חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קכג

(עי' טור י"ד בב"י ס' רכ"ח בהג"ה בשם ריב"ש) מ"מ שוב יהי' החיוב ע"פ עצמו על עדות הראשונה שמודה שקר העיד וע"ז חיוב ממון ופוטרו מהמלקות דלא עדיף מחיוב מה"ת וכמ"ש תוס' גיטין (נ"ב) גבי מנסך דאין לחייבו משום שלא יהא כל א' ע"ש ומה"ט לא כ' בש"ע וטור גבי עדים שאומרי' שקר העדנו דחייבין לשלם ולא הזכירו דמלקין אותם ג"כ כנ"ל. ויש להסתפק לענין פסול עדות ג"כ כה"ג שהעידו ולא נודע אז בב"ד דחשבינן להו עדות אפשר דפסולין מה"ת דהא העידו עליהם כשרים דשקר העידו אח"כ או דכיון דאיגלאי מילתא דהי' בטעות מה דחשיבי להו עדות דאינו חוזר ומגיד לא עברו אלא תענה ג"כ וכדאמר פ' מרובה לענין הזמה דאיגלאי דפסולין הוו

יא) א"י להוסיף תנאי וי"א דיכול להוסיף כו'. לע"ד דאף לי"א דוקא כשעדיין אפשר לקיים התנאי ויהי' חייב אבל כשאומר תנאי הי' לקיים בזמן וכבר עבר אין נאמנים דאין זה תוספת אלא ביטול לגמרי למה שהעיד שחייב ובאמת אינו חייב כלל. וגם בשטר הא כ' הר"ן דל"ד לאמנה דיש מקצת שיעבוד כשיתקיים התנאי ע"ש (פ"ב דכתובות). אבל כה"ג בשעה שהעידו כבר בטל החיוב לגמרי וגרע מאמנה דלא ניתן לכתוב וכ"ש כאן שלא ניתן להעיד שחייב. וכן בשטר אם נשתהו בכתיבת השטר עד שעבר זמן התנאי ובטל לא ניתן לכתוב ורשעים נינהו כשכתבו ולא מהימנו אף באין כ"י יממ"א

ומה"ט נראה מחלק הש"ע בין שטר לע"פ כמ"ש סמ"ע וט"ז דהא מיירי בתנאי דקום ועשה דכשאומרים תנאי בטל החיוב בסתם כל שלא נתברר שקיים תנאו. וא"כ בשלמא בשטר בשעת כתיבה אינו שקר דהחיוב אמת על תנאי כשיקיים וכמ"ש הר"ן דא"צ לדון אז אם כבר קיים דהא כך החיוב כשיקיימנו משא"כ במעידים ע"פ בב"ד לחייב פלוני ואי באמת הי' על תנאי אינו חיוב דמחזקינן שלא נתקיים א"כ גם זה חזרה מעדותן ועדות שקר מה שהעידו שחייב. ואף דעדיין יכול לקיים התנאי ויהי' חייב מ"מ העדות בב"ד הוא לחייבו ע"פ עדותן. ובשטר אף דכנחקרה כו' היינו דיכול להביא עדותן לב"ד. והא באפשר לו להביא עדותן אחר קיום התנאי וע"ד כן נכתב לא חשיב שקר משא"כ כשמעיד ע"פ בב"ד שחייב. ואפשר שיש חילוק בין העידו על הענין שלוה או מכר וכה"ג בזה יוכלו לומר שהי' תנאי דאין זה שינוי מעדותן דגם ע"ת מיקרי מכירה משא"כ מעידים שזה חייב לזה או שהקרקע שלו א"כ כשחוזרים ואומרים שהי' ע"ת אינו שלו ואינו חייב וסותר. והפ' שלא חלקו כנ"ל דכיון דע"ת חשיב חיוב דתנאי מילתא אחריתי א"כ אינו סותר דשפיר החיוב אם יקיים וכן אם יביא עדים שכבר קיים

והר"ן ז"ל תמה על החילוק בין כ"י יממ"א בתנאי ממ"נ אי בפירשו שאינו תנאי אאמע"ר ואי לאו גם כ"י יממ"א יהיו נאמנים ע"ש. ולע"ד דכמו דבתנאי דשב ואל תעשה דמחזקינן בסתמא דלא נעשה והיינו דאין ס' מוציא מידי ודאי. וכן בפרעון אין חוששין שמא פרע ובכמה דוכתי דאין חוששין לספיקות לבטל מה שברור לפניני. ומ"מ עדים שהעידו שלוה נראה דמ"מ יכולין אח"כ לחזור ולהעיד שפרע אף קודם עדותן שלוה דאינו ענין לעדותן דאף דהא היו מחייבין לי' ע"פ עדותן כשאומר א"י או אל תפרעני וכה"ג מ"מ ביון דחיוב זה לא מחמת עדותן דאיך נולד מעדותן שלוה שיהי' נכלל שלא פרע רק דהיינו מחייבין מצד שכל שאין בירור שפרע אין ס' מוציא מידי ודאי א"כ אין זה ע"י עדותן רק חסרון עדות שלא העידו אז על הפרעון ובזה לא מיקרי חוזר ומגיד דהא אפי' מא"י יודעין אנו לא חשוב חו"מ ולענין זה הוי רק מא"י ליודעין. וכן י"ל ממש בתנאי דאין נכלל בעדותן אם הי' תנאי או לא דגם על תנאי מיקרי חיוב. רק דכל שאינו ידוע מחייבין ולא מספקינן שמא הי' תנאי דאין ס' מוציא מידי ודאי כמו שאין חוששין בשב ואל תפשה שמא קיים. אבל אין חיוב זה מצד עדותן רק מחמת שלא העידו שהי' תנאי וממילא מהני כשחוזרים ואומרים תנאי כמו מא"י ליודעין כנ"ל. והב"י כ' להפ' דמא"י ליודעין יכולין לחזור דלא אמרינן אאמע"ר רק באומרים שקר העידו אבל כבישת עדות אף דנשא עונו מה"ת מ"מ שוא"ת הוא ונאמנים ע"ש. וא"כ י"ל גם להפ' דגם מא"י ליודעין הוי חוזר ומגיד מ"מ סברת הב"י י"ל דמודים דלא שייך אאמע"ר דאין תלוי זה בזה. וא"כ הר"ן לטעמי' דמא"י ליודעין לא חשוב חוזר ומגיד ג"כ הקשה שפיר ממ"נ דלהימני גם בכ"י יממ"א כנ"ל. אבל הגאונים י"ל דסברי כתוס' דגם מא"י ליודעין חשיב חוזר ומגיד וא"כ שפיר בכ"י יממ"א לא מהימני תנאי דהוי כמא"י ליודעין. משא"כ אין כ"י יממ"א מהימני דאאמע"ר לא שייך שכיון שרק מצד שלא העידו וכמו בא"י דעדות שקר לא הוי כנ"ל: ומ"מ י"ל דהפ' דתנאי חשיב חוזר ומגיד אפשר דסברי כר"ן דמא"י ליודעין יכולין לחזור דאמירתם א"י אין שם הגדת עדות עליו דכיון שלא העידו אין שום חילוק בין שיודעין או לא משא"כ אמירתם שלוה והדין ע"י שאין מעידים תנאי שחייב א"כ נכלל באמירתם שא"י מתנאי ויש על א"י זה שם עדות דחייב עי"ז המשמעו' מעדותן שא"י מביטול עדות

עוד י"ל חילוק בין שטר דודאי כשהלוה התנה בשעת מסירת השטר אין שייכות לעדותן והלוה רשאי להאמינו כיון שיש חיוב מקצת ואף דאפשר לגבות מלקוחות שלא כדין מ"מ אין איסור וע"ש גבי פרוע מקצת כיון שאף אם יגבה הכל אותו מקצת יהי' כדין ע"ש בש"ך סי' ל"ז וא"כ גם אם הלוה מצוה לעדים לכתוב בסתם ומאמינו על התנאי אין איסור. וא"כ שוב לא חשוב כלל כמעידים שלא הי' תנאי בחתימתם. משא"כ עדות ע"פ מי נתן להם רשות להעיד סתם ואפשר גם בשטר אם צוה לכתוב התנאי וכתבו סתם דחשיב עדות שקר דהוי שינוי בשליחות וככתבו שלא מדעת המתחייב דבטל לגמרי. רק באומרים סתם תנאי אומרים שצוה וא"כ האמינו ובממון רשות ביד הלוה להאמינו אף שיש נ"מ לענין לקוחות מ"מ עדיין לא מכר הנכסים והן שלו למה שירצה כנ"ל

ליב) וי"א כו'. לדעת י"א אלו אף ע"א נאמן תנאי. ונדחקו הרבה בטעם ע"ש בתוס' ור"ן. בפרט בע"פ אי עדות אחרת א"כ איך ע"א קם לממון. ולע"ד י"ל למ"ש הר"ן במעידים סתם שחייב מהני דיעבד כמ"ש ס"ק ג' וכיצד אתם יודעים חשיב חקירות וע"מ א"צ דו"ח כשר דיעבד ומ"מ כשחוקרין ואומרים הוא אמר לנו בטל ע"ש. וא"כ י"ל שפיר כיון דחיוב על תנאי מיקרי ג"כ חיוב וא"כ כשהעידו סתם שחייב א"צ דו"ח ואין חוששין לתנאי אף דאפשר ומחייבין. ומ"מ כשחקרום ואומרים תנאי אף דרק ע"א אומר תנאי הוי הכחשה בחקירות דהוא מעיד ג"כ על חיוב רק שעל תנאי ובהכחשה בחקירות שפיר בטל כל העדות. ומיושב לשון הש"ס למיעקר סהדותי' כו'

ובזה דברי ר' מתתי' גאון בטור סס"י מ"ו ברורים לע"ד דאמר דחייב היסת אף דסובר ג"כ עד מסייע פוטר מ"מ כאן בתורת עדות אינו נאמן כלל דאין ע"א קם לממון רק בתורת הכחשה בחקירות שמבטל העדות וממילט חייב היסת כמו אם לא הי' עדות כלל כנ"ל

סעיף ד' עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותם

(יג) עדים שאמרו כו' והנה לקמן סי' ל"ח כ' הטור ז"ל אבל עדים שאמרו שקר העדנו כ' הר"ח לא מיבעי שאין משלמין ע"פ עצמם אלא אפילו עדות שהעידו נכונה חשבינן לי' כו' ע"ש. ומשמע שחולק אדין זה וסבר דפטורים אף מדינא דגרמי וע"ש בד"מ וע"ש מה שתמה עליו ועל הטור דלקמן סי' מ"ו סתם כדברי הרא"ש דחייבי' ע"ש. ובאמת פשטא דש"ס משמע כדברי הר"ח ז"ל דפריך אהא דעד זומם משלם לפי חלקו דמשני באומר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד כו' ע"ש (מכות ג'). ולדבריהם תמוה מאד דהא אדרבה משום דאינם נאמנים לכך צריכים לשלם שגרמו היזק כנ"ל. וע"ש בתוס' שדחקו מאד דהי' סובר דסותר עדותו ולא מהני שוב הזמה אח"כ. והוא תמוה אטו לא ידע כיון שהגיד כו' דפשוט בכל דוכתי

וי"ל טעם הר"ח ז"ל כמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"א למ"ש תוס' הטעם גבי נסכא דר' אבא דאמרינן מתוך כו' משום דהתורה האמינה לאחד כשנים כל זמן שאינו נשבע להכחישו ולכך כיון שאינו