חדושי הרי"ם צה

סימן ה בעזה"י להרב מזעלחוב תמוז ר"ז לפ"ק: הנה ע"י העדים קשה מאוד להתיר שלא מצינו בראשונים ז"ל מי שהתיר בתפח אף דחזיוה בשעתיה ועל פי הלח"מ בדברי רמב"ם ז"ל פרק י"ג מה"ג מ"ש ונתפח כו' אין לסמוך כלל שמדברי הה"מ ורשב"א ור"ן מבואר שפי' דברי הרמב"ם דמסתמא נתפח ואתי רק לאפוקי כשרואין שלא נתפח וגם ע"ז נחלקו כולם. אבל לפירושם אין ללמוד מדבריו רק בשעתו סתמא לא נתפח. ואין הפי' ונתפח שרואין שתפח שנוכל ללמוד מזה דבשעתו אף שרואין שתפח יהי' מהני וגם על מהרשד"ם סי' ר"ד הובא בק"ע שכ' שהחוש מעיד בשהה ימים במים שנכנסים בו ונתפח אלא שהמים מעמידים צורת הפנים שלא ישתנה ודייק מלשון רש"י שפי' צומתין צורת הפנים א"מ אותו לנפוח ולהשתנות ע"ש וגם מדבריו אינו מבורר אי כוונתו אף שגם פניו נפוח מ"מ מעמיד הצורה שיהי' אפשר להכירו בט"ע. או כוונתו אף שהגוף נתפח מ"מ צורת הפנים מעמיד שלא יתפח. וכן משמע מהוכחה שלו מרש"י כו' והא לשונו אין מניחין לנפוח ולהשתנות אך אפשר דסבר דתרווייהו חדא לתפוח ולהשתנות היינו שיתפח כ"כ שישתנה ואף תפח מהני בשעתיה וב"כ וב"כ אין לסמוך עליו שמהר ז"ש דחה דבריו. אך ג"כ רק מסברא. ורשד"ם ג"כ כ' ע"צ הדוחק ע"ש: והנה הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות כ' להדיא דחזיוה בשעתיה לאלתר מיד עד שלא יתחיל לתפוח כלל ע"ש. וכן מבואר ברשב"א וריטב"א שפלפלו הכל בספק אישתהי דשמא נתפח רק חששא כיון שאומרים שהכירוהו. דמבואר דודאי תפח פשוט דלא מהני. אמנם הם הסוברים דצריך לאלתר ממש והיינו כנ"ל קודם שמתחיל לתפוח ממילא י"ל להפוס' דתוך שעה מיקרי' חזי' בשעתי' י"ל דסוברים אף שמתחיל לתפוח מ"מ קים להו לחז"ל דתוך שעה אינו תפח כ"כ שישתנה הצורה ע"י התפיחה ולכך אמרו מלתא דפסיקא בשעתי' מהני דאין סברא שיחלקו במציאות. וכן משמע קצת דהא ריב"ש פליג לא כל אדם שוה ופירש"י אדם שמן מהיר לנפוח ואי לחומרא פליג דאף תוך ג' כו' א"כ אין סברא שחכמים יחלוקו ע"ז במציאות. וע"כ דסברו דמ"מ אין תפח כ"כ עד שישתנה הצורה תוך ג'. אך אין ראיה דגם זה במציאות אי משתנה: ושוב י"ל דסוברים דאף אדם שמן לא שכיח שיתפח תוך ג' ואף שמזדמן לא חיישינן להכי. מ"מ א"א לסמוך כלל ע"ז מאחר שהפוסקים הנ"ל מפורש דבריהם דתפח לא מהני. ולענין לאלתר כתב גם כן מהרח"ש דרוב הפוסקים דדוקא מיד ממש לא תוך שעה. וניהו שחלקו עליו עליו רוב הפו' דתוך שעה מהני מ"מ אינו מבואר כלל בדבריהם רק בסתם דל"ח שתפח ולא בחזינן. ונ"ד ראו תוך שעה לא מיד. ולחלק בין ע"א לב' עדים כמ"ש הב"ש ג"כ אין חילוק דמבו' להדיא בתשו' המיוחסת סי' קכ"ח דגם ב' עדים לא מהני בלא ראוהו מיד וגם ב"ש אינו מסתפק רק בלא ראו ולא בראו שתפח כנ"ל. והי' אפשר לומר דהרמב"ן ורשב"א ז"ל לטעמם שהן החולקין על ר"ת. אבל לר"ת דט"ע מהני אפי' אחר י"ב חודש ע"ש והא מסתמא תפח ואעפ"כ מהני ט"ע וכן מדכ' הרא"ש וטור כשיטת תוס' ללמוד מדברי ר"ת באישתהי אחר שהעלוהו ע"ש. והא סתמא תפח ואעפ"כ מהני. ומצאתי בתשו' גאונים בתראי מהר"י הלוי שנראה שהוא אחיו ורבו של הט"ז שכ' ואפשר דהא דאמר כו' אבל אה"נ אי תפח תוך שעה נמי אסור כי נשתנה אין לחוש דהא הרא"ש וטור ורמ"א פסקו בלא ראו הטביעה מהני אף אישתהי אף שכבר נתפח והוא כדפי' דאף אישתהי ונתפח אפשר להכירו כשמדקדק היטב ותדע דאל"כ הו"ל לתלמודא לחלק מיניה ובזה דאף חזי' בשעתיה אי תפח לא מהני כו' ואח"כ ואפילו את"ל דלשאר הפוסקים אי ודאי איתפח אף תוך שעה לא מהני הא עדים כו' ע"ש. וניהו שראייתו מהג"מ אינו כלום דתפח י"ל לא איצטריך לי' לאשמועינן רק בסתם. מ"מ עכ"פ הבין ברא"ש וטור ורמ"א דגם תפח מהני ט"ע: ואם הי' זה ברור הי' צד גדול לסמוך על ר"ת והפוסקים דקיימא בשיטתי' דהגם שלא סמכו עליו הרבה פוסקים נראה שלא הי' לפניהם גוף דברי ר"ת רק בקיצור מ"ש תוס' ולמה נתחבטו הרבה בפי' דברי תוס' ק"כ. אולם עתה שזכינו שנדפס ספר הישר לר"ת מבואר שם היטב ד' פ"ה שכל קושיית הרשב"א מיישב אותם בעצמו. מ"ש דמתני' סתמא תנן כו' אדרבא ר"ת דייק מלשון המשנה שלא אמר אין מעידין על האדם אא"כ יש בו פ"פ עם החוטם. מוכח דלא מיירי מאדם הניכר בט"ע. אלא תנן אין מעידין אלא על פ"פ עה"ח משמע שאין כ"א חתיכה מהראש שיש בה ג' אלו הפרצוף וחוטם כו'. ומבואר שם היטב החילוק דעד המכיר בט"ע שזה פלוני א"א לטעות ואפי' אחר זמן רב כשגופו שלם אפשר להכיר בט"ע ממילא כשהעד מעיד שמכירו בט"ע מהני אחר כמה ימים רק בחתיכ' מראש כנ"ל אפשר זה אבד הט"ע שיהי' יכולין להכיר שזה פלוני. רק שנראה להם פדחת ופרצוף וחוטם מזו החתיכה כמו פדחת ופ"פ וחוטם שהי' לפלוני. וזה קרוי רק סימן ולא ט"ע גמור. ובזה מיירי המשנה דא"מ בהכרה מחתיכה כנ"ל אלא כשיש כל הג' פדחת ופ"פ וחוטם שנראה כשל פלוני הוי סי' מובהק דמהני מה"ת משא"כ אם חסר א' מג' אלו הוי רק סי' שא"מ דלא מהני. וסיים אח"כ אפי' יש סי' בגופו ובכליו כיון דמיירי ההכרה בתורת סי' אמר אח"כ דאפי' סימנים פרטים ג"כ לא מהני אבל בגופו שלם או רובו כמבואר שם שאפשר להיות בו ט"ע ובמעידין ההכרה בתורת ט"ע שזה פלוני לא מיירי המשנה כלל. דפשוט דמהני אף אחר זמן רב ע"ש: ואמת שחילוק זה מצאנו בכמה דוכתי לענין קיום במכירין בט"ע מהני אף ביוצא מת"י עצמו דא"א לזייף עד שיהי' ניכר להמכירין בט"ע שיטעו שהוא חתימתם. משא"כ במקוים ע"י דימוי דכ"י יוצא ממ"א לא מהני ביוצא מתי"ע דחוששין לזיוף עד שיהא נראה ונדמה ככ"י אלו ויהי' נראה למי שאינו ניכר בט"ע שהוא כ"י כנ"ל. וזה נקרא רק סי' וכמו מקיפין בריאה. וכדימוי החתיכות ע"ז מ'. והא דכרמי ודגלת מיישב שם ר"ת דמיירי באכלוה כוורי ולא הי' רק חתיכה כנ"ל. והיינו דאשמועינן אפומא דשושביני' לרבותא. אף שהי' מכירו היטב ואעפ"כ לא הי' לו בו עתה ט"ע רק הכרה ע"י סימנים כנ"ל ע"י דימוי כנ"ל ומ"מ התירו ואנסבי' כו' וע"ש ובספק תוך ג' ימים שהתירו תוס' אין הטעם כלל כמ"ש הר"ן דתלינן לקולא ולכך מחלק בין ס' אישתהי די"ל מודה ר"ת בזמן מועט חוששין ע"ש. דהא לשון תוס' יבמות ק"כ אפי' אמת כו' אין תילין אלא תוך ג' דוקא ע"ש. ולפי פי' הי' להם לומר דתלינן לקולא. ולכך לע"ד ברור ע"פ המבו' בדברי ר"ת שם. שכוונת תוס' אפי' אמת כו' היינו שנאמר דלא כר"ת בזה רק בנחבל בפרצוף אין מעידין אלא תוך ג' כו' משום דמתני' סתמא קתני כו'. והיינו ע"כ שנא' דאף שמעידין שמכירין בט"ע הוא שקר דא"א להכיר בט"ע אחר ג' א"כ ממילא בספק תוך ג' שוב כשמכירין בט"ע אמרינן שהוא ודאי תוך ג' דאי אחר ג' לא הי' להם בו ט"ע והא מעידין שהכירוהו בט"ע ממילא תלינן בתוך ג' דוקא. שזה לא ס"ל לתוס' כלל דאחר ג' נשתנה שיטעו ויהי' להם ט"ע שזה הוא דלא ס"ל כלל זה שיהי' טעות בט"ע כמ"ש ר"ס ז"ל. רק ע"כ או שאבד הט"ע שא"א להכירו אחר ג'. או שאם יש הכרה בט"ע ע"כ אמת שזה הוא. וא"כ במכירין בט"ע וספק. אם תוך ג' מהני ממ"נ אי מהני ט"ע אחר ג' שלא אבד