חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קיז

מחשש שקר וממילא א"י לחזור מהודאתם באמתלא כמו באתם עדי דלא מהני אמתלא וכן כיון שכשהודו הי' מהני עדות העדים בתורת עדות אינו מועיל חזרתם באמתלא שנאמר עי"ז דכיון שאין כאן הודאה יהי' צריך דו"ח מהעדים. ולכך כ' הואיל ומכחשת. ומ"מ צ"ע דין זה די"ל כיון דקי"ל כרבנן דסומכוס ואפשר אף לסומכוס מ"מ אינו עדות בלי דו"ח ורק מצד הודאתם ומהני אמתלא כנ"ל. עוד י"ל בפשיטות דאם היתה מודית והוא מכחיש אף דקי"ל (קדושין ס"ה) מבקשין הי' מהני עדותן בלי דו"ח להיות כופין ליתן גט כיון שאינו לאסרה רק לאסרו בקרובותי' ונגדו שייך כיון דאיכא כתובה כו' והיא בל"ז אסורה משום הודאתה כנ"ל

(ג) שהעיד כו'. לע"ד הפי' פשוט בטור ורמב"ם שנחקרה כו' הכוונה כמבואר במשנה סנהדרין כ"ט כיצד אתם כו' שזה חייב אם אמר הוא אמר לי כו' אינו כלום עד שיאמר בפנינו הודה כו'. דמבואר אף שהעידו סתם שזה חייב לזה אינו מועיל דלאו דיינים נינהו לפסוק שחייב. וחוקרין אותם איך ומה דאו שעי"ז חייב. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מה' טוען בלוה עצמו שאומרים לו ברר דבריך שמא סובר כו'. וכ' הה"מ שזה נלמד ממשנה הנ"ל ששואלין לעדים כיצד כו' שמא סוברים כו' ובש"ע ריש ה' טוען ע"ש. וחקירה זו הוא בכל עדות גם בדיני ממונות מעכב וכן לאסור ולהתיר שאומר שזה אסור שואלין איך ולמה. וזה הפי' בתוספתא עדים שהעידו בין לחייב כו' לאסור כו' משנחקרה עדותן היינו החקירה בב"ד שהוא עדות המועיל א"י לחזור. אבל קודם שנחקרה עדותן שמועיל וכנ"ל שהעידו שזה חייב לזה וקודם שנחקר כיצד יודעין כנ"ל יכולין לחזור בהן ולומר מבודין היינו. ומיושבים דברי הרמב"ם וטור בממון גם לדידן

ומיושבים דברי רמ"א אה"ע סי' מ"ב ס"ד דפ' דעדי קידושין א"צ דו"ח וכ' כל עדות שלא נחקרה בב"ד לא מהני לענין קידושין ע"ש בב"ש ס"ק י"ד הניח בתינאיו למ"ש א"ש כפשטי' אף שהעידו שמקודשת לזה צריך הב"ד לחקרם כיצד ראו שמקודשת וצריכין לברר דבריהם שראו שנתן ואמר כו' וזו החקירה צריך גם לדידן אף שא"צ דו"ח כמו בממון. דגם בממון בעי כנ"ל

וזה מוכח ממשנה זו עצמה דמשמע אף שכבר העידו שחייב שואלין אותו כיצד כו' וכשאומרים הוא אמר כו' אינו כלום. ולמה אחר כ"ד יועיל יחשב חוזר ומגיד. וא"ל דמיירי קודם תקנה דבעי דו"ח דגם בטור וש"ע לעיל ס' כ"ח העתיקו הלשון כנ"ל וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ז דפי' כן שמשמע הלשון במשנה והפוסקים שכבר העידו שחייב ע"ש. ומ"ש אח"כ אבל ז"א מדפריך כו' היינו שאין מוציאין הבע"ד גם בשעה שחוקרים העדים דבאמת כן כיון שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אין מוציאין אותם גם בשעת החקירות כנ"ל. אבל זה נשאר בסמ"ע שהפי' כן במשנה וכ"כ התי"ט שם וא"כ קשה כנ"ל דהוי חוזר ומגיד. וא"ל דזה חשוב דבר שדרך לטעות דמהימני ולא מיקרי חוזר ומגיד. דז"א דודאי אם יאמרו העדים שהעידו שזה לוה ואחר כ"ד יאמרו שהעידו בשביל ששמעו כן מאיש אחר פשוט דמיקרי חוזר ומגיד. ובפרט שהטור כתב שהמלוה אמר להם ע"ש. וזה פשוט דאין מי שיטעה להעיד ע"י שהתובע אמר לו ואעפ"כ מהני. וע"כ דכל שלא נחקר חקירה זו האיך יודעין יכולין לחזור בהן ולכך מהני כנ"ל כן נראה לע"ד. וא"כ תימה ששינו המחבר ורמ"א מלשון התוספתא ורמב"ם וטור. וצ"ל דסבר הש"ע שגם זו החקירה אינו מעכב בדיעבד וכשהעידו שחייב והלכו להם מהני רק לכתחלה חוששין וצריך לברר. ובמשנה באמת הפי' דמיד שואלין קודם שהעידו שחייב. וצ"ע לדינא לע"ד דהא גם בבע"ד מחלוקת הפ' סי' ע"ה באינו מברר ע"ש. וכן בש"ס גבי אודיתא דלא מהני אם יכולין לטעות דלא אמר להו כתבו ע"ש (סנהדרין כ"ט ע"ב) ולקמן סי' ל"ט. שוב מצאתי לר"ן בחידושי סנהדרין במשנה זו כיצד כו' הקשה הא ממון לא בעי דו"ח וכשהעידו שחייב א"צ לחקור. ותירץ אי העיד שלוה אה"נ אבל כיון שהעיד סתם שחייב שמא טועה וכמ"ש ופ' דבשטר שכ' שיודעין שחייב כאלו נחקרה כו' ומהני ויש מפרשין דמיד שואלין כו' ופי' קמא עיקר ע"ש. ומבואר דקרי לה חקירות כמ"ש ומ"מ נראה מדבריו דדוקא כשהן לפנינו צריך לחקור ע"ז גם בד"מ אבל כשלא חקרו אותם והעידו סתם שחייב ג"כ דיעבד מהני דאל"ה גם בשטר לא הי' מהני דמנ"ל דיהי' ע"ז כנחקרה מה שאינו כתוב ויש לדחות. וריש פ' היו בודקין כ' בשם ה"ר דוד דכשמעידים שחייב כו' יש בכללן כו' ע"ש דמשמע ג"כ דדיעבד מהני אבל פשוט להם דכשהן בפנינו צריכין לחקור וכשאומרים הוא אמר לי כו' לא חשיב חוזר ומגיד ושפיר הפי' עד שלא נחקר כמ"ש ולע"ד האמת כן והא מבואר ברמב"ם וש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ה דאף בעד שמת בעלה שואלין היך יודע כו' אף דלא בעי דו"ח ע"ש

(ד) העד. מכל הפ' נראה דגם ע"א שהעיד לחיוב שבועה א"י לחזור. ולכאורה מנ"ל הא כיון דילפינן לה מאם לא יגיד חדא הגדה כתיבא כמ"ש רש"י פ"ב דכתובות וקרא בב' בחיוב ממון משתעי דהא ב"ק פ' הכונס כובש עדותו דפטור מד"א וחייב בד"ש פריך פשיטא אם לא יגיד ומשני ל"צ אלא בחד דאם לא יגיד הוא ב' במקום שמגיד חייב ממון. א"כ י"ל דחד שאינו מועיל לממון שאינו הגדה דקרא יכול לחזור דכשהעידו ב' שפיר גם א' א"י לחזור משא"כ כשרק א' לשבועה. וי"ל דהא קי"ל כר"נ דשומעין דבריו ש"ז היום כו' דע"א קאתי לממון היינו להצטרף לממון כשיהי' עוד אחר כדאמר פ' ז"ב וא"כ שפיר נכלל בהגדה דקרא דיכול לבא לחיוב ממון. וי"ל בזה דקשה שם טעמא דר"נ אטו בחד פומא מסהדי כו' ומאי קשיא בשלמא בב"א כיון שיכול הא' לחזור תוך כ"ד של חבירו א"כ מעיד לממון דאי אינו רוצה לחייב ממון יחזור בו כשמעיד הב' וכדאמר פ' שה"ע בכפרו בב"א ע"ש משא"כ היום ומחר כיון דא"י לחזור בו כשמעיד הב' שפיר י"ל דלא אתי רק לשבועה. ולמ"ש א"ש דאי נימא דאתי רק לשבועה ולא יצטרף כלל עוד לממון שוב לאו הגדה מיקרי ויכול לחזור בו כשמעיד הב' אף אחר כ"ד ושוב ג"כ ע"כ לצירוף ממון אתי משלא חזר בו. אך ז"א דהא א"צ הא' לידע כלל כשמעיד הב' ואף שאינו כאן כלל מהני וע"כ אין הטעם כנ"ל וע"ש לקמן ס"ק ו' התירוץ ע"ז. וממשנה דכפרו בזה א"ז דחייב הא' אין ראי' דשם הגדת א"י של הא' היא המפסדת כשיש ב' והא' אומר א"י משא"כ כשיש רק אחד והא בהודאות בע"ד דמחיוב לפטור א"י לחזור ומחיוב שע"י שבועה לפטור מצי הדר בי' ע"ש (בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ט) וצ"ל דשם כשאינו לחיוב לא מיקרי הודאה כלל משא"כ א' לשבועה כב' לממון דילפינן כל שב' מחייבין ממון כו' וממילא כמו שב' א"י לחזור מהגדתם לחיוב ממון כן א' מחיוב שבועה דהא לא האמינה תורה לב' לממון רק כשמעידים הגדה שא"י לחזור בהם וא"כ אם הי' ע"א יכול לחזור לא הי' יכול לחייב שבועה כלל. דב' כמוהו אם הי' יכולין לחזור לא הי' מהני לממון ומפי השמועה למדו כל שב' כו' כמ"ש הרמב"ם ומוכח ממילא דגם א' א"י לחזור לענין חיוב שבועה כנ"ל. ובפרט למ"ש הריטב"א פ"ב דכתובות דילפינן מע"פ ב' יקום דבר שא"י לחזור ע"ש דהיינו הגדה שא"י לבטלה. וממילא נכלל במה שכל שב' מחייבין ממון חיוב גמור שא"י לבטל הגדתן כן א' מחייב שבועה כנ"ל

שוב ראיתי בכה"ג רוצה לומר דעד א' יכול לחזור בו ע"ש ובש"ע סי' מ"ו מבואר דוקא שטר בעד א' מחלוקת הפ' אי מצי הדר בי' משא"כ ע"פ וכן משמעות כל הפ'

הר"ן פ' שה"ע כ' תירוץ קמא דבכל עדות ממון בלי שבועה יכולין לחזור דאם לא יגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. והא דאמר פ"ב דכתובות כיון שהגיד דוקא בשטר דנגמר דלא שייך בי' שה"ע אבל ע"פ לא חשיב גמר עדותן עד אחר שבועה ע"ש. ואח"כ כ' תירוץ ב' דמא"י ליודעין קרוב דלא מיקרי חוזר ומגיד. ותירוץ ב' הביא ב"י וש"ע ותי' א' משמע דגם לחזור ממש מהני דאי גם לתי' א' דוקא מאינו יודע ליודע מאי קשיא לי' בשטר. אולם תמוה הא פ"ק דמכות וכמה דוכתי איתא כיון שהגיד בע"פ ובלי שבועה

וי"ל דבריו דבכל דוכתי לא מהימני לחזור לא משום קרא דלא יגיד רק משום אאמע"ר דהא מ"מ שקר העיד ואף אי יכול לחזור בו מ"מ לא דמי לתוך כ"ד דכדיבור דמי משא"כ אחר כ"ד. ומכש"כ למ"ט ס"ק ח' דעכ"פ גם עדות הראשון לא נתבטל אף בלא קרא דאם לא יגיד. ולכך מייתי הר"ן רק מפ"ב דכתובות דאומרים שהיו