חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א קז

כתבה רק מפי כתבו ומפי כתבו לא פסלה התורה והוא רק מטעם שליחות ע"ש. וגם זה אינו מובן לכאורה דהא כל העדות של העדי חתימה הוא שנכתב בציוי הבע"ד וכשבא אח"כ השטר לפנינו סומכין על עדותם שנכתב בציויו וזה העדות שפיר מפי כתבם ולא כתבו וי"ל ג"כ כמ"ש לעיל. או דמה שסומכים אח"כ הוא מטעם חזקה או מדכתיב וכתוב בספר כו' דמהני שטר ע"כ דלא בעינן מפיהם רק על גוף העדות כשכותבין עיקר העדות שלא בציוי הוי מפ"כ אבל הכא דעל גוף העדות הוא מפי כתבו רק על השליחות וזה שפיר כשר כיון שכתוב שנעשה בציוי הוי שטר וכשר כנ"ל

ולדעת הרי"ף ז"ל פ' ד' אחין דכל זמן דהשטר הוא תחת ידי העדים לא הוי הגדה והוי מפי כתבם כיון דאי בעו כבשי לשטרא רק בכל השטרות שמוסרים לבע"ד אז הוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד כיון דנפיק מתותי' ידי' ולכך בקדושין דאמר נינחי' גבי עדים ולא ימסרנו לבע"ד אמר שפיר דהוי מפי כתבם ע"ש. והראב"ד ז"ל השיג עליו דא"כ יפסלו כמה שטרות שאינם מוסרים לבע"ד עד ששוכחי' העדות. ולכך כתב דהיכא שראוי למסור לבע"ד שפיר מהני דהוי כאלו נפיק מתותי' ידי' משא"כ התם דאינו ראוי כלל למסרו לבע"ד. והרמב"ן ז"ל כתב דגם דעת הרי"ף כן דהא התם כבר מטי לידה דאשה ונפיק מתותי' ידי' וע"כ כיון דאינו יכול להיות בידה וצריכה להחזירו להעדים מיקרי אינו ראוי והוי מפי כתבם ע"ש

והטעם נראה דכיון דמוסרין השער לבע"ד ויכול להראות כתבם לכל ב"ד שירצה בלא דעתם כלל לכך הוי כאלו העידו בב"ד ונחקר כו' משא"כ כשהוא תחת ידם שיכולין לכבשו ואינו יכול לבא לב"ד בלא דעתם כלל. וכן להרמב"ן ז"ל כשראוי למסור ג"כ מהני כיון דבשעת חתימה הי' כדי למסרו לבע"ד שפיר הוי בחתימתם באלו העידו בב"ד כיון שחתמו אדעתא דהכי שיוכל להראות לב"ד ואף שאח"כ אינם מוסרים להבע"ד מ"מ הא כבר העידו בב"ד ואינו מזיק אח"כ. משא"כ כשחתימתם הי' אדעתא שלא ימסרנו ולא יהי' ראוי לבא לב"ד שפיר לא מיקרי עדות כלל כנ"ל

והב"י הוכיח בדעת הרי"ף ז"ל דלא כהרמב"ן ז"ל רק היכא דנפיק מתותי' ידי' ממש אז הוי כנחקרה כו' אבל מה שראוי למסרו לא מהני ע"ש. ולכך הביא לקמן בש"ע ס' מ"ו גבי חתם עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו כו' ויש מי שאומר דדוקא דנפיק מקודם מתותי' ידי' דהוי כבר כנחקרה משא"כ בלא נפיק עד אח"כ לא מהני ע"ש. אבל לא תירץ כלום קושית הראב"ד והרמב"ן ז"ל דמעשים בכל יום דהעדים אינם מוסרין השטר לבע"ד עד ששכחו כבר גוף העדות רק חתימתם ואעפ"כ מהני ע"ש ומאי חילוק בין שאינם זוכרים אז כלל ובין נעשה חתנו כנ"ל ודוחק לומר דבאמת לא מהני

ויש לישב או דסובר גם הרי"ף ז"ל כבעה"מ והר"י דהיכא דנעשה מדעת המתחייב ונכתב בציויו לא הוי מפי כתבם כלל אף דלא יפיק מתותי' ידי' כנ"ל רק דקשה כמ"ש לעיל דהא גם עדות זה שכתבו בציוי מעידים בכתב בחתימתם והוי גם על זה מפי כתבם ואיך ידעינן שנכתב בציוי כלל. ומש"ה כ' הרי"ף ז"ל דמשום דנפק מתותי' ידי' לא הוי מפי כתבם והוא כנחקרה כו'. וא"כ ממילא גם עדות זה שנכתב בציוי המחייב נפיק מתותי' ידי' כיון שמסרו לבע"ד ולא הוי מפי כתבם על זה וא"כ ממילא על גוף העדות הוי כנחקרה משעה שחתמו דהא נכתב בציוי המחייב ולא הוי כלל מפי כתבם ועדות זה שנכתב בציוי כו' העידו בשעה דנפיק מתותי' ידי' כו' דהוי אז כנחקרה על זה. וממילא מיושב קושית הראב"ד ז"ל דאף שאינם זוכרים גוף המעשה של העדות בשעה שמוסרים מ"מ כיון שזה זוכרין שחתימתם הי' בציוי המתחייב אינם צריכין כלל לזכור העדות דכיון דעדות זה זוכרין שנכתב מדעת וכיון דנפיק מתותי' ידי' הוי על זה כנחקרה וממילא ידעינן דנעשה מדעת ולא הוי כלל מפי כתבם על גוף העדות כנ"ל ושפיר מהני כנ"ל משא"כ בשטר קידושין דלינחי' גבי עדים כו' וגם עדות זה שנכתב מדעת הוא בידם אי בעי כו' הוי שפיר גם על זה מפי כתבם כנ"ל. ולכך פסק הב"י שפיר בנעשה חתנו ויוצא מת"י אח"כ דלא מהני דהא עדות זה שנעשה מדעת מעיד בשעה שנפק מת"י ואז הוא פסול וממילא גם על גוף העדות הוי מפי כתבם כנ"ל וא"ש

ומיושב ג"כ מה שהקשו עוד דלדעתו אם לא מסרו העדים השטר עד לאחר יהי' מוקדם דקודם שמסרו לא הי' שטר בעדים כלל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דכיון דמוסרים אח"כ ומהני העדות ע"ז שנכתב מדעת כו' ממילא מהני על גוף העדות משעה שחתמו כנ"ל וא"ש

או י"ל דסובר באמת כדעת הרמב"ן דכיון שראוי למסור מהני דהא כבר זכה המלוה בהשטר כיון דהוא שטר הקנאה וכה"ג והעדים הם כבעלי פקדון אח"כ ע"ש רק דזה ג"כ אי הוא אמת ונכתב מדעת הלוה הי' ראוי למסרו וזכה בו וא"כ איך ידעינן הא גם זה הוא מפי כתבם דשמא הוא שקר ולא זכה כלל ואין כאן עדות כלל ולכך כיון דנפיק מת"י ויודעין שהי' ראוי למסור וזה ההגדה הוא אז ממילא מהני משעה שחתמו דהי' ראוי למסור כנ"ל ומיושב ג"כ כל הנ"ל. או י"ל דאף דראוי למסור מהני מ"מ הא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו ממילא לא זכה בו וא"כ לא העידו כלל בב"ד והי' מפי כתבם ולא הוי הזמה כלל ולכך כ' דנפיק מת"י אבל עכשיו דתקנו דלא בעינן כלל בממון עשאי"ל שפיר מעשים בכל יום דמהני כנ"ל וא"ש ואין להאריך כאן יותר

סעיף יד וכן אם נזכר לדבר ע"י אחר שהזכירו לו הי' יכול להעיד אפילו הי' המזכיר העד השני אבל אם הבע"ד בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ואם העד ת"ח אף אם הבע"ד בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי אי לא הי' נזכר לא הי' מעיד

(כא) אבל אם הבע"ד כו' לא יעיד כו'. וכ' הב"י ז"ל ול"נ דע"כ לא שקלינן וטרינן בגמ' לעצמו מאי אלא היכא דליתא לעד קמן או אתי' ולא ידע אי אידכר אי סמיך אמאי דאדכרי' תובע אבל אי איתא קמן ואמר אנא רמאי אנפשאי כו' ודאי מהימן דכיון דכשר לעדות בהא נמי מהימנינן לי' ע"ש. ותמוה לי לכאורה דא"כ מאי מייתו ראי' בש"ס דצורבא מרבנן אפילו עצמו מהא דר"א ידע סהדותא כו' אמר לא ידענא אמר ולאו הכי והכי הוי כו' הדר אסהיד חזיי' דקא מחסם אמר מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי כו'. ולדברי הב"י מאי ראי' הוא הא התם אמר בפירוש אנא הוא דרמאי אנפשאי ובכה"ג אפילו אחר דלאו צורבא מרבנן מהימן. וצ"ל לדבריו דראיית הש"ס הוא מדלא שאלו אותו הב"ד כלל אי אידכר או סמיך וגם הוא לא אמר רק אחר דחזיי' דקא מחסם ולכך מוכח דאינו צריך לשאול כלל בת"ח דבת"ח שפיר דמי ולכך לא שאלו כלל. ומוכח מזה דבת"ח אף שהוא לפנינו אין צריכין לשאול כלל כנ"ל. אך לכאורה לעה באמת אף בת"ח כשהוא לפנינו. נשאל אותו אי אידכר כו' כיון דפריך בכל דוכתי אי דאיתא קמן נשיילי' ולמה לא נשאל אותו כאן. וי"ל דכיון שהוא ת"ח ויודע שאם אינו זוכר מעצמו אסור להעיד א"כ בעדותו שהעיד הוי כאלו העיד בפירוש דאידכר מעצמו ולא סמיך כו'. עוד י"ל דלכאורה קשה למה יועיל להב"י כשאומר אחר כ"ד דאידכר כו' נימא עביד איניש לאחזוקי דיבורי' ולהיפוך כשאומר דסמיך אין אדם משים עצמו רשע שהעיד שקר ממש וסמך על הבע"ד והוי חוזר ומגיד כו'. וצ"ל דלא קשה דכיון דעדותו לא הי' מועיל כלל דאמרי' דסמך על הבע"ד רק כשאומר אח"כ דאידכר כו' לא שייך עביד איניש כו' כיון שלא הי' מועיל עדותו כלל לא הוי עדות שקר כמ"ש לעיל דלא שייך בכה"ג עביד איניש כו' ולכך נאמן וגם כשאומר להיפוך א"צ לנאמנותו דבל"ז לא הי' מועיל עדותו בסתם כנ"ל. וממילא מיושב דבת"ח כיון דאי ליתא קמן דלישוילי' מהני עדותו א"כ שוב אף דאיתא קמן לא מהני השאלה כלל דאי אומר דאידכר כו' שייך שפיר עביד איניש כו' כיון שהי' מועיל עדותו שאם לא יהי' קמן מהני וגם אם יאמר להיפוך אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל דסמיך ומה יתרון יהי' כשנשאל אותו לכך אין שואלין אותו כלל כנ"ל

והב"ח ז"ל חולק אדין זה של הב"י וגם הב"י עצמו השמיט בש"ע. וצ"ל דאף שאומר דאידכר אמרינן דהוא בדדמי שטוע' וסובר דאידכר בעצמו ובאמת סמך על הבע"ד. וע"ש בב"ח ז"ל וטעמי' דחוק קצת ע"ש. עוד י"ל טעם דאינו נאמן כשאומר דאידכר מעצמו אף