חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קכא

בסמ"ע. ודוקא כשבאין ומעידין בב"א א' תכ"ד של חבירו אבל אם מעידין זא"ז אחר כ"ד אין הא' יכול לחזור אחר כ"ד של עדותו כיון שהעיד בפ"ע והועיל לשבועה נגמר עדותו. ונראה דאף שחזר הא' אחר כ"ד ואח"כ העיד הב' מצטרף לחיוב ממון ג"כ כיון דקי"ל כר"נ שומעין דבריו ש"ז היום כו' ולא אמרינן דעכ"פ לחיוב ממון לא וגמר עדותו עד שהעיד הב' ותועיל החזרה קודם או תוך כ"ד של ב' כמו במעידין א' תוך כ"ד של חבירו כיון שבאו לממון לא נגמר עד שהעיד הב'. דז"א כיון שנגער עדות הא' מה שהי' ראוי להועיל לשביעה ולצירוף אי"ל אחר כ"ד כו' וממילא מועיל עדותו לצירוף ממון כשמעיד הב' אח"כ

ומאי דפריך הש"ס אטו בחד פומא כו' כמ"ש ס"ק הקודם הטעם דא"א לומר דיועיל משום שמעיד ב' תכ"ד של א' והי' לו לא' לחזור בו כשהעיד ב' אם לא בא לממון משא"כ אחר כ"ד דר"נ. די"ל כיון דהרכנה ורמיזה אינו מועיל בעדות דמפיהם ולא מפי כתבם כו' ולא מהני מעשה המורה רק על פי דוקא כמבואר בגיטין פ' מ"ש ולעיל סי' כ"ח. א"כ מה שיחשב עדות הא' ע"י שאינו חוזר כשמעיד הב' אינו רק כמו הרכנה ומ"מ לא העיד בפיו לא מהני והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן פ"ב דחולין (דל"ט) ובפ' י"נ (דקל"ח) ע"ש. ויש לדחות די"ל דכיון דההוכחה שנשאר בעדותו הוא ע"י שאינו חוזר בפי' גם זה נקרא על פי והוי כמעיד בפיו אף אני כמוהו דכשר מה"ת. אך ז"א כמו רמיזה בפי' דלא מהני בעדות רק דבור דוקא חשיב ע"פ כנ"ל. אך לשיטת ר"ת דמחלק דאלם דוקא אבל ראוי מהני בכתב וגם רמיזה ברורה ע"ש (יבמות ל"א) א"כ קשה הש"ס הנ"ל. וי"ל דאין הוכחה כלל מה שאינו חוזר בו דא"צ כלל לחזור בו כיון שלא הועיל עדותו לבד מאי איכפת לי' בעדות הב' כיון שלא נצטרף עמו וכה"ג גם שתיקה דבע"ד לאו כהודאה כדאמר פ"ק דב"מ במסותא איש כי יקדיש כו' דאינו ברשותו ורק ע"י ההודאה יהי' נקרא ברשותו אמרינן דשתיקה לאו הודאה דמה איכפת לי' וכמו שתיקה דלאחר מ"מ בקידושין ע"ש והוכיח הגמ' שפיר כר' נתן כו'

ונראה דאף בעדות קרקע וכה"ג שלא הועיל כלום בעדותו עד שיעיד הב' ג"כ א"י הא' לחזור אחר כ"ד כשאין מעידין ביחד דדוקא ביחד לא נגמר בעדותו עד שיעיד הב' משא"כ כשהעיד לבדו אף דאינו מועיל מ"מ מועיל להצטרף כשיבא עוד עד ולענין זה כבר נגמר עדותו. דא"ל דאין שם עדות עליו כלל כל שלא העיד הב' כיון שאינו מועיל כלום. דז"א דא"כ לא הי' הדין בעדות קרקע שיהיו מצטרפין שיהיו שומעין דבריו של זה היום כיון דלא הי' חשיב עדות כלל וז"א דא"כ עדיין קושית הש"ס אטו בחד פומא כו' וכן מבואר ב"ק פ' מרובה בקנס דג"כ כי אתי אחרינא מצטרף ע"ש בתוס' (דע"ד ע"ב) ופ"ב דכתובות גבי בן גרושה וע"כ דשם עדות עליו אף דאינו מועיל לשבועה רק לצירוף וממילא א"י לחזור אחר כ"ד ואף שחוזר ואח"כ מעיד הב' מהני. ומה"ט נראה דשינה המחבר מלשון הטור שכתב אחר שהעידו א"י לחזור כו' ומשמע דהעידו ב' אז גם א' א"י לחזור ובש"ע כתב אחר שהעיד העד כו' וקמ"ל דגם א' לבד א"י לחזור כנ"ל

(ט) א"י לחזור. פשוט בש"ס בכמה דוכתי. אולם אינו מבואר מנ"ל. ורש"י פ"ב דכתובות פי' דאם לא יגיד חדא הגדה כתיב ע"ש (די"ח) וב"ב קס"ח אהא דכיון שהגיד פי' רשב"ם בשבועות ל"ב נפקי לה מקרא דאם לא יגיד ע"ש. וע"כ כוונתו מדתנן התם דחוץ לב"ד יכול לחזור ולהודות ולכך חייבים על כל אמת ואחת אבל בב"ד כיון שכפר אינו יכול לחזור לכך אין חייבים אלא אחת ואמרינן עלה בגמרא א"ק אם לא יגיד כו' ע"ש. ואינו מובן לענ"ד דהתם כיון דאמרה תורה אם לא יגיד דמקום שאלו מגיד מתחייב חייב ק"ש כשכובש עדותו ועובר באם לא יגיד. וא"כ ממילא כיון שכפר ודאי דאינו יכול לחזור משום אין אדם משים עצמו רשע ואין לומר דכיון שיכול לחזור לא הוי רשע כלל ז"א דאינו יכול לחזור ולומר בהיפוך שהעיד בב"ד בשקר דודאי הוי רשע. אבל באנוסים מחמת נפשות לא מוכח כלל. ומה שיכולין לחזור ולומר אנוסים וכה"ג ודאי לא מיקרי יכול להודות כיון שהוא עדות אחרת והוא שקר ואם יאמרו האמת לא יהיו נאמנים דאין משים עצמו רשע ובאמת לא היו אנוסים ולכך אינם יכולין כנ"ל. וגם למ"ש הר"ן ז"ל שם בשבועות דמאיני יודע ליודע אני לא מיקרי כלל חוזר ומגיד ע"ש. וא"כ ליכא למימר כלל דנפקי להו מאם לא יגיד כמובן

ובשיטה מקובצת כתובות מפרש בשם תוס' כמו בחליצה דדריש אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה כן לא יגיד כיון דלא הגיד בראשונה כשהי' לו להגיד שוב אינו מגיד. ודחה דבריהם דלא שייך למידרש זה כשהעיד ע"ש. ולע"ד אינו דחי' דבל"ז ג"כ לכאורה אין הלשון מדויק לפי' הנ"ל דהוי לי' למימר כיון שלא הגיד אינו חוזר ומגיד ולמה אמר כיון שהגיד וע"כ דל"ד לחליצה שעשה מעשה שלא בנה דמותרת משא"כ אומר א"י מה בכך לא העיד עדיין וכמו שלא ייבם עדיין דמייבם דמה זמן לזה. ודוקא בכפר בב"ד אם הדין דדנין ע"פ כפירתו חשיב זה מעשה שאינו מגיד ושייך כיון שלא הגיד כמו בחליצה. ולדעת הר"ן וש"ע גם בא"י לא מיקרי בלי שבועה מעשה רק שלא הגיד עדיין כנ"ל רק בהגיד שלוה וכה"ג דדנין ע"פ עדות זה ואין חוששין להיפוך והוי כמו בחליצה שהמעשה שלא יגיד עוד להיפוך ושפיר נקיט הלשון כיון שהגיד אינו חו"מ ודמי לכופר א"י אחר השבועה

עוד הביא מריטב"א שם פי' הנכון. ע"פ ב' יקום דבר משמע שמקוים שא"י לחזור בהם עוד ולבטל כו' ע"ש. אולם לשון הגמ' בכל דוכתי כיון שהגיד כו' דייק כרש"י דחדא הגדה הוא דמהני בב' הגדות הסותרות ועדיין קשה דילמא דוקא כשחוזר בו לגמרי אבל בכה"ג שהיא עדות אחרת לגמרי מהני. ולכאורה י"ל טעם פשוט דהא ודאי דלא ס"ד שיתבטל לגמרי מה שהעידו דכיון שהוא אחר כ"ד למה יתבטל כלל דבר שא"י לחזור אחר כ"ד. רק דנימא דגם זה חשיב עדות מה שמעידים עכשיו בהיפוך וכעדים אחרים ויהי' תרי ותרי וא"כ שוב לא מהני כלל. דבשלמא ב' כתי עדים מכחישים מספקא לן מי הכשרים אבל פסולין נגד כשרים לא מהני וא"כ בהם עצמם ממ"נ אי מה שמעידים עכשיו שקר לא מהני ואי אמת ואז שקרו א"כ נפסלו בדיבורם הראשון ועכשיו פסולין הן וממ"נ עדות האחרון פסולין שאין כאן ספק והוי פסולין נגד כשרים וכדאמר ש"ס יבמות (מ"ז) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ולא מהימן על עדות זה שכותי הוא כן כאן לדבריכם פסולין אתם ופסולין גם לעדות זה. ועוד י"ל כיון דממ"נ נפסלו שוב מוקמינן להו אחזקת כשרות דהשתא נפסלו ואף שהרי פסול לפניך עם חזקת ממון מ"מ לא מהני היכא דלא שייך חסר ואתאי כמו שהוכיחו תוס' ריש נדה מנגע דחסר לבסוף שבוע ע"ש

אך באמת ממ"נ היכא דאומרים שקר העידו בל"ז א"א מע"ר ופשוט דאין נאמנים דלא אפשר למיפלג דבורי' רק בגווני דלא שייך מע"ר כאנוסים מחמת נפשות או מוטעים. וא"כ לא שייך טעמים הנ"ל ג"כ ושפיר יועיל כמו עדים אחרים ומנ"ל דכיון שהגיד כו'

והי' אפשר לומר כדאמרינן סנהדרין ל"ד דרבנן סברי דעד א' אינו עונה בדיינים לזכות משום דהוי נוגע שמתירא שמא יוזם ולכך רוצה למצוא לו זכות שלא יתחייב על פיהם והוי נוגע ואף דממ"נ אם הוא אמת לא יוזם ואי שקר מאי בכך שימצא זכות מ"מ כיון דהוי נוגע לא מהני על פי דין או שאף דאמת הוא מתירא מעדי שקר שיזימום ע"ש. והרמב"ן ז"ל פסק דגם בדיני ממונות אינו עונה דהוי נוגע כנ"ל ע"ש. וא"כ הכא כיון שהוא לאחר כ"ד ולא מהני מטעם חזרה לבטל לגמרי רק שיועיל מטעם עדות להיות תרי ותרי כנ"ל ולכך לא מהני כנ"ל שהם נוגעים במה שחוזרים כדי שלא יתחייב ומתיראים מהזמה כנ"ל כמו דאינו עונה ולכך אינם עדים לענין החזרה כלל ולא מהני

והי' מיושב בזה מה דאמר רמב"ח שם פ"ב דכתובות ל"ש אלא אנוסים מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים אף דכ"י יממ"א ורבא דחה הא כיון שהגיד כו' וכ"ת הנ"מ על פה כו' והאמר ר"ל עדים החתומים כו' ע"ש. ותמהו הפוס' אטו לא סבר רב"ח כיון שהגיד כו' או הא דר"ל דהלכות פסוקות נינהו ע"ש. ולמ"ש מיושב דבעדות בשטר לא שייך הזמה היכא דלא אמרי בזמנו כתבנוהו ורב"ח סבר הטעם דכיון שהגיד כו' כנ"ל דהוי נוגעים וממילא במתני' בשטר דליכא הזמה שפיר נאמנים דלא הוי נוגעים