חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קל

דהפסול רק משום עשאאי"ל ואלה"ט הוי כבדיקות לא כסייף וארירן א"כ כיון דכשר בממון עשאאי"ל שוב הזמן כשאר בדיקות דכשר מכחישין לא כיין ושמן כנ"ל וזה פשוט

וכן מעדים קרובים לדיינים כ' הטעם אף דא"צ יכול להזימם מ"מ בעינן דאם כוונו היום ובאמת באו זוממים שיהי' הב"ד מוכשר לקבלן כו' ולא יהי' כו' ולקתה מדת הדין ותצא משפט מעוקל שיש זוממין ואין מקבלין אותם ע"ש. וזה טעם בדוי מלב מה בכך הא פסלה תורה לקבל אותם שהב"ד קרובים וילכו לב"ד אחר. בשלמא אי בעי י"ל י"ל דצריך דוקא יכול להזימם בב"ד זה מדכ' ועמדו כו' ועשיתם כו' אבל אי א"צ עשאי"ל רק מסברא הנ"ל מה בכך שיוזמו בב"ד אחר. וזה אמת שמה שרצה הש"ך ז"ל להשוות כל הפ' דסברי דעשאאי"ל לא מהני בממון אינו נראה דפשט לשון רמב"ם ז"ל פ' י"ז מה' מלוה אינו סובל כלל פירושו. וכן פ"ב מה' רוצח והנ"י פ' אד"מ דהא בהא תליא כיון שתיקנו דלא ליבעי דו"ח ממילא בכלל התקנה דאף עשאאי"ל יכשר. וכן כשחקרום וא"י ג"כ מהני דלרמב"ם לא שייך גם הטעם שכתבנו לעיל דכיון דשייך להזמה חשיב לגוף העדות ופסול בא"י דזה שייך מדינא אבל כשתיקנו דא"צ י"ל דלא שייך כמ"ש לעיל. ועוד דהא הרמב"ם כ' להדיא דבא"י אם בסייף כו' כשר בד"מ ע"ש פ"ג מה' עדות שכולל לא כוונו המקום ולא המנה אם מטבע פלוני וא"כ נהי דחשיב מגוף העדות ג"כ כשר בא"י ולש"ך ז"ל צריך לפרש לא כוונו שלא שאלו אותם ואינו במשמע כלל

גם טעם ב' שכתבנו שיהי' כמרומה ע"י שא"י ג"כ אינו מוכרח כלל דכוונת רש"י ב"ק הנ"ל ורמב"ם בפי' המשנה רק דיש יותר בירור כשמתיראים מהזמה שאומרים אמת וכשאומרים א"י אפשר לתלות שאמרו כן שלא יוכלו להזימם ואין כאן בירור כ"כ שאומרים אמת והתורה אמרה לחקור אותם אם אמת עדותם ושלא לסמוך על סתם עדות משא"כ כשתיקנו דא"צ דו"ח ולסמוך על הסתם שאומרים אמת שוב גם באומרים א"י אין תולין במרמה ולא מבטלינן מספק. וכמ"ש רש"י גבי איחרוהו וכתבו ריש פ' אד"מ ע"ש

אבל תוס' והמרדכי שכ' בעדים קרובים לב"ד ובעד נעשה דיין משום עשאאי"ל וסוברים דבעי גם בממון עשאאי"ל נראה דסוברים כהש"ך ז"ל דאם חקרום ואמרו א"י ג"כ בטל דמה חילוק דהא ב"ק ע"ה משמע דזה שאאי"ל כשא"י היום והשעה גרוע משאר עשאאי"ל דחשיב ליתא לעדות כלל כנ"ל

(ב) ד"מ חוץ מעידי חבלות כו'. הטעם דמדאורייתא גם בד"מ צריך דו"ח דכ' משפט א' יהי' לכם רק דחכמים תיקנו דלא ליבעי בד"מ דו"ח משום נעילת דלת פן ישכחו עדים החקירות ולא תיקנו רק בהלואה וכה"ג אבל בחבלות לא תקנו. והיינו בכל מילי דמבואר לעיל דבעי מומחין דלית בי' חסרון כיס או לא שכיח ומכ"ש בקנס לא תיקנו ובעינן שפיר מדאורייתא דו"ח ואם אמרו א"י עדותן בטלה לגמרי כנ"ל. וקשיא לי דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' עדות ה"א כתב מה בין חקירות כו' שאם אמר א"י עדותן בטלה כיצד העידו שהרג זא"ז כו' בחודש פלוני כו' חוץ מן השעות כו' או שכוון השעות ואמר א"י במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהי' בידו עדותן בטלה כו' ע"ש. וכ' הכ"מ דסובר הרמב"ם ז"ל שגם זה מכלל החקירות שצריכין לידע במה הרגו בסייף או בארירן כו'. וכ' הלח"מ מנ"ל דאף דהטעם כשאומרים א"י בחקירות בטל הוא רק משום עשאאי"ל וזה לא שייך כאן מ"מ לא בעינן האי טעמא רק על באיזה יום וכה"ג שאינם בגוף העדות אבל במה הרגו כו' דשייך בגוף העדות בל"ז בטל אף בלא טעמא דהזמה ע"ש. ומבואר דזה הוי חקירות דאף שמעידים בודאי שהרגו רק שאין יודעין באיזה כלי הרגו בטלה עדותן שא"י החקירות כנ"ל. ונראה ממילא דאף בממון במידי דבמי דו"ח כגון בנזקין או בחבלות צריכין לידע ג"כ במה חבל בו ואם הי' בידו כלי ומעידין בודאי שחבל בו רק שלא ראו באיזה כלי ג"כ עדותן בטילה כיון דבעי ממש דו"ח כמו בדיני נפשות כנ"ל. וא"כ קשה דבמשנה פ' המניח היו שנים רודפין אחר א' א' גדול וא' קטן ואינו ידוע איזה מהן הזיק זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן המוציא מחבירו עליו הראי' ואמר התם דאי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק כו'. והא קי"ל דפלגא נזקא קנסא ואינו מתחייב רק ע"י עדים ובעי ממילא דו"ח כנ"ל בקנס. וא"כ אף שהעדים מעידים בודאי שהזיק שורו את שור חבירו מ"מ כיון שאינם יודעין איזה שור הזיק הוי ממש כאינם יודעין באיזה כלי הזיקו שלא הביטו בכלי שהזיקו בו והכא ג"כ א"י באיזו שור הזיקו וממילא כיון שאינם יודעים החקירות עדותן בטלה לגמרי ואינו מועיל עדותם אף על ההיזק. ושוב הוי לי' מודה בקנס כיון שהי' יכול לכפור לגמרי ולא הי' מועיל העדות כלל כנ"ל אף על הקמן וכמו שמבואר לקמן פ' מרובה דהיכא דאין העדות מועיל הוי מודה בקנס ע"ש. והכא ג"כ לא הי' מועיל כלל לחייב אף את הקטן דאף שיודעים שזה האיש הזיק אבל א"י במה הזיק וכנ"ל ואמאי מועיל

ונראה דהנה לכאורה למאי דסבר ר' אחא דאף בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא כדאמרינן שבועות ל"ד דאי אית לי' אומדנא משכחת לה ידיעה בלא ראי' כרשב"ש שראהו רץ אחריו וחרב בידו ואח"כ מצאו הרוג מפרפר חייב מיתה מחמת האומדנא אף שלא ראה שהרגו ע"ש. ולכאורה קשה ג"כ למה חייבם הא ג"כ אינם יודעים החקירות שאינם יודעים במה הרגו ובאיזה כלי וכמ"ש הרמב"ם דלא מהני כשלא הבינו באיזה כלי הרגו. וגם הכא כיון שלא ראו כלל ההריגה ממילא לא ידעו במה הרגו. אך ז"א דכיון שעדות העדים הוא רק על האומדנא ועל זה יודעים רק שהב"ד יודעים ממילא שזה הרגו והב"ד אינם צריכים חקירות שכיון שיודעים שזה הרגו ממילא חייב מיתה

אך לכאורה קשה גם כאן שראו העדים ההריגה ולא ראו באיזה כלי למה לא יועיל הא כיון דאזלינן בתר אומדנא וא"כ נהי דאין אנו יכולין לדון על העדות של הריגה עצמו משום שלא ידעו באיזה כלי מ"מ כיון שהעדים מעידים שלא הי' בכאן אחר שהרגו רק זה האיש וראו שהרוג מפרפר שראו שמת א"כ מעידים ג"כ דאיכא אומדנא שזה הרגו כיון שלא הי' אחר ועל האומדנא לא בעינן החקירות ויכולין לחייבו כנ"ל. ואף לרבנן דר"א דלא אזלי בתר אומדנא. מ"מ הא כתבו תוס' שם דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא הרגו אחר כ"א זה כמו עלתה לו נשיכה כו' מודים דמהני לחייבו ע"ש, וא"כ הכא כיון דמעידין שהרגו זה מעידים עכ"פ בבירור שלא הרגו אחר ולא מת מעצמו דעל זה יודעין החקירות ומהני עדותם וממילא אף דלא מהני עדותם על גוף ההריגה מ"מ הוי אומדנא דמוכח וחייב כיון שלא הרגו אחר וראוהו הרוג כנ"ל

אך גם זה לא קשה דהא ודאי דגם על עדות של האומדנא צריכים דו"ח כיון שזה הוא עדותם לחייב ודאי דצריכים לידע באיזה יום הי' זה שרץ אחריו כו' וכנ"ל. וכן להרמב"ם ז"ל דבאיזה כלי הוא ג"כ מהחקירות. ממילא כיון דהאומדנא הוא מחמת שראו חרב בידו והיינו שהי' בידו כלי הראוי להרוג ובל"ז ליכא אומדנא וממילא צריכין לידע ג"כ איזה כלי הי' בידו ואף שלא ראו ההריגה מ"מ הא זה הוא העדות כנ"ל. ולכך א"ש הכא כיון שלא ראו איזה כלי הי' בידו א"כ גם על האומדנא אינם יודעין החקירות ואם לא נדון על גוף ההריגה גם על האומדנא לא נדון כיון שאם לא הי' כלי בידו לא הי' אומדנא וכיון שאינם יודעין איזה כלי לא מהני כנ"ל

אמנם לפ"ז נראה דאם הי' בידו סייף וארירן וזה יודעים שהרגו באחד מאלו רק שאינם יודעים באיזה מהן הרגו נראה דשפיר מהני דהכא שייך שפיר כמ"ש דחייב מטעם אומדנא דהא אם היו מעידים שרדף אחריו והי' בידו סייף וארירן ואח"כ ראו הרוג מפרפר הי' חייב שפיר אם אזלינן בתר אומדנא. דלא שייך כנ"ל שאינם יודעים החקירות על האומדנא. דז"א דהא שפיר יודעים שהי' בידו כלי הראוי להרוג ויודעים איזה כלי שהי' בידו סייף וארירן שראוי להרוג בהם ואף שאין אנו יודעים באיזה מהן הרגו מ"מ הא ידעינן שהרגו ולב"ד אין צורך להחקירות כנ"ל ועל העדות של מעשה האומדנא שפיר יודעין החקירות דהא יודעים שהי' בידו אוהן הב' שראוי להרוג ועל גוף ההריגה אין צריכין לידע כנ"ל וא"כ ממילא כשמעידין שהי' בידו סייף וארירן והרגו בא' מהן וא"י באיזה כנ"ל שפיר מהני וחייב דנהי דא"י החקירות על ההריגה מ"מ מהני מטעם אומדנא כנ"ל ועל האומדנא שפיר יודעין שהי' בידו אותן הב' והוי אומדנא דמוכח בבירור כיון שיודעים שלא