חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קכז

ומגרמי לא איירי כלל. ומדוייק לשון הרמב"ם ז"ל שכ' עדים זוממין קנס כו' ולפיכך כו' ואח"כ אמרו שניהם שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום כו' אין משלמין על פיהם כו'. דזה מיותר מה דכ' ואין לזה כו' הא סגי כשאומר כל א' לא הייתי שם ואינו יודע יותר ולמ"ש א"ש דבכה"ג בנ"ז פטורים מטעם כיון שהגיד כו' ואין העדים זוממין כו' כנ"ל רק כשמודה שגם השני אמר שקר אז פטור רק מטעם גורה בקנס כנ"ל וא"ש

והרמב"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין הביא דברי הרמב"ם ז"ל דאף ששילם על פיהם וגרמו היזק מ"מ אין משלמין ע"פ עצמם כשאומרים שקר העדנו ע"ש. ונראה כמ"ש המפ' גבי עד זומם דסבר רבא דהוי חידוש ומכאן ולהבא נפסל וכתבו דאף לחיוב אינם נפסלין למפרע אף דסבר כר"ח (דל"א) בב' כתי עדים המכחישים כו' ואינו חידוש מ"מ כיון דהוי חידוש זה שנפסלים לגמרי שוב מכאן ולהבא נפסל אף על מה שאינו חידוש ע"ש בשיטה מקובצ'. וכן הכא כיון שהתורה חייבה קנס אף שלא שילם ע"פ ממילא נתחייב על העדות שקר קנס ושוב אף דלא מצי לאהדורי אח"כ שהי' מהדין לשלם מ"מ הוי קנס כנ"ל ואין משלמין ע"פ עצמם כנ"ל. ובפרט למ"ש הש"ך ז"ל דדינא דגרמי הוא רק קנס דרבנן ע"ש. וא"כ התוס' כתבו דהיכא דיש הפסד לבע"ד בל"ז לא קנסוהו חכמים ע"ש בב"ק (ד"ק) וגם הכא כיון דחייבים בל"ז מטעם קנס דאורייתא שוב ליכא קנס דרבנן ואינו משלם ע"פ עצמו כנ"ל

וא"ל על מ"ש לעיל דאיכא תשלומי הזמה על העדות שקר אף בלא הזמה דא"כ אם עד א' מוזם והב' מוכחש מב' עדים יהי' חייב גם המוכחש מדין הזמה דהא נתברר ג"כ שהעדים שקר דהמוזם האמינה התורה והב' הוי תרי בחד שב' מעידים עליו שהעיד שקר דנאמנים ויתחייבו לשלם כנ"ל. אך ז"א כיון דבאמת תרי כק' ונאמני' נגד המזימים והמכחישים רק שהתורה האמינה בהזמה ולא האמינה לחייב רק כשמזימין שניהם אבל בא' לא מהני אף שהב' מוכחש ולא מיקרי בירור כלל וא"ש. אח"כ מצאתי בשיטה ב"ק ד' להדיא דאף באומרים שקר העדנו אינם משלמין דהוי מודה בקנס אף דאינם נאמנים כיון שהגיד כו' ע"ש. והוא כדברי שכתבתי דגוף הדבר הוא קנס אף בלא הזמה

סימן ל

סעיף א' עדי דיני ממונות חוץ מעדי חבלות לא היו צריכין דרישה וחקירה כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זא"ז מנה בשנה פלונית אף שלא ביוונו החודש ולא המקום שהלוה בו ולא המנה אם הי' ממטבע פלונית או ממטבע פלונית עדותן קיימת. ואם נרא' לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמיתו (עיין לעיל סי' ט"ו ועדים המעידין על דבר איסור עיין באה"ע סי' י"ז ומ"ב אי בעי דו"ח)

(א) עדי ד"מ כו'. מבואר בש"ס פ' אד"מ דמדאורייתא גם ד"מ בעי דו"ח דכ' משפט א' כו' רק מדרבנן משום נ"ד כו'. ובש"ך ז"ל לקמן סי' ל"ג פסק דהתקנה הי' רק שא"צ דו"ח ואמרינן מסתמא יודעין החקירו' אבל אם אירע שחקרום ואמרו א"י עדותן בטלה דהוי לי' עדות שאאי"ל דגם עכשיו בעי בממון שיהי' יכול להזימם ע"ש. ודבריו נראים תמוהים מאד דמה מועיל מה שמסתמא יודעין החקירות אטו תליא הפסול דעשאאי"ל בידיעתם הא אף שיודעין כיון שאין מגידים בב"ד החקירות א"א יכול להזימם ומה מהני מה שיודעין. וע"כ כיון דהי' התקנה משום נ"ד דיועיל עדות ממון בלא חקירות נכלל בזה שגם עשאי"ל לא יהי' צריך ומה חילוק בין שאומרים א"י או שלא חקרום כנ"ל

אמנם הנה מה שמבואר ופשוט בדברי האחרונים ז"ל דלכך י' אין יודעין החקירות עדותן בטלה משום דהוי עדות שאאי"ל וכדמשמע פשטא דש"ס לכאורה פ' היו בודקין דאקשי להו מכדי בדיקות דאורייתא כמו חקירות כו' ומשני חקירות הוי לי' עשאאי"ל ע"ש בב"י וסמ"ע וש"ך. וכן משמע לשון רש"י ז"ל סנהדרין מ' ע"א אמר א' א"י כו' דז' חקירות מקרא נפקא ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו וכיון דאמר א"י אאי"ל באותה חקירה וכיון שא"א לקיים כו' באותו העד בטלה כל העדות כו' דאיך כו' עד שיוזמו כולן ע"ש

אמנם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה"ע) פסק דא"י אם בסייף או בארירן ג"כ בטל ותמהו עליו נהי דהוי חקירו' מ"מ הא מבואר בש"ס דלכך חלוק חקירות מבדיקות שיבטל בא"י משום עשאאי"ל ובזה ליכא טעמא וממילא שוה לבדיקות ורק בהכחשה יבטל כו'. ותירץ הלח"מ דע"כ לא צריכין להאי טעמא רק בחקירות דאינם מגוף העדות כמו זמן ומקום אבל בגוף העדות במה הרג כו' בלאו האי טעמא מיפסל בא"י דאין זה נכון אף דלא שייך עשאאי"ל כו' וכ"כ המ"ל ע"ש

וכן מבואר בחידושי הר"ן ז"ל דהרמב"ם משוה סייף לארירן לגבי ע"ג במה עבד כו' והנך דבגוף העדות הם חוץ הז' חקירות ע"ש והכ"מ הניח בצ"ע גם על במה עבד כו'. ודבריו תמוהים דנראה פשוט דעיקר ראיית הרמב"ם ז"ל מזה כיון דתני במתני' אחר החקירות דזמן מכירים אתם כו' הקריתם כו' עכו"ם מי עבד ובמה עבד כו' ע"ש. א"כ כיון דכללינהו ודאי כמו דמכירין או התריתם אם א"י אין כאן עדות המחייב מיתה כלל א"כ ממילא גם במה עבד אף שיודעין שעבד בעבודה שחייב מיתה רק שא"י איזה עבודה ג"כ בטל וממילא גם ברוצח שא"י במה הרגו בסייף או בארירן ג"כ ממש כנ"ל ובטל. ולע"ד מוכח כן להדיא מלשון הברייתא מ' ע"ב דמייתי הש"ס אהך מתני' לפרושי ת"ר מכירין אתם אותו כותי הרג או ישראל הרג התריתם בו קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כ"ד כו' העובד ע"ג מי עבד לפעור או למרקילוס ובמה עבד בזיבוח וקיטור כו' ע"ש

ויש לדקדק חדא למה לי' לפרושי הא דמכירין אתם אותו דמילתא דפשיטא הוא ועוד למה שינה הבריי' דבהנך דמכירין והתריתם נקיט הבדיקה אם חייב מיתה או לא שאם כותי הי' או לא התרו או לא קיבל פטור לגמרי וגבי מי עבד ובמה עבד נקיט מה שב"כ וב"כ חייב דבין זביח ובין קיטור מחייב. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל מדויק שפיר דהוי אפשר לפרושי מתני' כהחולקין על הרמב"ם בתרי גווני או דכל הנך בדיקות נינהו והפי' מכירין אתם אותו אף שהעידו דישראל הרג בודאי. בודקין אותו אם מכירין מי הוא וה"א דזה בדיקות כיון שב"כ וב"כ חייב וכן התריתם בו הפי' כיון דסגי בהתראה ע"י אחר כמבואר במשנה פ"ק דמכות. ולכך אף דכבר העידו שעבר בהתראה שיילינן להו אם הם בעצמם התרו בו אי לא רק מפי אחר וג"כ אינו רק בדיקות שב"כ וב"כ חייב וממילא נם מי עבד ובמה עבד הוי ג"כ בדיקות וממילא הי' הדין בכל הנך באומרים א"י עדותן קיימת רק בהכחשה וכדעת החולקין כנ"ל

עוד הי' אפשר לפרש להיפוך דכל הנך דמתני' הוא יתר על חקירות דזמן רק מה שגוף החיוב תלוי בו אם חייב מיתה או לא שאינו ענין לחקירות ובדיקות כלל. ומכירין אתם והתריתם כפשטי' דבל"ז אינו חייב כלל. ואח"כ תני את מי עבד היינו ששואלין מקודם לאיזה ע"ג עבד ואח"כ שואלין במה עבד אם בעבודה שעבודתה בכך דפוטר למרקילוס פטור. ושפיר ג"כ גוף החיוב תלוי בהם וכולהו בחד גווני וג"כ לא הי' מוכח כלל דעת הרמב"ם ז"ל. ולכך באה הבריית' לשלול ב' הפירושים וחלקינהו דמכירין כו' היינו אי כותי כו' וכן התריתם אי קיבל עליו כו' ודלא כפי' הא' הנ"ל ובהנך פשיטא דפטור בא"י. ואח"כ מפרש מי עבד כו' דלא כפי הב' הנ"ל וכן במה עבד רק דאף דמה דב"כ וב"כ חייב מ"מ כיון שהוא בגוף העדות דינו שוה להא דמכירין אתם כו' שבאומר א"י בטל ומדוקדק כדעת הרמב"ם ז"ל. ובאמת גם הראב"ד לא נחלק רק בסייף וארירן וסובר שאינו דומה לבמה עבד וכ"כ הר"ן ז"ל שם בשם הראב"ד. ואף שהוא חילוק דחוק מ"מ כ' הר"ן ז"ל שם דמבואר דלא כהרמב"ם בש"ס להדיא פ' ז"ב ד"ל דסייף וארירן מיקרי בדיקות וזה שהכריתם לחלק בין סייף כו' לבמה עבד. אמנם לע"ד אינו מבואר כלל דראייתם מהא דאמר ר"ח א' אומר בסייף וא' אומר בארירן אין זה נכון א' אומר כליו לבנים כו' ה"ז נכון כו'. ובאמת י"ל בפשיטו' דודאי הא בהא תליא דר"ח דסבר דזה