חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קכו

עדי הזמה ומזימין אותן ולכך ממילא לא נקרא מודה בקנס בשקר העדנו שעדיין לא הודה בחיוב כלל רק בהוזמנו כנ"ל דאז הוי החיוב של הקנס כנ"ל

אמנם לע"ד לא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מה' עדות שכ' מי שהעיד בשקר ונודע בעדים ששקר העיד כו' מצות עשה לעשות לו כאשר זמם כו' בד"א בעדים שהוזמו אבל ב' כתי עדים המכחישות כו' אין עונשין א' מהן לפי שאין אנו יודעין מי השקרנית כו' ע"ש. ומבואר הטעם דבמכחישים כו' הוא רק משום שאין יודעין אם הוא שקר אבל אם הי' ידוע שהעידו שקר היו חייבים אף בלא הזמה דהחיוב שחייבה התורה הוא רק על העדות שקר רק דבהזמה הוא גזה"כ שיהיו האחרונים נאמנים משא"כ בהכחשה אבל אין זה עמן להחיוב דהא כתיב רק והנה עד שקר כו'. אך צריכין להבין למה בבא הרוג ברגליו ליכא דין הזמה הא נתברר ששקר העידו והרי הרמב"ם כ' הטעם בהכחשה רק משום שאינו ידוע ולמה פסק שם בעצמו בבא הרוג דפטורים הא כאן ידוע כנ"ל. וי"ל דהא תוס' יבמות פ' האשה הקשו אמאי אחיכו עלה דרב אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא כו' והקשו הא תרי כמאה וכיון שב' אומרים מת אף שמכירין אותו הרבה שחי יהי' רק תרי והרי ותירצו דבדבר הידוע לכל לא אמרינן תרי כק' ע"ש (דפ"ח) ונדחקו המפ' הרבה בפי' דברי תוס' מה זה נקרא ידוע לכל הא אינו ידוע לכל העולם וכיון דב' כק' וכן יותר א"כ למה לא יהיו תרי ותרי. ועיין בשו"ת נ"ב סי' ס"ה באה"ע שפי' דברי תוס' דבאמת גם בכה"ג הוי תרי כק' רק דמיקרי ריעא סהדותייהו ואם ניסת תצא וכן בבא הרוג ברגליו ע"ש דלא מיקרי בירור גמור מה שבא הרוג ברגליו ששקר העידו ולכך לא שייך גבי' דין הזמה כנ"ל

ונראה פי' תוס' הנ"ל דבדבר הידוע כו' משום דכיון דהב"ד עצמם מכירין אותו ושהעידו עקר וממילא כיון שנתנה תורה רשות לב"ד מומחין לדון עפ"י דעתם ומבואר לעיל סי' ט"ו דכשהדיין יודע שהוא מרומה עדי הנתבע יכול לדון כפי אומדן דעתו אף נגד העדים ע"ש ס' ד'. וא"כ כיון דקי"ל עד הרואה נעשה דיין היכא דראו ביום דלא תהא שמיעה גדולה מראי' ונראה דהיכא דהם גי וראו ביום ודנים ע"פ ראייתם אף שבאים ב' עדים ומכחישים אותם לומ' שלא לוה וכה"ג אעפ"כ יכולין הם לדון על פי ראייתם שיודעים שהאמת אתם והם עדי שקרים דהא שייך ג"כ לא תהא שמיעה גדולה מראי' ואף דאלו בשמיעה הוי הכחשה ולא הי' מועיל מ"מ הא אם היו עדים מזימים אותם היו נאמנים והי' הב"ד דנין ע"פ שמיעה זו מהעדים שנאמנים שהאמינה אותם התורה רק בעדי הכחשה אמרי' מאי חזית דסמכת אהני כו' ואינם שומעים כלל בבירור וא"כ שייך שפיר לא תהא שמיעה כו' דאלו שמעו מעדים מזימים היו דנים כו' שהוא שקר ועתה שראו שאומרים שקר בבירור פשיטא דמהני דלא תהא שמיעה מעדים מזימים שהעדים אומרים בבירור שהוא שקר גדולה מראי' שהם עצמם יודעים שהוא שקר וכנ"ל ולא הוי הכחשה כלל ויכולין שפיר לדון ע"פ ראייתם כנ"ל. ולכך כתבו תוס' שפיר התם דדבר הידוע לכל לא אמרינן תרי כק' והיכא דאתי גברא וקאי ודאי אם ניסת תצא כיון שהב"ד עצמם שהעידו העדים לפניהם מכירין עתה ויודעין שהוא שקר שפיר עד נעשה דיין ויכולין לדון ע"פ ראייתם דניסת תצא כנ"ל ולא מהני הכחשת העדים. וכן בבא הרוג ברגליו. אבל דין הזמה לענשם מיתה לא שייך בבא הרוג ברגליו דהא קי"ל דבדיני נפשות אף עד הרואה אינו נעשה דיין דכיון דחזי דקטל לא חזי בי' זכותא ע"ש (ר"פ ראוהו ב"ד). וא"כ כיון שהב"ד עצמם יודעים ששקר העידו לפניהם אין יכולין לדון עליהם מיתה כמו התם כיון דחזי דקטל כנ"ל רק שיעידו לפני ב"ד אחר וממילא הוי בתורת עדות ושוב הוי רק הכחשה כנ"ל דתרי כק' כיון שהב"ד אינם יודעים. ואף שהרמב"ם ז"ל פ' (פ"ב מה' רוצח) גבי טריפה שהרג בפני ב"ד כו' יש לחלק ע"ש ושפיר לא מיקרי בירור כלל בבא הרוג ברגליו ששקר העידו ולא שייך הזמה כנ"ל

או אפשר בבא הרוג כו' י"ל דהעידו העדים בדדמי שנדמה להם שהרגו ומת ובאמת לא מת ולכך לא חייבה התורה רק בהזמה שלא הי' שם כלל באותו שעה ולא שייך בדדמי משא"כ בהכחשה וכה"ג אף שבח הרוג כו' פטורים כנ"ל אף שנתברר שהוא שקר כנ"ל

וא"כ נראה כיון דמבואר דהיכא ששקר העידו חייבים מדין הזמה אף בלא עדים מזימין וא"כ כיון דקי"ל הודאת בע"ד כק' עדים דמי וממילא כיון שמודים ששקר העידו ומהני הודאתם לגמרי דמודים שחייבים מדין הזמה ואף אי לא הפסידוהו בעדותם שלא שילם ונתבטל ע"י הכחשה וכה"ג מ"מ הא מודים שרצו להפסיד בעדותם שקר ושפיר חייבים אף בלא הזמה דהחיוב הוא רק על העדות שקר וכנ"ל רק דלמאי דקי"ל כר"ע פטורים מטעם מודה בקנס דהוי מרשיע עצמו דמודים ששקר העידו אבל לרבנן דהוא ממון הי' שפיר חייבים בכה"ג דהודאת בע"ד כק' עדים כו' ומודים בחיוב ממון רק אנן קי"ל כר"ע ולכך פטורים מטעם מודה בקנס כנ"ל. ואף אם יש עדים שמכחישים אותם דמעידים שהעידו שקר. מ"מ כיון דבלא הודאתם לא הי' מהני עדות המכחישים לחייבם דהוי תרי ותרי רק מחמת הודאה שוב הוי לי' מודה בקנס כנ"ל. והא דנקיט בש"ס באומרים העדנו והוזמנו בב"ד פלוני ולא סתם העדנו שקר היינו משום דמסיק באומר נתחייבנו בב"ד פלוני וע"כ צריך לומר בהוזמנו אבל החיוב שפיר אף בלא הזמה כנ"ל

ובזה מדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מה' עדות ה"ח חיוב עדים זוממין כו' קיס הוא ולפיכך אין משלמין ע"פ עצמם כיצד הרי שהעידו כו' ואח"כ אמרו שניהם שקר העדנו או שאמרו העדנו והוזמנו כו' אין משלמין ע"פ כו' ע"ש. והיינו כמ"ש דגם כשמודים שקר העדנו ג"כ איכא החיוב רק דפטורין מטעם מודה בקנס היכא דלא חייבוהו בעדותם ולא הפסידוהו בעדותם כגון שהוכחשו דליכא גרמי וכה"ג. או שהוזמו אח"כ כיון שכבר אמרו שקר העדנו י"ל ג"כ דפטורים כמ"ש לעיל דהוי מודה בקנס ואח"כ באו עדים כיון דהחיוב הי' רק מטעם הודאה שפיר פטורים אח"כ לגמרי דגרמי ליכא כיון שהוזמו ונתבטל ומטעם הזמה הוי מודה בקנס וכמ"ש לעיל. ואין צריך לטעם הש"ך ז"ל דהזמת עצמם לא חשיב ע"ש סס"י ל"ח

ומיושב היטב בזה דברי הש"ס דפריך כו' ומשני באומר עדות שקר העדתי והיינו כפשוטו ממש שכל א' אומר שקר העדתי ולא איירי הכא מדינא דגרמי דנא שייך עד זומם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שלו ע"ש רק דאיירי בלא הפסד ומשני שפיר קודם דפריך כמאן דלא כר"ע והוי מוקי לה עכשיו כרבנן דעדים זוממין ממון הוא ולכך שפיר כשאומר שקר העדתי אף שלא גרמו הפסד חייב לשלם מדין הזמה דהודאת בע"ד כק' עדים ושפיר לרבנן חייב כמ"ש לעיל ונקרא עד זומם כנ"ל

ופריך עלה כל כמיני' כיון שהגיד כו' והיינו למאי דקי"ל אין העדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניה' משום דכתיב עד שקר כו' דהוא ב' וכשהוזם רק אחד אין חיוב כלל עליו ג"כ וא"כ אף שכל אחד אומר על עצמו שקר העדתי ומהני הודאתו על עצמו מ"מ כיון שאינו יודע מחבירו והודאת חבירו לא מהני לגבי דידי' דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד א"כ אינו מודה כלל בחיוב שחייב מטעם הזמה דהא אינו חייב כלל אף שהוא העיד שקר כיון שחבירו אומר אמת דלא מהני הודאתו וגם הוא פטור' אף לרבנן ופריך שפיר כיון שהגיד כו' וממילא פטורים מטעם הזמה כנ"ל ומשני באומר העדנו והוזמנו והוא הדין באומר כל א' על שניהם שקר העדנו דשפיר חייב מטעם הזמ'. רק דעדיין קשה כמאן דלא כר"ע דהא אין משלמין ע"פ עצמם ולכך צריך למינקט הוזמנו דלוקמי בהעמדה בדין ומשני שפיר

ומיושבים שפיר דברי הר"ח ז"ל דקאי על קושית הש"ס דפריך כל כמיני' כמו שהביא הריטב"א דברי הר"ח ע"ש וכתב שפיר לא מיבעיא שאין משלמין ע"פ עצמם והיינו לא מיבעיא לדידן דהוא קנס ודאי דאין משלמין ע"פ עצמם אף אי לא הי' שייך כיון שהגיד כו' כגון שכל א' אומר על שניהם שהוא שקר מ"מ פטורים מטעם קנס. רק הכא שכל א' אומר על עצמו אפי' לרבנן פט ר דעדותן שהעידו נכונה חשבינן לי' ומשום כיון שהגיד כנ"ל. ולכך הביא הטור ג"כ דברי הר"ח דבאומרים שניהם שקר העדנו שכל א' אומר על חבירו ג"כ דלא שייך למי שטר מטעם כיון שהגיד מ"מ פטורים מטעם קנס דאין משלמין ע"פ עצמם כמ"ש הר"ח