חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קיח

אנוסים מ"נ דלא שייך אאמע"ר ומ"מ אמר בי' כיון שהגיד כו' ולזה מחלק בין שטר כו'

וא"כ לתי' זה של הר"ן בהעידו בע"פ ואומרים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות מהימני ולא חשיב חוזר ומגיד כיון דבלי שבועה הגידו. ומכל הפ' לא נראה כן. ונראה דרק מהכרח הקושיא כ' זה הר"ן ולמאי דמסיק אח"כ דמא"י ליודעין לא חשיב חוזר ומגיד. נד בעצמו מתירוץ א' ולכך לא הביאו הפ' כלל דעתו. ובתו' פ' הכונס מבואר להדיא להיפוך. וכן ברמב"ם וטור וש"ע שוגגין כו' דלא משוי נפשייהו רשיעי ומ"מ לא מהימני. ולשון לפחדו כו' אינו מדויק דהוי להו לפרושי אפילו מחמת נפשות לא מהימני כמו בשטר במשנה פ"ב דכתובות: (ה) בב"ד ר"ן בת' כ' אף עד שמת בעלה דמהימן גם חוץ לב"ד מ"מ יכול לחזור בו בב"ד. והביא ראי' מתוספתא הנ"ל עדים שהעידו כו' לאסור ולהתיר עד שלא נחקר כו' ע"ש סימן ט"ז

ונראה שאין זה מוסכם וצ"ע לדינא דהא שבועות ל"ב הכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ולא לב"ד כו' פרש"י דהא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלה ע"ש. ואי כהר"ן מה בכך שאמר לה חוץ לב"ד כיון שכופר בב"ד שא"י איך תלך ותנשא שלא בדין כיון שחזר בו. ואף דבל"ז כ' שם ר"ן ורשב"א דהרמב"ן שפסק בעד מפי עד דהא' נאמן יותר והקשה ג"כ הא מהימן נגדה ע"ז תרצו דיכולה לילך לב"ד אחר ע"ש. והיינו דמבואר בר"ן שם דמפרש שמכחיש שלא אמר לה כלל. וע"ז שייך הקושיא דמהימן יותר ממנה שלא אמר לה וכההוא דהמדיר (דע"ב) ע"ש. וגם התירוץ שייך דהוא שיודעת האמת שאמר לה מת שפיר רשאית לילך לב"ד אחר ולומר סתם ויתירוה כנ"ל. אבל לפרש"י ז"ל ושאר פ' דהפי' שמשביעתו להעיד שמת והוא כופר שא"י לא קשה לרמב"ן דהא אינו מכחישה שלא אמר לה ואי דלא כר"ן הנ"ל א"ש דמ"מ היא כשאומרת בב"ד יתירו לה כיון שאמר לה לא הועיל חזרתו דכיון שהגיד כנ"ל. אבל לר"ן הנ"ל כיון דחוזר בו בב"ד ומהני חזרתו איך תלך לב"ד להתירה הא א"י רק ע"י שאמר לה וחזר בו. אך י"ל כמ"ש רשב"א עוד שם דהיא גרמה לה שהיתה יכונה בעצמה לבא לב"ד והיתה נאמנת ואיהי דאפסדה נפשה ע"ש. ואף דלכאורה מ"מ בכפירתו הוי כפירת ממון ונהי דקודם הכפירה היתה נאמנת והוי ככופר במלוה שיש עליו עדים בב"ד (שבועות ל"ז) דפטור ע"ש וגם בשני כתות (שם ל"ג) וכ"ש כאן שבעצמה נאמנת בלי עדותו. אבל לא דמי דשם אחר הכפירה ג"כ כפירת דברים דעדיין כת ב' קיימת משא"כ כאן בכפירתו נפסד לגמרי שאין עוד עדות והקפידא על הכפירה שיהי' כפירת ממון. אך י"ל למ"ש תוס' פ' הכונס דלא חייב ק"ש רק אם יש נשיאת עון בכובש עדותו בלי שבועה וכאן אין נשיאות עון כלל באם לא יגיד בלי שבועה דלא הי' מחויב להגיד בב"ד שאין צריך לו ממילא ליכא ק"ש. וגם להחולקים על תוס' י"ל כאן ג"כ דמ"מ לא חייבה תורה רק על כבישת עדות אחר שבועה אלא דאם אינו כופר בב"ד לא מיקרי כובש עדיין אבל החיוב על מה שאינו מעיד האמת כפשטי' דקרא דאם לא יגיד. משא"כ עד מיתה דאמר לה כו' אף שכופר בב"ד שא"י אין לחייבו על כבישת עדותו שאינו מגיד שמת דא"צ להגיד דמותרת בלי עדותו רק שנחייבו על חזרתו וזה החיוב על עדות שקר לא על מה שאינו מעיד האמת ואינו מוכרח

גם י"ל כיון דבשעת השבועה קודם הכפירה אין תועלת בעדותו הוי כמשביע כשידע לו עדות דפטור ע"ש

אך מלשון רש"י ז"ל משמע דגם עתה שכפר בב"ד כשתלך לב"ד ותאמר מת בעלי תהי' מותרת. ומשמע דהיא שיודעת שאמר יודעת שמותרת ואין חזרתו מועלת ודלא כר"ן. ואפשר דגם הר"ן מודה בעד מיתה וכנ"ל דנהי דלא שייך כיון שהגיד בחוץ לב"ד אבל מ"מ לא מהימן דאאמע"ר דודאי אי שיקר לומר מת בעלה רשע הוא דתלך ותנשא ע"י אמירתו ושפיר כשיודעת דאמר לה לא מהני חזרתו כנ"ל. והתוספתא דמפרש הר"ן לאסור ולהתיר היינו מטעם כיון שהגיד ונ"מ בחומר שוגג או אנוסים מ"נ. ובש"ס ב"ב פ' י"נ אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן ופי' כל המפרשים שם דכיון דהאמינתו תורה יכיר כו' וכיון שהגיד כו' ע"ש ואף חוץ לב"ד ולרשב"ם אף תכ"ד דכיון שאין דרך ע"ש בב"י ה' נחלות עכ"פ לאחר כ"ד א"י לחזור אף בב"ד. וצ"ל לר"ן דשם אינו בתורת עד אין שייכות ב"ד משא"כ עד הנאמן באיסורין אף שנאמן חוץ לב"ד מ"מ שם עדות בב"ד הוא. ואפשר דהר"ן מיירי באמתלא וכמו התם עבדי כו' דמשמש כעבד ור"ן לטעמי' דמפרש נחקרה שהעידו בב"ד אבל המפ' נחקרה ממש חקירות ע"כ בותספתא הפי' לאסור ילהתיר בגט וקידושין ובג"ד ושלא במושב ב"ד אף שהעידו בפני הרבה ב"א עיין ת' הר"י באסין ס' קי"ג מהא דר"ג שלא בב"ד הוי קאי

(ו) והוא לאחר כ"ד כו'. אבל תוך כ"ד יכולין לחזור ואפילו האחד יכול לחזור תוך כ"ד של השני כשמעידין כל א' תוך כ"ד של חבירו אף שהוא אחר כ"ד שלו. עיין סמ"ע והוא מדברי תוס' שבועות ל"ב ד"ה בתוך כ"ד של חבירו. ולכאורה יש להקשות דאמר סנהדרין ל' דרבנן סברי צריך שיעידו שניהם כאחד ור"נ סבר שומעין דבריו של זה היום וזה למחר ואמר דפליגי בסברא רבנן סברי עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממון לא אתי ולכך לא מצטרפין דלא רצה להעיד רק על שבועה ולא לחייב ממון ואלו הי' מחייב ממון לא הי' מעיד ור"נ סבר אטו כי אתו בהדדי בחד פומא מסהדי אלא מצטרפין הכא נמי מצטרפין ע"ש. ולהנ"ל קשה דמאי בכך דבכל דוכתי לא מסהדי בחד פומא מ"מ כיון שמעיד א' תוך כ"ד של חבירו שפיר מהני דאם לא בא לחייבו ממון הא יכול לחזור בו כשמעיד השני ורואה שמתחייב ממון יחזור בו תוך כ"ד של חבירו וע"כ לממונא אתא משא"כ בשומעין דבריו של זה דכשמעיד הב' שוב אין הראשון יכול לחזור בו שפיר יכולין לומר דלא אתי רק לשבועה ואח"כ אף שרואה שמעיד הב' שוב אין בידו לחזור כמו בכפרו שניהם כאחת בשבועות העדות דאמרינן כנ"ל ע"ש. ודוחק לומר דר"נ אמר אטו בכל דוכתי לא יועיל רק כשמעידין תוך כ"ד דמנ"ל באמת דלמא אינו מועיל רק תכ"ד כנ"ל

וי"ל דלא קשה דהא הטעם דיכול לחזור תוך כ"ד של חבירו הוא משום שלא נגמר עדות עד שמעיד השני ע"ש. וא"כ כל זה הוא אי אמרינן דעד אחד כי אתי לממון אתי היינו להצטרף עם השני לחייבו ממון לכך לא נגמר עדותו כלל עד שיעיד הב' ויכול לחזור. אבל אי נימא דעד אחד אתי רק לשבועה א"כ ממילא אינו יכול לחזור תוך כ"ד של חבירו דהא כבר נגמר עדותו לגמרי לחייב שבועה ואמר ר"נ שפיר דאיך נימא דעד אחד אתי לשבועה א"כ אטו בחד פומא מסהדי ואף שהוא תוך כ"ד של חבירו א"י לחזור כנ"ל משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ שומעין דבריו כו' ולכך שפיר יכול לחזור תכ"ד של חבירו כנ"ל

ובזה מיושב מה שהקשו שם למה אמר בפלוגתא דריב"ק ורבנן טעם אחר דפליגי בקראי ולמה לא אמר טעם זה דפליגי ג"כ אי מקשינן ראי' להגדה וכמו דהגדה לא צריך משום דאטו כי מסהדי כו' כמו כן גם ראי' אינו צריך כאחת ומ"ס לא מקשינן כמו דאמר דפליגי אי מקשינן הגדה לראי' כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דלר"ל לא מוכח כלל דלא בעינן הגדה כאחת דלא שייך אטו כי אתו כו' דמהני שפיר תוך כדי דיבור כיון דעד אחד אתי להצטרף לממון ויכול לחזור כנ"ל וא"ש ולרבנן שפיר מוכח ולכך צריכין ההיקש דהגדה לראי' דמ"מ בעינן כא' ולא שייך למיפרך כנ"ל וא"ש

אך עדיין אינו מיושב במ"ש דמאי ראי' מייתי אטו כי אתו כו' בחד פומא כו' הא שפיר י"ל כנ"ל כיון שיכולין לחזור תוך כ"ד כו' ושפיר י"ל דעד א' אתי לשבועה ולא מצטרף ובכל דוכתי שמעידין תוך כ"ד שפיר מצטרף דודאי אתי לממון דאי אינו רוצה לחייבו ממון הי' לו לחזור כשהעיד השני תוך כ"ד והי' שפיר מהני חזרתו ממ"ר אם אתי רק לשבועה אינו מצטרף כלל ואינו חייב ממון ואי אתי לממונא א"כ לא נגמר עדותו עד שהעיד הב' ושפיר מהני חזרתו תוך כ"ד של השני. ואף דכתבנו דאי אמרינן לשבועה אתי אינו יכול לחזור היינו אי נאמר דמועיל אבל כיון דאמרינן דאי אתי לשבועה אינו מועיל להצטרף לממון א"כ יהי' מהני החזרה ממ"נ תוך כ"ד של הב' וכיון שלא חזר בו ודאי באמת לממון אתי לחייבו ולכך מהני. משא"כ בשומעין דבריו של זה היום כו' דאף אי אתי לממון ג"כ לא מהני חזרתו תוך כ"ד של השני שפיר אמרינן דלשבועה אתי דאין