חדושי הלכות על בכורות מג.

גמרא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מופני כו' וילפת הכא והכא ולילפי כו' והנך דליתנהו באידך ליכתב רחמנא בבהמה והנך דליתנהו באידך ליכתב כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ותו דק כו' ילפי מהדדי הס"ד ואח"כ מ"ה גרב דמאיס מילפת כו' [ובד"ה] וגרב כו' ושבור הכא והכא הס"ד ובד"ה גבן וחרום ליתנהו כו' גבינים וחרום היינו כו' בין העינים הס"ד ובד"ה שנתחדש כו' וחוטין הס"ד ואח"כ מ"ה למה לי כו' פסולים באדם ומומין כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה הא איכא כו' ושייך באדם חוטין ובמקום כו' וכן נתוק וכרות לא כתיב באדם וגבן לא כתיב כו' ולא מוקי לה בגביני עיניו וא"ת כו' הרי זה אינו אלא ממרוח כו' מנא להו דאינהו כו' ואי נפקא לן ממומין כו' ובד"ה גרב דכתיב כו' לא הוי מומא ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי חד באדם וחד בבהמה ואייתר חד לאפנויי אבל א"כ לא הוי מופנה כו' דלעיל לא מפיק הפנאה כו' במקום בשר הס"ד ואח"כ מ"ה גבן וחרום כו' דמוקי גבן בגבות כו' דאמר כל שמראיו חשוכה דלא כו' ובד"ה למה לי ואינו חוזר דגבי בכור כו' דגבי אדם ובקדשים דלא כו' עכ"ל כצ"ל: