חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קלד

א"א לכון בש"ע כלל דנקיט שלא כוונו כו' וע"כ שא"י כמו שכתב הסמ"ע ע"ש

(ז) או ממטבע פלונית כו'. לדעת הש"ך ז"ל גם בזה אם א"י בטל עדותן אף בד"מ דלא הכשירו בא"י החקירות כנ"ל ואף אי מכחיש ואומר להד"ם פטור. ולכאורה קשה בשבועות ל"ד מנה עניתי לך כו' ועדים רואין מבחוץ כו' וא"י אם הלואה או מתנה כו' ומ"מ אמר דאי טען להד"מ הוחזק כפרן וחייב. ולמה הא א"י החקירות דשם עיקר החיוב א"י אם במתנה וממילא בטל לגמרי שאינו עדות

אך נראה החילוק פשוט דשם לענין הראי' בלא ידיעה היינו על שמנה לו מנה על זה יודעין החקירות שאין חילוק בגוף המנה או בהלואה או במתנה. רק שיש דבר נוסף אם אמר לו בשעת נתינה שבהלואה נותן או במתנה. ואף שא"י זה היינו לענין אם היו דנין על החיוב אם חייב הי' זה חקירות. אבל לענין שיהי' הוחזק כפרן דסגי בעדותן שמנה לו המנה ע"ז יודעין החקירות שמנה לו מטבע פלונית ועכ"פ כפרן הוא אף שא"י כלל החיוב אם נתחייב עי"ז או לא. מ"מ על שמנה לו ראו דבר ברור אבל כאן בא"י אם מטבע פלונית וכה"ג אף אם כופר להד"ם לא אמרינן דעכ"פ הוחזק כפרן ע"י עדותם. דז"א דגם לזה שיהי' כפרן א"י החקירות דיהי' מצד עדותן שמנה לו מנה וא"י איזה מטבע ולא ראו דבר ברור גם על מה שמנה לו וכמ"ש הרמב"ם לענין סייף וארירן כנ"ל

ובזה מיושב לע"ד מה דתמהו מאד שם בש"ס מאי מיבעי' לי' הא בריי' מפורשת שם בריה"ג דבממון מהני ראי' בלא ידיעה מנה מניתי לך כו' ע"ש ורשב"א הניח בצ"ע. גם מ"ש רש"י ותוס' למה נקיט עדים רואין מבחוץ. ומ"ש תוס' דבפנים היו יודעין אם בהלואה כו' ע"ש מאי פסקא הא יכול להיות שנתן לו סתם למאי דקי"ל לרוב הפ' שחייב. ולמ"ש י"ל דהיינו דקא מיבעיא לי' די"ל ריה"ג דמהני ראי' בלא ידיעה היינו בראו שמנה לו מנה ובאמת לא אמר לו כלום כשנתן לו ואנו אומרים בסתם דהלואה הוא ובזה שפיר מיקרי יודעין החקירות דהא ראו בבירור מה שהי' אפשר לראותה. ולכך אף להפוסקים דבסתם אין בירור דלשם הלואה מכל מקום כשכופר הוחזק כפרן דהא ראו הכל. והש"ס בעי לה בעדים רואין מבחוץ ובאמת טוען שאמר בשעת נתינה שבהלואה נותן לו. וא"כ כיון שאין העדים יודעין אם בהלואה או במתנה והוא פירש אז א"כ א"י החקירות ולא מהני כלל דלא דקדקו מה שהי' אפשר לראות אז כנ"ל. ומ"מ פשיט ר' המנונא דאם הלה טוען להד"ם הוחזק כפרן כנ"ל דמ"מ אף שלא שמעו איך נתנם זה שייך להחיוב אבל עכ"פ הראי' בלא ידיעה ראו דבר ברור שמנה לו מטבע זו כנ"ל ומהני דעכ"פ הוחזק כפרן כנ"ל

(ח) אם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח כו'. רש"י ז"ל פ' א' ד"מ פי' שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענות רמאי בדבריו ע"ש. ולכאורה לפי' א' ח"כ בתובע רמאי יצטרכו עדים שלו דו"ח ולא מצינו זה בפוסקים. ועוד דלרמב"ם דכל שטר כשר רק משום דא"צ דו"ח דהא יכולין לומר איחרותו כו' והוי עשאאי"ל. וא"כ מה שתמה הש"ס כתובות ל"ו דאמר ר"פ שטרא ריע לא מגבינן בי' דאתו תרי כו' לדידהו אמר זייפו לי כו' אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו כו'. והא כיון שנודע שהוא רמאי והוחזק ממילא צריכין העדים דו"ח ולא מגבינן בשטר דהוי עשאאי"ל. ונהי דלמסקנא לא קשה דאיצטריך לומר דלמא זייף כו' דפסול אף שכתוב בשטר בזמנו כתבנוהו או בלא דאקני אבל מה פריך הא י"ל דמיירי בכל שטר. והי' צ"ל דסבר כהריב"ש (לעיל סי' ט"ו ברמ"א) דלא בטל העדות

אך נראה פשוט דרש"י ז"ל סבר כמ"ש הר"ן בחי' שם דצריך דו"ח אותו דבר שיש בו החשש רמאות. וכה"ג שהתובע רמאי צריך דו"ח בטענתו היינו לחקור התובע על טענתו. אבל העדים שמביא כיון דאמרינן אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אין כאן חשש רמאות על העדים ושפיר א"צ דו"ח ככל ד"מ. ואם יש לדיין חשש על העדים שמשקרים צריכין העדים דו"ח. ובזה אפשר סבר כהחולקין על הריב"ש דכשאומרים א"י בטל. ובשבועות ל' לדיין שיודע שהדין מרומה כו' פרש"י שלמד מדברי העדים שאין עדותן אמת ע"ש. היינו שודאי לו אזי יסלק עצמו ולא ידון אף שכוונו החקירות כנ"ל

ונראה מרש"י ז"ל דהמשנה אד"מ בדו"ח לא קאי דוקא על העדים רק על כל הדין שצריך לחקרו להוציאו לאמתו כשמבין טענות רמאות. וכן נראה מפי' מהר"מ בהג"א שפי' דשם בשבועות בתובע יסלק עצמו וכאן בנתבע טוען רמאות שכשיסלק נשכר הרמאי צריך לחקור שיתברר רמאות ויוציא מידו. ובזה מיירי המשנה אד"מ כו' בדו"ח שצריך לחקור הדין היטב. וכן משמע לבון הגמ' דמשני ר"פ כאן בדין מרומה כו' דר"ל רמי צדק צדק תרדוף כו' ופרש"י שבד"מ צריך לחקור היטב משא"כ באינו מרומה כ' בצדק תשפונו כו' ולא כתב צדק צדק לחקור כ"כ ע"ש. והא לענין עדות העדים כל עדות בעי דו"ח מה"ת דלא פליג אר"ח. וע"כ דקאי על שאר עניני המשפט שצריך חקירה יותר בד"מ משאינו מרומה. ולשאר פ' הפי' הוא דמינה ילפינן לעדות העדים ג"כ דנהי שתיקנו דא"צ דו"ח מ"מ בד"מ שצריך יותר לחקור אוקמוה אדאורייתא

ורש"י ז"ל פי' על התובע וטענתו ולמה לא פי' באמת על העדים וי"ל או דלא סבר כחילוק תוס' רק דגם כאן שאמר דין מרומה משמע ודאי מרומה. וא"כ הא א"י לדון אף שכיונו עדים החקירות. רק כשנראה לו תובע רמאי או טענתו ברמאות אף שנראה לו ודאי מ"מ כשמביא עדים צריך דו"ח ומ"מ אם כיוונו אמרינן אם הוא הוחזק כו' ויכול לדון כיון שאין ריעותא על העדים משא"כ בשבועות שלמד מעדותם ששקר אף שכיוונו א"י לדון כנ"ל. ולכך א"א לפרש כאן על העדים דממ"נ בודאי מרומה בעדותם לא מהני שיחקור ויכוונו. ובספק לו לא חשיב כלל מרומה לבטל עדותן מספיקא ולא צריך כלל דו"ח. אך א"כ הוא ב' דינים נגד הפוסקים. א' דא"כ במכירין שהתובע רמאי היו צריכין העדים לעולם דו"ח ולא משמע מהפ' כן כמ"ש לעיל. וגם דספק מרומה לא צריך כלל דו"ח שאין דעת הפוסקים כן. גם אין לפרש דבריו דבעדים שכ' שלמד מדבריהם שאינו אמת כו' היינו אף בספק לו ג"כ א"י לדון אף שכיונו החקירות כיון שהריעותא בעדים. ולכך כאן דוקא בתובע וטענתו מהני דו"ח של העדים כשאין ריעותא בעדים שמכוונים. אך ג"כ אינו נראה דמשמע מפי' שלמד מדבריהם שאינו אמת שודאי לו. וכהפוסקים ותוס' דבספק מהני דו"ח

ולכך י"ל או דמשמע לי' מדמייתי דר"ל דצדק צדק כו' דלא מיירי מעדים דבעי מה"ת דו"ח. ולכך מפרש על התובע שגם בלא עדים צריך דו"ח על טענתו. ובזה אפשר דסבר דהעדים א"צ כלל דו"ח דאם הוא הוחזק כו'. וכיון דאין ריעותא בעדים דלא חשיב כלל מרומה נגד העדים. ואה"נ דמודה לדינא ביש ריעותא בעדות והוא ספק צריך העדות דו"ח וכשכיוונו החקירות מברר הספק שאמת וכמ"ש תוס' ושם איירי בלמד מעדותם וודאי לו שמרומה לא מהני דו"ח. או דהפי' שתובע רמאי והטעה את העדים כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מה"ס וטור סי' ט"ו ע"ש. וממילא כוונתו ג"כ על העדים שעי"ז הוא ספק על העדות כנ"ל

ותוס' שכ' דכאן בספק י"ל ג"כ על העדות דחושש שהעדים מרומה צריך דו"ח ובודאי צריך להסתלק. וכן לע"ד נראה מהירושלמי והביאו הטור סי' כ"ח שכ' על משנה הנ"ל רב כד הוי חמי סהדי מכוונין הוי חקר וכד חמי סהדי הכי והכי מכוין כו'. ופי' הטור ורא"ש כשהי' רואה שאומרים שניהם בלשון אחד נראה שבעצה א' כו' סי' חוקר ע"ש והיינו שינוי' דר"פ הנ"ל דנראה מעדות העדים חשש וספק שקר צריך דו"ח. וחילוק זה מצינו בגמ' לענין ודאי מרומה פ"ק דמכות דאמר א"ד גם לר"י דאמר איסטטית הוא זו דאטו כ"ע גבי הנך הוו קיימי אבל הכא אם היא הוחזקה כו'. והיינו דשם הריעותא על העדים משא"כ בהוחזק כו' ואין ריעותא בעדים ע"ש. אך אין ראי' לספק די"ל כיון שהוחזק צריך דו"ח והיכא דאייתי סהדי ואישתקור אף דמהני כשמביא עוד עדים מ"מ צריכין דו"ח. וזה אפשר כוונת רש"י שמכירין בתובע שהוא רמאי היינו שהוחזק לחזור אחר עדי שקרים כהך דאייתי סהדי ואישתקור שפיר הוחזק לענין זה שיש ספק על עדים אלו דליבעי דו"ח דנהי דקי"ל כר"י דכל כו' מי הוחזקו שמועיל עדותן כשמכוונים החקירות אבל כיון דלר"ל לא מהני עדותם כלל אף שמכוונים למה נשוי פלוגתא רחוקה דלר"י גם שאין מרומה לא יחשב ולכך עכ"פ הוי ד"מ דבעי דו"ח. אבל הוחזק רמאי