חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קכ

נעשה עכשיו רשע וקודם לכן אף תוך כ"ד לא הי' רשע רק כיון דקי"ל דיכולין לחזור תכ"ד וגם בהודאה א"כ מהני המיגו דאם רצה לשקר עכשיו באמירת פרעתי הי' יכול לחזור בו עכשיו כיון שהוא תכ"ד והי' כלא אמר לויתי ועכשיו רוצה לשקר והוי שפיר מיגו וכן באנוסים כיון שאומרים תכ"ד אית להו שפיר מיגו דבשעה שאומרים אנוסים תכ"ד היו יכולין לחזור מכתב ידינו כו' ולכך מהני כנ"ל. וממילא מיושב הכא מ"ש כיון שהוא באמת לאחר כ"ד רק במיגו שהיו אומרים קודם לכן תכ"ד וזה הוי למפרע כנ"ל רק שיוכלו לחזור וזה לא יועיל כיון שהוא לאחר כ"ד כנ"ל וא"ש: ובזה הי' מיושב המהרש"א ז"ל ות"ח שהביא הש"ך ז"ל לקמן סי' נ"ו שכתבו באתחזק בבי דינא אף תמ"ד סבר ר"נ דלא הוי מיגו ותמה הש"ך מאי חילוק בין כל מיגו דאלמא כיון שהוא תכ"ד ע"ש. ולמ"ש א"ש דגם בכל דוכתי הוי מיגו למפרע כה"ג כנ"ל רק שיכולין לחזור והוי מיגו דעכשיו כנ"ל וממילא באתחזק בבי דינא לא שייך חזרה תכ"ד כיון שהראה אותו בב"ד ואיך יכול לשרפו רק שלא הי' מראהו וזה הוי למפרע כנ"ל. אך באמת אינו נראה כן רק דתכ"ד לא הוי כלל למפרע כמ"ש לעיל כנ"ל ואף באתחזק מהני כמ"ש הש"ך ז"ל

והנה דין הנ"ל הוכיחו תוס' פ' שה"ע מכח קושיא דא"כ למה יתחייב הב' הא יכול לומר מה אפסדתיך אם הי' הראשון חוזר גם אני הייתי חוזר בי ע"ש. ואין הקושיא מובנת כ"כ מנ"ל לתוס' דיש לפטרו בשביל זה הא הפשוט דיש ב' עדים כל א' בכפירתו מפסיד חיוב ממן ולכך בזא"ז הא' חייב אף שאינו ידוע אם יעיד הב' אם לא כיון דאפשר לו להעיד יש ב' עדים ולא מפטר רק הב' דכבר א"א לא' להעיד ואין מפסיד בכפירתו רק חיוב בע"א אבל אם כפר א' חוץ לב"ד ואח"כ כפרו בב"ד חייבים דאפשר להם להעיד וא"כ ממילא כפר א' תכ"ד של חבירו א"כ בשעת כפירת הב' הי' עדיין אפשר לא' להעיד דהי' תכ"ד ושפיר הפסיד הוא בכפירתו חיוב של ב' עדים וכן הא' וככפרו בב"א ומה זה לפטרו דלכך כפר משום דהא' לא חזר הא אדרבה מה"ט עשו שניהם ההפסד ושניהם חייבים וכמו בב"א. וצ"ל או דסברי תוס' כדאמר ב"ק ע"ג שהעידו תכ"ד והוזמו דאין נפסלין בעדות שקר עד אחר כ"ד דכאלו לא נגמר עדותו עד אחר כ"ד כיון שיכול לחזור וממילא גם הכפירה איני יודע לחייב ק"ש ג"כ לא נגמר עד אחר כ"ד דכל בשלא עבר כ"ד עדיין אינו כפירה כמו חוץ לב"ד דיכול לחזור כנ"ל וא"כ צריך שיהי' כפירת ממון א' לחייב ממון גם על מה שאינו חוזר תוך כ"ד וא"כ הב' שכפר תוך כ"ד של א' על כפירתו אינו חייב עד אחר כ"ד דהי' יכול לחזור ועל מה שאינו חוזר תכ"ד אין עליו חיוב דאז כבר אין אלא ע"א וגם אם הי' מגיד לא הי' מועיל דעבר כבר כ"ד של א' שאינו יכול לחזור וא"כ לא הי' ראוי לחיוב הב' אף דעשו שניהם דעל הכפירה אינו חייב דיכול לחזור תכ"ד וכחוץ לב"ד ועל מה שאינו חוזר פטור דליכא כפירת ממון כנ"ל. וקצת דוחק ויותר נראה דתוס' ס"ל דכפרו בב"א שניהם חייבים דכל א' עושה כל ההפסד דהחיוב דאורייתא להעיד הוא על ב' דמועיל כו' וא"כ כשהי' הוא מעיד הי' החיוב על השני ג"כ והי' מעיד וע"י שכופר כופר גם הב' דאין חיוב על א' וכן השני כנ"ל וא"כ כל א' מפסיד החיוב עדות של שניהם והוי כפירת ממון לענין ק"ש וזא"ז הא' חייב דע"י כפירתו מפסיד החיוב דאם הי' מודה הי' החיוב על הב' מה"ת והי' מעיד משא"כ כשכופר והב' פטור דאינו רק ע"א. ולכך בכופר ב' תוך כ"ד של א' מקשים תוס' דהב' אינו מפסיד החיוב עדות דכבר כפר הא' וגם אם הי' מעיד לא הי' מועיל דאחר שהי' מעיד עבר כ"ד של הא' ואף דבשעת כפירתו הי' תכ"ד והי' יכול עדיין הא' להעיד ולחזור מכפירתו מ"מ זה לא עשה הב' בכפירתו דאם לא הי' הראשון רוצה להפסיד החיוב עדות הי' מחויב מה"ת לחזור בשעה שכופר הב' דהא הב' יוכל לחזור תכ"ד של עצמו ועדיין יש ב' עדים וחייב הא' מה"ת לחזור בו ולהעיד דהוא לא יוכל עוד לחזור בו אחר כ"ד וא"כ מה שנשאר הא' בכפירתו אינו מחמת כפירת הב' ושוב לא הפהידו הב' חיוב עדות ממון בכפירתו רק עדות עצמו שהוא ע"א. ולכך הוכיחו תוס' דגם א' יכול לחזור תכ"ד של עדות הב' וא"כ עדיין אם הב' הי' מעיד הי' גם א' יכול לחזור ולהעיד מכ"ד של הב' ושפיר גרם הוא ג"כ ההפסד חיוב עדות בכפירתו כמו הא' דע"י שכפר נשאר גם הא' בכפירתו. ולפי' הנ"ל לא מוכח רק דאם הב' חוזר מכפירתו ומעיד יכול גם הא' לחזור מכפירתו דמה שכפר מקודם הי' בדעתו עד שיראה מה יאמר הב' דאז הי' ספק אם מפסיד החיוב או לא ולכך כשמודה הב' ונעשה ודאי חיוב עליו מהני חזרתו ג"כ תכ"ד של ב' אבל כשהב' נשאר בכפירתו א"כ אדרבא נא נתוסף כלל חיוב על כפירת הא' ממה שהי' כשכפר י"ל דלא מצי א' לחזור תכ"ד של כפירת ב'. ולכך לפי' הר"ן בכפר א' שם גמ' ל"ב ע"ב דכפרו שניהם והודה א' דקמ"ל גם אם הא' מודה תכ"ד מכפירת הב' ג"כ מהני. וזה לא מוכח מרישא כנ"ל. וזהו לע"ד כוונת מהרש"ל שם ולא קשה קושית מהרש"א דתוס' שכ' קצת תימא לא מפרשים כנ"ל דמנ"ל מהא דכפר א' והודה א' דהפי' שהא' הודה הא בפשט לשון משנה דהב' הודה א"כ לא מוכת דין הנ"ל כלל רק דמהני הודאתו תכ"ד של עצמו וזה הקשו דמוכח מרישא ע"ש. וא"כ לתוס' באמת לא מוכח דין הנ"ל. ומ"מ י"ל דלדינא אינם חולקין על הר"ן וכשכפר ב' תכ"ד של א' יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד של כפירת הב' דמ"מ כיון שלא נגמר אצל א' כפירתו עד שיעיד ב' ממילא מהני חזרתו כנ"ל

וא"כ מ"ש הסמ"ע בשם הר"ן דעד א' יכול לחזור מעדותו תכ"ד של ב' שהעיד תוך כ"ד של א'. ובתומים כ' שמבואר כן בש"ס שבועות הנ"ל. א"י איך מבואר ע"כ לא כ' הר"ן רק מכפירה דח"י לחזור ולהעיד תכ"ד דב' דהא כפירה של א"י לא חשיב כפירה כלל מה"ת בחד רק בב' כדאמר ב"ק נ"ו אלא בחד דלא קאי עלי' לא יגיד ושפיר לא נגמר כפירתו עד הב' אם כופר או מודה ויכול הא' לחזור ולהעיד משא"כ כשהעיד האחד דע"א עכ"פ לשבועה מהני מה"ת ולזה א"צ לצירוף הב' מנ"ל דיוכל לחזור תכ"ד של עד הב'. ובש"ס סנהדרין פ' ז"ב אטו בחד פומא כו' משמע קצת להיפוך דא"י לחזור תכ"ד של ב' כמ"ש ריש ס"ק זה ע"ש בפרט למאי דקי"ל שומעין דבריו של זה היום כו'. מ"מ נראה דין סמ"ע מסכרא וקצת ראי' דהא מפרשים שם במשנה גם במושבע מעצמו ע"ש וא"כ נהי דחוזר תכ"ד דב' מ"מ השבועה לא שייך לצירוף הב' וכיון דהוא אחר כ"ד במה ניתקן השבועה שא"י לו עדות וא"כ שייך אאמע"ר ולא יוכל להעיד תכ"ד של ב' דנהי דלענין עדות חשיב תכ"ד הא גם תכ"ד לא מהימן היכא דמשוי נפשי' רשיעא פ"ב דכתובות ועוד דפסול וע"כ דגם מהשבועה חשיב חזרה תכ"ד דהב' כמו תכ"ד של עצמו וממילא גם כשהעיד שייך כנ"ל אף דלענין עדות ע"א לא הי' צריך לצירוף

ובפרט למ"ש רש"י דאינו חוזר ומגיד ג"כ מקרא דאם לא יגיד יליף דקאי אב' וע"כ הא דקי"ל דגם ע"א אינו יכול לחזור אחר כ"ד הוא רק משום צירוף וכמש"כ ס"ק ד' ושפיר מהני תכ"ד של הב' חזרת האחד כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דשם כיון שהשביע שניהם ע"כ צריך גם הב' להשיב משא"כ עד שמעיד אף שהב' מעיד תכ"ד מ"מ אלו שתק הב' לא הי' א' יכול לחזור בו אחר כ"ד א"כ משוי נפשי' רשע שהעיד שקר דשמא לא יעיד ב' וישאר עדוץו שקר לשבועה. וצ"ל אם לא הי' מעיד הב' הי' הוא חוזר תוך כ"ד של עצמו רק כשראה שמעיד הב' המתין. וגם י"ל דלא גרע מהפסיקו הבע"ד ע"ש (בסמ"ע ס"ק ב'). אך שם לא מהני כשסותר דבריו לגמרי

וקצת ראי' מב"ק ע"ג שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה דמוקי לה תוך כדי דיבור ואינם פסולין דהיו יכולין לחזור ע"ש. והא א"א לצמצם וכשהעיד הב' תוך כ"ד של א' על גניבה ואח"כ אטביחה א"כ איגלאי מילתא דראשון פסול כשהעיד אטביחה וע"כ דיכול לחזור תכ"ד של ב'. ויש לדחות די"ל דהראשון העיד אגניבה ואטביחה ואח"כ הב' ג"כ ואף דנפסל קודם שהעיד השני לא איכפת לן דמ"מ מצטרף כיון שהי' כשר כשהעיד. אמנם ריב"ש ס' רס"ו כ' להדיא דיכול לחזור מעדותו תוך כ"ד של ב' ואף די"ל דוקא עדי קידושין דאין א' מועיל כלום בלי ב' מ"מ משמע מדבריו שאין חילוק ע"ש. ובג' וד' עדים שכל א' מעיד קכ"ד של חבירו משמע ג"כ דיכול הראשון לחזור בו תוך כ"ד של ג' או ד' כיון שבאו ביחד להעיד דמקשינן ג' לב' דכחד חשיבי ומ"מ אינו מוכרח

(ח) אחר כ"ד כו'. ויטל הא' לחזור תוך כ"ד של עד הב' ע"ש