסוף כו' דאין הפי' דקמ"ל דשכיח דדוחק שנחלקים אי שכיח רק דקמ"ל כיון דאפשר אף דלא שכיח תלינן כנ"ל. ובל"ז א"כ פירעון תוך זמנו דקי"ל חזקה כו' דמהני אף להוציא א"כ עדים שפרעו תוך זמנו יצטרכו דו"ח או נגד שאר רוב או חזקה ומיגו וכה"ג לא מצינו כלל שיחשב דין מרומה

(ט) ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמתו כו'. ולעיל סי' ט"ו הביא רמ"א רק דעת הריב"ש דבדין מרומה אף דבעי דו"ח מ"מ אם אמרו א"י אין עדותן בטלה ואין זה כדיני נפשות ע"ש. ובכה"ג כ' שרבו החולקים עליו. ובאמת הפוסקים תמהו על הריב"ש דהא מוקי בש"ס למתניתין דתני א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בדו"ח דאיירי בדין מרומה ומבואר להדיא דבדין מרומה בעי דו"ח כד"נ ממש ע"ש

עוד תמה בס' שו"ת נ"ב סי' ע"ב ושאר אחרונים דהא כיון דמדאורייתא בעינן דו"ח בממון כמו בד"נ ממש רק תקנת חכמים היתה משום נעילת דלת דלא ליבעי. וא"כ ממילא בדין מרומה דלא תיקנו קאי אדאורייתא והוי כדיני נפשות ולמה לא ליבטל באומרים א"י ע"ש

ולענ"ד לא ק"מ שלא ראו דברי הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין ריש פ' אד"מ שכ' וז"ל. וכ' הר"ד דמאי דאמרינן הכא דבדין מרומה צריך דו"ח אין הכונה שנצטרך כל דיני דו"ח כמו בד"נ לגמרי אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש בו לא שיצטרך לחקור אותו צד דין שאינו חושש בו כו'. ומעתה אין הדו"ח בד"מ אלא לפי ענין הרמאות. וא"ת וא"ה כי מוקמינן למתניתין בד"מ ואמרינן אין בין ד"מ לד"נ כו' וא"כ לא שוה דין מרומה לד"נ דבד"נ צריך לחקור כו'. י"ל דמשכחת לה היכא שהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה דבכה"ג צריך דו"ח בשלימות ע"ש

והן ממש דברי הריב"ש דג"כ כוונתו כנ"ל כיון דתיקנו חכמים דדיני ממונות לא ליבעי דו"ח רק דבדין מרומה צריך שיחקור הרמאות כנ"ל. ולכך אין זה ענין שאם יאמר א"י יהי' בטל עדותו כיון שבזה אין רמאות ובאותו הצד שאין ניכר רמאות שייך שפיר התקנה דלא ליבעי דו"ח ואם באמת ניכר לו רמאות גם בזה שידעו ויבררו החקירות באיזה יום וכה"ג באמת מודה גם הריב"ש ז"ל דאם אומרים א"י בטל עדותן דבאותו הדבר של רמאות שפיר קאי אדאורייתא. ולכך תני במתניתין אחד ד"מ כו' דפעמים דשוה לד"נ כמ"ש הר"ן ז"ל הנ"ל

ויש לומר דגם שאר פוסקים מודים להריב"ש בכה"ג רק דסוברים ג"כ שבטל כשאומרים א"י ג"כ היכא שיש בזה רמאות כנ"ל. ולכך סתם שפיר כאן כש"ע דאם נראה לדיין כו' צריך דו"ח להוציא הדין לאמתו כו' והוא כנ"ל דהיינו אותו הצד שיוציא הדין לאמתו בדו"ח זה צריך דו"ח ולא יותר כנ"ל. וכן הסברא נוטה ולא קשה קושייתם כלל ואתי שפיר

הנה הב"ש באה"ע סי' מ"ב כ' דגבי קדושין היכא דאשה מכחשת הוי דין מרומה וצריכים דו"ח ע"ש. ולכאורה משמע דבכל דוכתי אף בדיני ממונות היכא שהבע"ד מכחיש מיקרי ד"מ וכן משמע בתומים ע"ש. אך נראה פשוט דליתא דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם דעדיין שייך נ"ד שכל א' יכפור ויצטרך דו"ח. וגם מכל הפוסקים מוכח דלא בעי ודוקא בקידושין כתב כן ע"ש

אמנם לכאורה הי' נראה כיון שכ' הפ' דהיכא דיש ראי' שהעדים אומרים שקר מיקרי דין מרומה דבעי דו"ח. והי' נראה דהיכא דיש להבע"ד מיגו או חזקה המסייעו נגד העדים נהי דלא מהני במקום עדים מ"מ שוב הוי לי' דין מרומה כיון שיש הוכחה דלא כהעדים ובעי דו"ח כנ"ל כיון שהמיגו או החזקה מורה שאומר אמת כנ"ל

והי' נראה לישב בזה דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ב דכתובות דתני אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' ופריך לימא מתניתין דלא כר"ג כו' ואח"כ פריך כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוי כו'. ומשני רוב הנשאות בתולה כו'. וכ' תוס' דלרב פריך דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. והרז"ה בעה"מ כ' די"ל. דפריך אף לשמואל דאף דסבר אין הולכין כו' מ"מ הכא דאיכא גם חזקת הגוף עם הרוב ודאי מהני אף לשמואל. והרמב"ן ז"ל דחה דבריו דהכא במתניתין ליכא כלל חזקת הגוף דהוי חזקה העומדת ליפסק שעומדת להנשא משא"כ לעיל הנושא כו' לענין זנות שפיר איכא חזקה ע"ש. ותמוה מאוד דא"כ מאי פריך לימא מתניתין דלא כר"ג הא טעמא דר"ג משום חזקת הגוף והכא ליכא חזקה כנ"ל. ואף אי נימא שאין זה ברור להרמב"ן ז"ל דלא הוי חזקה רק דלא מצי למפרך לשמואל דלמא לא הוי חזקה. מ"מ קשה מאי פריך לימא דלא כר"ג מנ"ל דלמא לא הוי חזקה ואיתא שפיר כר"ג כנ"ל

ויש לישב למ"ש דהנה בשיטה מקובצת הביא שם קושית הירושלמי כיון דבתולה נשאת ליום הרביעי כו' אמאי לא תני במתניתין אם יש עדים שנשאת ברביעי דזה ראי' אם היא בתולה או אלמנה. ותירץ הירושלמי דאינו ראי' ע"ש. והוא תירץ דלדידן הוא ראי' וקשה כנ"ל. והביא בשם שיטה ישנה שהרבה אינם זוכרין יום הנשואין אבל זוכרין אם יוצאה בהנומא כו'. ולכך נקט ראי' זו דיצאה בהנומא כו' שזה יותר שכיח להביא עדים כו' ע"ש

ולכאורה קשה כיון דקי"ל דמדאורייתא כל עדות בעי דו"ח ואיזה יום משבוע הוא מכלל החקירות וכשמעידים עדות ואינם יודעים באיזה יום הי' לא מהני עדותם ובטל לגמרי וא"כ קשה ממ"נ מאי מהני העדים שיצאה בהינומא כיון שאינם זוכרין באיזה יום נשאת ובאיזה יום הי' העדות א"כ א"י החקירות ובטל לגמרי עדותם וממ"נ אם יודעין באיזה יום א"כ יודעים אי נשאת ברביעי וא"צ כלל לומר שיצאה בהינומא ואי א"י לא מהני אף שמעידים שיצאה בהינומא כנ"ל. אמנם הא קי"ל דבדיני ממונות לא בעינן דו"ח מדרבנן כלל. ולכך שפיר מהני אף שא"י החקירות.